"הברוטליסט". הקולנוע כאדריכלות

"הברוטליסט" הוא לא סתם סרט, הוא אירוע. הסרט הזה כבר זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה ויצא מגלובוס הזהב עם פסלונים לסרט הדרמה הטוב ביותר, הבימוי והשחקן הראשי (אדריאן ברודי). השבוע הוא זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית של פסטיבל חיפה, אחרי שהפך לשיחת היום בפסטיבל, שכל ההקרנות אליו נמכרו מראש. ביום חמישי יוכרזו המועמדויות לאוסקר – אחרי שנדחו בגלל שריפות היער בלוס אנג'לס – ואין ספק ש"הברוטליסט" יהיה אחד משלושה או ארבעה סרטים שיובילו את כמות המועמדויות בטקס השנה. בעונת פרסים הפכפכה, שבה עדיין לא ברור מי הולך לזכות באוסקר, יש לו גם סיכוי לזכות. נשאלת השאלה האם הסרט הזה הוא יותר "אופנהיימר" (ביוגרפיה רחבת היקף, שזכתה באוסקר לפני שנה) או יותר "טאר – המנצחת" (אתגר קולנועי שהקסים מבקרי קולנוע אבל נותר נטול פרסים). הוא קצת משניהם – סיפורו של גיבור גאון שקשה לאהוב, ושהסרט עליו קשה ודורשני כמוהו. למרות שהסרט הוא היצירה הקולנועית הכי מדוברת ברגע זה, מפיציו בארץ מחכים עם הפצתו עד ל–20 בפברואר, במה שנראה כמו טעות חמורה. זה לא סרט לסינמה סיטי, זה סרט להקרנות טרום בכורה תכופות בקרב קהל של סינפילים, אדריכלים ומנויים למוזיאונים, שעבורם הסרט הזה יהפוך לאירוע התרבות של השנה.

סרטו של הבמאי בריידי קורבט בן ה–36, שזהו בסך הכל סרטו השלישי, עשוי להיראות כמו ביוגרפיה על אדם אמיתי או סרט שיתחיל עם הכתובית "מבוסס על אירועים אמיתיים". אבל הוא לא. קורבט כתב סיפור חיים מתוחקר ומדוקדק מאוד על אדם שלא היה קיים. יהודי ניצול שואה בשם לזלו טות, שאחרי מלחמת העולם השניה מהגר מהונגריה לאמריקה ומשאיר מאחור את אשתו (פליסיטי ג'ונס). לזלו (בגילומו של אדריאן ברודי, שמצליח לגלם אדם שהוא גם רודני וכפייתי וגם שפוף ומנוצל) הוא אדריכל שהיה בעל שם באירופה, שאיבד את הכל עם עליית הנאצים והאנטישמיות. באמריקה הוא מוכן לעבוד בכל דבר לפרנסתו, ונראה שאת חלומות האדריכלות שלו הוא השאיר בבוכנוואלד. עד שהוא מקבל הזדמנות מאיש עסקים בפילדלפיה (גאי פירס) לבנות לו ספריה. האמן מוצא לו ספונסר, והם יגשימו זה את חלומו של זה. האחד יתכנן את יצירת המופת שלו וייכנס להיסטוריה של האדריכלות, השני יקבל אטרקציה אדריכלית ששמו מתנוסס עליה. אלא שהתקציר הזה לא מכסה אפילו חצי מהסרט הארוך הזה, שעוסק בכך שיצירות מופת הן סיוט בלתי נגמר, אוסף של ויכוחים ופשרות, ומערכת יחסים בין אמן ובין הפטרון שלו הן סערת רגשות והתנגשויות אגו עד לרמת סכנת חיים.

