"תמימות". הוא התחיל

זה מפתיע אבל גם הסרט היפני "תמימות", זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן בשנה שעברה, וגם סרט האימה האמריקאי דל התקציב ומרובה הגופות והדם "רצח ממבט ראשון", שמוצגים שניהם כעת בבתי הקולנוע, מבוססים על אותו מנגנון תסריטאי שמפרק סיפור לכמה נקודות מבט וצירי זמן. ספק אם חוץ ממבקרי קולנוע יהיה הרבה קהל חופף בין שני הסרטים האלה, אבל כדאי לשים לב לא רק איך הם עובדים מבחינה עלילתית, אלא גם מה הם אומרים. "רצח ממבט ראשון" מספר סיפור בסדר כרונולוגי מעורבל, והוא דורש מהקהל להרכיב בראשו את מהלך האירועים הליניארי וכך להבין בדיעבד שמה שהוא חשב בתחילה הוא בעצם בכלל לא מה שקורה. בתחילה נדמה לנו שרוצח מטורף מנסה לצוד ולהרוג אשה צעירה שעסוקה בניסיונותיה לברוח ממנו בצרחות. בהמשך, כשהפאזל יושלם (זהירות, ספוילר עד סוף המשפט הזה), נגלה שזה בדיוק הפוך – זו רוצחת סדרתית מטורפת שמנסה לחסל את הגברים בדרכה. הבמאי שיטה בנו.

"תמימות", סרטו האחרון של המאסטר היפני הירוקאזו קורה–אדה, מספר על אשה, אם יחידנית, שמגלה שמורה בבית הספר היסודי התנהג באופן אלים ומעליב כלפי בנה. היא דורשת התנצלות מבית הספר וממנו. ואז הסיפור חוזר לאחור ומסופר משלוש נקודות מבט שונות, שמתחילות מאותה נקודת יחוס – שריפת ענק בבית מגורים רב קומות. ואז, כשכל דמות נחפשת בפנינו, אנחנו מבינים שמה שחשבנו שקרה, הוא לא מה שקרה. ובכלל, כל דמות שחשבנו עליה דבר אחד במערכה הראשונה תתגלה לנו כמשהו אחר לחלוטין ככל שהסרט נמשך. שמו של הסרט באנגלית הוא "Monster" (מפלצת), ותוך חצי שעה מתחילת הסרט השאלה מתחדדת: מי המפלצת בסיפור הזה?

שני הסרטים האלה עושים טריק מתוחכם שמפתיע את הצופים וחותר תחת הציפיות שלהם, אבל מה הם בעצם אומרים? אנחנו חיים בעידן שבו החברה והתרבות מנסות לשנות נראטיבים, מוסכמות ודעות קדומות. אנחנו חיים בעידן שאחד המוטואים הבולטים בו הוא "מאמינים לך": החברה והתקשורת שהיו אדישים לזעקת הקורבנות והניחה לחזקים ולבריונים לשגשג, שינתה את פניה והחליטה להילחם באלה שיש להם את הכוח והמעמד. אם נראה קרב בין גבר ואשה, נסיק שהגבר הוא הטורף והאשה היא הטרף, היא זו שזקוקה להגנה. אם נשמע על עימות בין מורה לתלמיד, נהיה מיד בצד של התלמיד, כי זה מאבק שאינו שווה כוחות. והנה מגיעים שני הסרטים האלה והופכים את הסיפור. אלה שהיינו בטוחים שהם הפגיעים, החלשים והקורבנות – ובכן, יתכן שהם בכלל המפלצות, והאשמנו כל הזמן את האנשים הלא נכונים, על סמך דעות קדומות ותקינות פוליטית.

הבעיה היא שכששני הסרטים האלה – שונים ככל שיהיו – מגיעים בסמוך זה לזה, נוצרת תחושה לא נוחה של גל נגדי. של יוצרים גברים מבוגרים שנמאס להם שבבית המשפט הציבורי, במאבק בין גברים ונשים ובין מורים ותלמידים, הגבר הוא זה שתמיד יוצא אשם. אז הם יצרו סרטים שמסיגים את הנראטיב לאחור, יוצרים ציפייה שהכל כצפוי, אבל אז מפתיעים אותנו באמצעות תחבולה תסריטאית ומוכיחים לנו שנפלנו בפח. הפח של הדעות הקדומות שלנו.

