"ביטלג'וס ביטלג'וס", ביקורת
דיברתי על "ביטלג'וס ביטלג'וס" ועל טים ברטון בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
אחרי הצפייה ב"ביטלג'וס ביטלג'וס" – סרט ההמשך עם השם הנודניקי (נקרא לו פשוט "ביטלג'וס 2" ברשותכם) לסרט מ-1988 – הלכתי לבדוק את הפילמוגרפיה של טים ברטון כדי להבין אחת ולתמיד מתי היה הרגע שבו הוא הפך לבמאי מבאס. הרי בתחילת דרכו הסרטים שלו שינו את פני הקולנוע האמריקאי, והפכו את הפריקים, את הגיקים ואת הדמויות האקסצנטריות לחומרים שמהם עושים שוברי קופות. "ביטלג'וס" (1988) ו"המספריים של אדוארד" (1990) היו אגדות גותיות יפהפיות ומקוריות לחלוטין. "באטמן" (1989) ו"באטמן חוזר" (1992) פתחו להוליווד את התיאבון עם סרטי גיבורי על. טים ברטון נתן לקולנוע האמריקאי צורה חדשה שהיה בה משהו מרהיב ויזואלית עם טוויסט מקאברי.
מעריציו של ברטון הנלהבים הלכו איתו הלאה עם סרטיו החלשים יותר, "אד ווד" ו"הפלישה ממאדים", המחוות שלו לסרטי מדע בדיוני זולים מהירים וגרועים משנות החמישים. ככל שתקציבי סרטיו של ברטון נסקו, כך הוא ניסה להראות שהוא בעצם עדיין במאי אנדרגראונד שיוצר סרטים במוסך ביתו באפס כסף. וכך, עבורי, עוברות השנים מאז 1992: סרט חדש של טים ברטון מגיע לבתי הקולנוע, הציפייה גדולה לקרקס ויזואלי מרהיב עם חוש הומור שחור, ואחרי הציפיות מגיעה האכזבה. הבמאי המקורי הפך למנייריסט. כמה פעמים מ"כוכב הקופים" ועד "סווייני טוד", הגעתי לסרט של ברטון עם ציפיות גבוהות ויצאתי מאוכזב ומבולבל, כמי שיצא מסרט שהבמאי שלו לא הגיע לעבודה. על הדרך הוא גם הרס את ג'וני דפ, ששקע בעצמו לתוך שטאנצים של שחקן שהבמאי שלו לא מאתגר אותו והוראת הבימוי היחידה שלו היא "תתאפר".
מהבמאי הכי אפל וקינקי, ברטון הפך לבמאי הבית של דיסני. מיצרן של סיוטים מרתקים הוא נהיה בנאי של צעצועי ילדים. שני סרטי "אליס בארץ הפלאות" שלו היו רעים (אבל עשו המון כסף) ו"דאמבו" שלו היה קטסטרופה. אני דווקא חשבתי שלתת לטים ברטון לביים גרסה חדשה של "דאמבו" זו הברקה. כמה טעיתי.
ברטון הודה בראיונות שהוא היה משוכנע שאחרי "דאמבו" הוא לא יחזור לעשות סרטים. אבל אז הגיע הרעיון לעשות סרט המשך ל"ביטלג'וס", 36 מאוחר מדי. יש ב"ביטלג'וס 2" כל כך הרבה סצינות שוברות לב שמזכירות כמה מקורי היה הראשון, וכמה ממוחזר הוא השני.
"ביטלג'וס" מ-1988 הצטרף ל"ברזיל" (1985) ו"חנות קטנה ומטריפה" (1986) ליצירת צורה חדשה והיפר–מסוגננת של קולנוע פופולרי, כזה שמתקיים בלימבו שבין העולם המציאותי ועולם מלאכותי שכולו גרוטסקה. "ביטלג'וס" היה הברקה בכך שהוא הציג מציאות שהפכו אותה מהפנים החוצה, כמו חולצה שנלבשה הפוך, עם התפרים כלפי חוץ. אלק בולדווין וג'ינה דיוויס גילמו זוג נורמלי ומרובע שמגלה פתאום שהם נהרגו והפכו לרוחות רפאים בבית שלהם. כשלבית נכנסת משפחה חדשה הסרט עושה היפוך נפלא שבו השדים (הנורמליים) מנסים לגרש את בני האדם החיים (והאקסצנטריים). העובדה שילדת המשפחה (ווינונה ריידר, שהיתה אז בת 17, בסרט שפרסם אותה) מגלה שהיא יכולה לתקשר עם רוחות הופכת את המפגש בין המתים ובין החיים לקומדיה של טעויות, שבה שני הצדדים נאלצים לגייס לצידם ואז להילחם בשד מרושע בשם ביטלג'וס, שממרר את החיים לאלה וגם לאלה (מייקל קיטון, בתפקיד בן 12 דקות בלבד). הסרט היה מבריק בתפיסת העולם הוויזואלית שלו – שההשראה שלה הגיעה מלואיס קרול ומדוקטור סוס – שבה התנהל תעתוע קבוע בין המציאותי למלאכותי. בזכות העיצוב של הסרט, כמו גם המוזיקה הרועמת של דני אלפמן, שהפך להיות השותף הקבוע של ברטון בפסקול, הפך "ביטלג'וס" לאחד הסרטים הכי משפיעים והמצוטטים בעשורים שאחרי צאתו. עכשיו אחד המושפעים והמצטטים הוא ברטון בעצמו.
