"עד שייצא עשן לבן". בוותיקן אין כל חדש

דיברתי על "עד שייצא עשן לבן" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

אני מודה במבוכה שעד לשנת 2022 מעולם לא שמעתי את שמו של הבמאי אדוארד ברגר. עכשיו זה נשמע לי כמו חור מביך בהשכלה, אבל איך הייתי אמור לשמוע עליו? הוא במאי גרמני שביים כמה סרטים במולדתו שזכו להצלחה נאה, אבל את עיקר פרסומו הוא קיבל בטלוויזיה. הוא ביים את הסדרה הבריטית "פטריק מלרוז" ואז את שלושת הפרקים הראשונים לרימייק האמריקאי של הסדרה הישראלית "כבודו". אבל ב–2022 הוא יצר עבור נטפליקס את סרט המלחמה המונומטלי "במערב אין כל חדש", שפשוט הדהים אותי. זה היה סרט השנה שלי לאותה שנה, ולא רק אני התלהבתי – הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר. משום מקום נפלה עלי יצירת מופת מופלאה של במאי שלא היכרתי.

ברגר, שלמד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, הפך בין לילה בגיל 54 לבמאי הכי מבוקש בעולם. שמו מופיע לצד לפחות חמישה סרטים חדשים שנמצאים בשלבים שונים של הפקה – מעיבוד לספר של לורנס אוסבורן שנמצא עכשיו בצילומים עם טילדה סווינטון וקולין פארל ועד לריבוט של סדרת סרטי ג'ייסון בורן. ועכשיו מגיע אלינו הסרט החדש שלו, הראשון אחרי האוסקר שלו על "במערב אין כל חדש", "עד שייצא עשן לבן", ואי אפשר שלא להתפעל מהכישרון של האיש הזה. מדובר בסרט מצוין.

הסרט מבוסס על ספרו של רוברט האריס (ששניים מספריו הקודמים, "סופר הצללים" ו"קצין ומרגל", עובדו לסרטים על ידי רומן פולנסקי) ועל העיבוד לתסריט חתום פיטר סטרוהן, מי שכתב את התסריט לגרסה האמריקאית לסרט הישראלי "החוב" ועיבד לתסריט את "החפרפרת" של ג'ון לה קארה לסרט עם גארי אולדמן. סטרוהן כבר זכה בגלובוס הזהב על התסריט הזה ועשוי גם לזכות באוסקר.

ב"עד שייצא עשן לבן" ברגר מוכיח שזה לא הסיפור שחשוב אלא איך שמספרים אותו. קחו את התסריט הזה עם אותו סיפור ותוכלו לדמיין אותו מבוים באלף דרכים שונות, בנאליות ושגרתיות. למשל, כסרט טלוויזיה שמציג את העלילה כדרמה פרוצדרולית עם נוקדנות פקידותית. אבל ברגר מתגלה כבמאי עם הוד והדר וטונות של כריזמה. זה סרט שעלילתו מתרחשת בחלקו הגדול בקפלה הסיסטינית שעיצב וצייר מיכאלאנג'לו, ונדמה שברגר רצה ליצור סרט שמקבל השראה מהאמנות והאדריכלות של הרנסנס האיטלקי. עלילת הסרט כלואה בחדרים סגורים ומתמקדת בתככים ודיבורים, אבל ברגר – יחד עם הצלם הצרפתי סטפן פונטיין (שצילם את סרטיו הקודמים של ז'אק אודיאר, שסרטו "אמיליה פרז" הוא המתחרה העיקרי של "עד שייצא עשן לבן" באוסקרים) – יוצר דרמה בתמונות ובתנועות, שמודגשת על ידי מוזיקה וגיאומטריה. זה סרט על טקסיות ופרוטוקולים, ולכן הוא מעוצב ברשמיות מכובדת ובפורמליות גרנדיוזית. וזה מה שיוצר את ההנאה הפלאית מהסרט הזה, כי עלילתו עוסקת בתהליך בחירתו של אפיפיור חדש, אירוע טקסי שהייתם מצפים שיעניין בעיקר קהל קתולי, אבל ברגר הופך אותו לדרמת מתח פוליטית, שהופכת אירוע פרטיקולרי למשל אוניברסלי.

באופן משונה, המושג העברי "עד שייצא עשן לבן", שאותו מזכירים בארץ בתקשורת בכל פעם שמתקיים מו"מ קדחתני שמחייב את הצדדים להסתגר לילות שלמים עד להכרעה, לקוח מתוך הליך בחירת האפיפיור. בכל סיבוב הצבעה שבו אין אפיפיור שנבחר ברוב של לפחות שני שליש מהקרדינלים המצביעים, פתקי הבחירה נשרפים ועשן השריפה השחור היוצא מהארובה מעל כיכר סן פטרוס מבשר לקהל בכיכר שעדיין אין אפיפיור. כשאפיפיור לבסוף נבחר, הפתקים נשרפים עם חומר בעירה שמוציא עשן לבן וההמונים מריעים. כל זה קורה בתהליך הנקרא קונקלווה – וזהו שמו המקורי של הסרט והספר. הקונקלווה היא כינוס הקרדינלים מרחבי העולם שמציגים את עצמם כמועמדים אפשריים לרשת את האפיפיור וגם כגוף הבוחר. הם כולם נתונים בהסגר, אין יוצא ואין בא מהקמפוס של הוותיקן, ובקפלה הסיסטינית (שהעתק שלה נבנה באולפני צ'ינהצ'יטה ברומא לצורך צילומי הסרט), למרגלות ציור בריאת האדם, מתקיים הליך ההצבעה.