יש לסרט הזה שם נהדר: "הברוטליסט". אדריכלים יזהו את השם הזה מיד (ובכלל, הסרט הזה יהפוך לחובת צפייה עבור כל אדריכלי ישראל). הברוטליזם הוא זרם אדריכלי שצמח באירופה אחרי מלחמת העולם השניה וכתגובה לה. בנייה בבטון חשוף (השם "ברוטליזם" מגיע מהמושג הצרפתי Beton Brut, בטון חשוף), ובנייה של בניינים שבמידה מסוימת מתנהגים כמו קוץ בעין – מבנים גדולים שלא מגיבים באופן הרמוני לאיזור שבו הם נבנים אלא חורגים בו, דווקאים אליו. ובאופן מפתיע, אחד המקומות שבהם הברוטליזם בהם פרח משנות החמישים ועד שנות השבעים הוא ישראל (וזו הסיבה שישראל מוזכרת ב"הברוטליסט" לא מעט, והכרזת העצמאות בקולו של דוד בן גוריון הוא רגע מפנה משמעותי בסרט – מה ש"הסנדק" עשה לסיציליה, "הברוטליסט" עושה לישראל). אדריכלים כמו רם כרמי, אריה ואלדר שרון ומוניו גיתאי יצרו מפלצות קוצניות מבטון חשוף בבאר שבע, בת ים וחיפה והפכו את ישראל למעבדה עצומה לבנייה ברוטליסטית. באופן מעניין, לכל האדריכלים האלה יש גם מקורבים או צאצאים שהם יוצרי קולנוע, מה שמדגיש את העובדה ש"הברוטליסט" הוא סרט על קולנוע באותה מידה שהוא סרט על אדריכלות. אבל השם הזה "הברוטליסט" לא רק מתייחס לסגנון בנייה אלא גם גם לתכונת אופי: אדם ברוטלי יכול להיות אדם אגרסיבי, אלים, בוטה. וגם חשוף. הגיבור שלנו, שמסתובב עם אף שבור תדיר מרוב תגרות, ואת כאביו הוא ממסך עם התמכרות לסמים, חשוף ופגיע ומחוספס כמו שהבניין הברוטליסטי שלו נטול חיפוי של טיח וצבע.

כבר עשור שבריידי קורבט הוא אחד הקולות המרתקים בקולנוע האמריקאי העצמאי. הוא עושה סרטים עם תקציבים קטנים, אבל חושב על קולנוע ענק. הוא התחיל את דרכו כשחקן צעיר (למשל, ב"עור מיסתורי" של גרג אראקי) ופרץ לזירת הקולנוע כבמאי עם "ילדותו של מנהיג" מ–2015, סרט ביכורים מסחרר, עם פסקול מסעיר מאת סקוט ווקר (שהלך מאז לעולמו). סרטו הבא היה "ווקס לוקס" עם נטלי פורטמן (2018), שהיה פחות טוב. ועכשיו "הברוטליסט", עליו הוא עובד כבר שבע שנים. יש קו מאחד בין שלושת סרטיו: קורבט מתעניין בדמויות כוחניות ובמחיר שהן משלמות על פרסום ועל שאיפתם להערצת המונים. ובמקביל, הוא בוחן את חיי הגיבורים שלו משני צדדיהם ושואל מה גורם לאדם להפוך למה שהוא. "ילדותו של מנהיג" מתחיל כסיפורו של ילד שגדל להיות מנהיג דיקטטורי פשיסטי, בסגנון היטלר או מוסוליני. "ווקס לוקס" – קול של אור בלטינית, וגם שם שרומז לשמו של לוציפר, השטן – סיפר על ילדה שניצלה מטבח בבית ספר שבוצע על ידי תלמיד חמוש ברובה סער ושהפכה לכוכבת פופ נערצת, שסובלת מהפרסום שלה ונרדפת על ידי הפוסט טראומה של ילדותה. וכעת "הברוטליסט", שעוסק באופן שבו אדריכל נדרש לבנות מחדש את חייו, אחרי שהעבר שלו עלה בעשן המשרפות של מחנות הריכוז באירופה. כשהוא מקבל הזדמנות לבנות את יצירת המופת שלו, הוא הופך אותה לאנדרטה לחייו, למשפחתו, הוא בונה בניין שמדמה מחנה ריכוז, כלא של תאי צינוק וארובות קרמטוריום מבטון בלב פילדלפיה.