"ביטלג'וס 2" בוחר לספר את המשך סיפורן של הדמויות הכי לא מעניינות בסרט המקורי, הכי אקסצטנטריות, צעקניות ונלעגות, והסרט מקבל את הצבע שלהן. במקום סיפור ששואל מי הנורמלי ומי יוצא הדופן, התמה שבה עסקו כל סרטיו הראשונים של ברטון, ברטון כעת מתמקד בעולם שבו כולם מופרעים. נראה שברטון לא אוהב אף אחת מהדמויות שלו, ומציג את כולן בזוויות לא מחמיאות. הרגעים הכי טובים בסרט (ויש כאלה) הם אלה שממחזרות את הסרט הראשון.
על סמך הכותרים האחרונים בפילמוגרפיה שלו, נראה שהטראומה המקצועית הגדולה של ברטון היא שהוא לא ביים את "משפחת אדאמס". דווקא בארי סוננפלד זכה במכרז ההוא, שהוצע בזמנו גם לברטון וגם לטרי גיליאם – שני הבמאים המאוהבים בעדשות רחובות ומעוותות. סוננפלד עשה אז סרט טים ברטוני טוב מטים ברטון. אז ברטו עושה עכשיו את "וונסדיי", סדרת הספין–אוף על הבת של משפחת אדאמס, וב"ביטלג'וס 2" הוא מלהק את בת זוגו הנוכחית, מוניקה בלוצ'י, לתפקיד שנראה שהשראתו לקוחה מדמותה של האמא ממשפחת אדאמס, מורטישה, עם יד כרותה המהלכת על אצבעותיה כמו thing. אבל בסופו של דבר, "ביטלג'וס 2" הוא סרט שיש בו לא מעט הומור שחור, אבל למרות שיש בו קטעים יפים ויצירתיים – רובם מבוססים על איזושהי גחמה, יותר מאשר הצדקה – הוא לרגע לא באמת מצחיק, או מענג.
אבל צריך להגיד גם לזכותו. ברטון הוא במאי עם חשיבה מוזיקלית מדליקה. מתחת לכל סרט שלו יש מיוזיקל שמבעבע מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ החוצה ("סוויני טוד" גם עשה את זה). שיר הבננה של הארי בלפונטה מהסרט הראשון, הפסקול של פרינס ב"באטמן", השירים של "צ'רלי והשוקולד" ו"חתונת הרפאים" וכעת גם בסרט הזה – שיאיו היצירתיים ביותר אינם ויזואליים אלא מוזיקליים. בזכותם, ובזכות איזו נוסטלגיה לדארק אייטיז, "ביטלג'וס 2" הוא סרט נסבל לצפייה, מבלי שהוא יהיה טוב.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 8.9.2024)
לא ראיתי עדיין את ביטלג׳וס 2 אבל מחכה בקוצר רוח, לכשיתפנה לי זמן.
מסכים בגדול לגבי סרטיו של ברטון, אבל:
1. הסיוט לפני כריסטמס הוא אחד הסרטים הכי מזוהים איתו. נכון שהנרי סליק חתום כבמאי אבל הוא רק המוציא לפועל של החזון של ברטון. משונה שלא הזכרת אותו במיוחד לאור האבחנה, הגאונית, כי שיאיו היצירתיים ביותר של ברטון הם מוזיקליים. והלא הסיוט לפני כריסטמס הוא מיוזיקל.
2. ברטון לא ביים את אליס 2 וטוב שכך כי הראשון הוא לטעמי סרטו הגרוע ביותר. ההמשך, אותו ביים ג׳יימס בובין, מצוין. [באופן דומה, אגב, משפחת אדאמס 2 גם הוא מתעלה על קודמו.]
3. סליפי הולו הוא סרט מצויין שלו. לא השיא, אבל בחמישיה הראשונה אחרי ביטלג׳וס, אדוארד ושני הבאטמנים. גם עיניים גדולות, פרנקנוויני ומיס פרגרין מצויינים, יחסית. ביג פיש פחות טוב אבל עם כמה סצנות מעולות.
4. כוכב הקופים שלו הוא טוב בהרבה ממה שהרוב חושבים עליו. הוא מושמץ בשל טוויסט מטומטם במיוחד בסופו, שהפך את כל הסרט לבדיחה. לא בטוח שזה באשמת ברטון. בעקבות הצלחת החוש השישי אולפנים כפו טוויסט בסיום והרסו כך סרטים רבים נוספים. [למשל: חייו של דייוויד גייל, אנגר מנג׳מנט של אדם סנדלר]. כמובן שיתכן שתוכנן טוויסט ללא קשר לחוש השישי, שהרי גם כוכב הקופים המקורי הסתיים עם אחד הטוויסטים המפורסמים בקולנוע אבל כך או כך הרימייק של ברטון הוא לדעתי סרט מצוין עם סוף מעפן.