רייף פיינס, בתפקיד נפלא, מגלם את דיקן הקרדינלים הממונה על הקונקלווה והמשגיח על תקניות ההליך. נראה שהוא גם היחיד מבין עמיתיו הקרדינליים שמגיב באופן רגשי ואמוני לסיטואציה שלתוכה הוא נקלע ולא רק רואה בהליך הבחירה הזדמנות פוליטית. תוך שתיים–שלוש סצינות ברגר מציג את הסיטואציה האינטנסיבית: האפיפיור מת בשנתו, וסביב מיטתו מתקבצים הקרדינלים שהיו הקרובים אליו ביותר. דיקן הקרדינלים, המזכיר הנאמן שלו (האנגלי, פיינס); החבר, יריב השח ואיש הסוד (האמריקאי, אותו מגלם סטנלי טוצ'י); והיריב הפוליטי (הקנדי, אותו מגלם ג'ון ליתגו). לקבוצה הקרובה מתקבצים גם בכירים מניגריה, איטליה וקאבול. כל אחד עם האג'נדה הפוליטית והדתית שלו, ועם ההזדמנות להיבחר לאפיפיור הבא, ולהצעיד את הכניסה הקתולית קדימה אל הקדמה והרפורמה, או להסיג אותה לאחור אל ימי הביניים השמרנים. וברקע, אם הבית (איזבלה רוסליני), שמתחילה כמשקיפה פסיבית, אבל הופכת דמות משמעותית ודומיננטית ככל שהסרט נמשך.

לפני כמה שנים ביים נני מורטי סרט בשם "יש לנו אפיפיור", שלא היה מספיק טוב, אבל הפך את אותו אירוע – הקונקלווה לבחירת האפיפיור – לקומדיית מצבים פסיכולוגית, על כך שהאפיפיור הנבחר לוקה בהתקף חרדה מהתפקיד שהוטל עליו ונזקק לטיפול פסיכולוגי. כמה שנים אחר כך נוצר הסרט "האפיפיורים" (2019), המספר (בפראפרזה על אירוע שקרה באמת ב–2012) על התפטרותו של האפיפיור בנדיקטוס, שמשכנע את האפיפיור פרנציסקוס (הנוכחי) להחליף אותו. וכעת שוב סרט בוותיקן, המדינה הקטנה בעולם, והפעם כמותחן פוליטי. זה כנראה לא מקרי ש"עד שייצא עשן לבן" הופק והופץ בשנת בחירות באמריקה. זה סרט שמציג את התהליך הדמוקרטי שדורש בחירת מועמד ברוב מיוחס של שני שליש, ואיך עם כל סיבוב הצבעה נוצרות ומתפרקות בריתות פוליטיות, איך מועמדים נושרים מטופס ההצבעה ומעבירים את נאמנותם למי שהיו לפני רגע המתחרים שלהם, רק כדי למנוע ממועמד אחר לזכות. הסרט שואל מי מהמועדים נמצא שם כדי לקדם ערכים ומי מהם נמצא שם כדי לקדם את עצמו, את מעמדו ואת הרצון שלו להפוך לאחד האנשים החזקים והמפורסמים בעולם. מאז "לינקולן" של סטיבן ספילברג וטוני קושנר, לא נראה סרט שעוסק בהליך הדמוקרטי כסדרה של משאים ומתנים, פשרות וסחר–מכר.

ובתוך כל זה יש גם תעלומות שדמותו של רייף צריכה לפצח: קרדינל אחד מסתורי, שנמשח לתפקידו בסודיות על ידי האפיפיור המנוח, אפיפיור שחשד שיש מזימה שמתנהלת בוותיקן, אותה הוא לא הספיק לחשוף. "עד שייצא עשן לבן", למרות שאינו מהסס לגעת גם בתיאולוגיה וביסודות אמונה, משתמש במוסד השמרני של הכנסיה הקתולית כדי להציג איך גם היא צריכה להתמודד עם סוגיות עכשוויות – היחס לנשים, גזענות ואפליה, תקיפות מיניות, יחס למגדר והגדרה עצמית והקרב התמידי בין כוחות ליברליים ועמדות ריאקציונריות. ככזה, זהו משל פוליטי המבוסס על משאלת לב שהוותיקן – אולי באמצעות נס שמימי – יצליח ליישר קו עם ערכים אוניברסליים עכשוויים. זו אמנם פנטזיה אופטימית מתוקה, אבל היא בנויה כדרמת מתח שפשוט עשויה לעילא.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 29.1.2025)

ציוץ