זה גם סרט על אמריקה, וככזה הוא סרט פסימי להחריד. בשיחה שקיימו הבמאים בריידי קורבט ושון בייקר ("אנורה") עבור העיתון "וראייטי", קורבט סיפר שאחרי "ווקס לוקס" הוא הבין שהוא לא יכול לעשות יותר סרטים בארצות הברית, המדינה יקרה מדי לקולנוע שלו. את "הברוטליסט" – שמתרחש כמעט כולו באמריקה – הוא צילם במלואו בהונגריה. וזו דילמה שמופיעה גם בסרט: איפה אפשר ליצור? איפה יש חופש יצירתי? אחרי פרולוג, הסרט נפתח עם סצינה נפלאה (ראשונה ברצף של סצינות כבירות) שמציגה את הגעתו של טות לניו יורק בספינת פליטים מאירופה. הוא יוצא מבטן האונייה החשוכה ומביט כלפי מעלה ורואה את פסל החירות. אבל קורבט והצלם שלו, לול קראולי (מועמד בכיר לזכייה באוסקר על צילום השנה), מצלמים את פסל החירות בזווית כזאת שהוא נראה הפוך, גברת ליברטי עומדת על ראשה. הדימוי הזה הפך גם לפוסטר של הסרט, כמו דגל ארצות הברית התלוי הפוך לסמן מצב של מלחמה ומצוקה. גם הגיבור שלנו מגלה בהדרגה שאמריקה היא ארץ אוכלת יושביה ואומניה, ואנשי העסקים – גם אם הם מגלים נדיבות רגעית – הם דיקטטורים בהתהוות, והם יטרפו את כל מי שעובד תחתם.

"הברוטליסט" הוא כמו סרט קלאסי משנות הששים, שנעשה בהווה. כמו הבניין שבונה לזלו טות, זו מפלצת של סרט, יצירת מופת ענקית, גרנדיוזית שנוצרה מחוץ לזמן שלה. הסרט נמשך שלוש שעות וארבעים, ורבע שעה מתוכו מוקדשת להפסקה, הבנויה באופן אורגני לתוך הסרט עצמו, ולא נתונה לגחמותיו של המקרין או המזנונאי. ההפסקה מחלקת את היצירה לשני חלקים כמעט סימטריים, שהם למעשה שני סרטים נפרדים, שני פרקים שונים בחייו של הגיבור המיוסר. הסרט צולם בפילם 35 מ"מ בשיטת הצילום ויסטה–ויז'ן (השיטה שהיוותה הבסיס לצילום איימקס שנים אחר כך), זו שיטת צילום שמאז סוף שנות הששים כמעט ולא משתמשים בה, וכעת קורבט מצלם כך את סרטו, נאחז בקולנוע עצום המימדים של הוליווד של פעם (פול תומאס אנדרסון צילם בפורמט הזה את סרטו הבא, ויש משהו ב"הברוטליסט" שמזכיר את "זה יגמר בדם" שלו). הסרט שמביים קורבט הוא בבואה לבניין שבונה לזלו טות – יצירה חסרת פשרות, אישית, קשוחה, שמציגה ביטחון עצמי מבהיל, אבל גם פראנויה גדולה ובהלה קיומית. זה סרט ענק שבתוכו כוכים אפלים להסתתר בהם, או להיות כלוא בתוכם. זה סרט על אמריקה של פעם, שמספר על אמריקה של היום, אמריקה שאי אפשר לחיות בה, או ליצור בה ושהדבר הכי שפוי הוא לברוח ממנה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 19.1.2025)

ציוץ