קורה–אדה לא לבד. באותו פסטיבל קאן שבו הוצג סרטו "תמימות" הוצג גם הסרט הטורקי "על עשבים יבשים" של המאסטר נורי בילגה ג'יילון, סרט שהוקרן בארץ עד לא מזמן. גם הוא מתרחש בבית ספר, וגם בו יש עלילת משנה שעוסקת בכך שתלמידה מאשימה מורה בהתנהגות לא נאותה, מבלי לומר מה קרה ובכך גורמת לנו לחשוד בנורא מכל, ויוצרת מעטה של חשדות כלפי המורה שמיד מכתים את שמו והופך אותו לנבל של הכפר בו הם גרים. אלא שבהמשך מתברר שזו היתה האשמת שווא. הנערה רצתה לפגוע במורה, בגלל שהוא העליב אותה באחד משיעוריו, והשתמשה בכלי הנשק של השיימינג.

צריך לומר את זה ברור: "תמימות" ו"על עשבים יבשים" הם יצירות מופת של במאים ענקיים שבכל סרטיהם מנסים לאתגר את צופיהם עם דמויות לא צפויות, עלילות לא שגרתיות ותפיסת עולם אסתטית קיצונית. סרטיהם דורשים ריכוז, מאמץ ומציגים דמויות מורכבות, ולא תמיד טהורות. אבל כשנתקלים בשני הסרטים האלה בצמוד זה לזה אי אפשר שלא לתהות האם שני הבמאים האלה – היפני בן 62 והטורקי בן 65 – לא מנסים בעצם להגן בשמרנות קיצונית על הדור שלהם מפני דור צעיר ונשי שלא מוכן יותר לסבול כוחנות והתעמרות. והם רוצים להזכיר שיש גם טעויות בזיהוי והאשמות שווא, שגם אם הם מתבררים לבסוף, עדיין משאירים אות קלון על אלה שהואשמו על לא עוול בכפם. שניהם מנסים לספר סיפור על מורים טובים, שנופלים קורבן למסכת שמועות נגדם. יש בוודאי סיפורים כאלה, אבל כששני הסרטים האלה מוצגים בצמוד עולה מהם ריח של ריאקציונריות, הדיפה מעט מרירה של נראטיב עכשווי.

זה לא נגמר כאן: סרט נוסף מהשנה שעברה שהגיע כעת למסכי הקולנוע בארץ וגם הוא מתרחש בבית ספר (אולי כל זה קורה לכבוד תחילת שנת הלימודים): הסרט הוא "חדר המורים", סרט גרמני מאת במאי ממוצא טורקי בשם אילקר צ'אטאק, שהיה מועמד השנה לאוסקר הזר. מדובר, למעשה, במותחן בלשי בתוך כתלי בית ספר כשמורה צעירה ואידיאליסטית צריכה להתמודד עם מעשי הנהלת המוסד כשמתברר שמישהו גונב ארנקים. החשד נופל מיד על תלמיד ממוצא טורקי, ממשפחה ענייה, והנהלת בית הספר ממהרת להפקיע את זכויות התלמידים, ולחפש בחפציהם האישיים. המורה, נרעשת מהעובדה שגזענות לדעתה עומדת מאחורי החשד הזה, מחליטה לחקור בעצמה מי גנב את הכסף. אבל האתגר האמיתי שלה – בסרט קטן ופשוט, אבל מרתק ומתוחכם עם הופעה נפלאה של ליאוני בנש בתפקיד הראשי – הוא לשכנע את המורים הוותיקים ממנה לא להיכנע לדעות קדומות כשהם מנסים לברר את האמת. ובעצם, זה בדיוק מה שעושים כל ארבעת הסרטים המוזכרים כאן: ללמד אותנו שבבואנו לפענח את המציאות, האינסטינקט הראשון שלנו – זה המבוסס על מוסכמות והתניות חברתיות שהוטמעו בנו – עשוי להיות שגוי.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 15.9.2024)

ציוץ