"צאי מזה". סרט ביכורים מרשים

"צאי מזה" 

עמיתיי המבקרים קצת יורדים קשה על הסרט הזה ("Blink Twice" הוא שמו המקורי), ולדעתי שלא בצדק. סרט הביכורים כבמאית של השחקנית זואי קרביץ (בתם של לני קרביץ וליסה בונה) הוא, בעיני, בדיוק מה שסרט ביכורים אמור להיות: תצוגת תכלית מרשימה של סגנון, ביטחון עצמי וזעם. קרביץ מגייסת את בן זוגה, צ'נינג טייטום, לגלם מיליארדר שמטיס את חבריו רבי ההשפעה וקומץ נשים צעירות לאי של פינוקים ובילויים, ללא מכשירים סלולריים. לפני שאתם מספיקים להגיד ג'פרי אפשטיין, גיבורת הסרט, שבתחילה מוקסמת מההזמנה, מפתחת חשדות שמא מתחת לפני השטח של גן העדן הטרופי, מתרחשים מעשים מסתוריים, אבל אין לה מושג מה. קרביץ יוצרת סרט מרתק מבחינה סגנונית, רווי צבעים, כזה שאמור לשכר את הצופים בחושניות שלו. בחלק השני של הסרט מתגלים שני פרטי עלילה, וצריך לומר שיש בהם משהו עוצמתי. זה לא סרט המזהיר מפני אונס, אלא סרט העוסק באופן מפורש באונס, ובגיבורה שחווה יותר מפלאשבק אחד על מעשי אונס שבוצעו בה. הסרט אמנם מתויג כסרט אימה, בעיקר בגלל מרחץ הדמים האלים שבסופו, אבל האימה האמיתית בו היא היכולת האפקטיבית שלו להציג טראומה שהודחקה ברגע שבו היא צפה בחזרה לתודעה.

קרביץ יצרה סרט נשי מאוד, שיש בו כעס ונקמה. הוא לא עוסק בעובדה שאנשים חזקים ינצלו את מעמדם כדי לנצל ולהשפיל נשים, אלא הוא עוסק בכך שמרגע שאותם אנשים כבר נתפסו, נכנסו לרשימות השחורות של #מי–טו, והתנצלו על מעשיהם, הם פשוט ימצאו דרכים חדשות, מתוחכמות ושטניות יותר להמשיך לבצע את זממם. "צאי מזה" הוא סרט שמצליח להציג באופן אפקטיבי הדחקה שפתאום צפה אל התודעה. מבחינתי, עד כה, מדובר באחד מסרטי הביכורים הטובים של השנה.

"רצח ממבט ראשון" 

סרטו של ג'יי.טי מולנר (שנקרא במקור "Strange Darling") יכול לתפקד כחצי השני של דאבל פיצ'ר לא–רע לצד "צאי מזה". בעיקר כי שניהם עסוקים מאוד בצד הסגנוני והפורמליסטי של העשייה הקולנועית, ובעיקר בשימוש מהפנט בצבעוניות – ספציפית בצבע האדום שמככב בשני הסרטים כרמזור שצורח לצופיו להיזהר מפני מה שעומד להגיע. שני הסרטים גם חוזרים שוב ושוב לצלם את הגיבורה שלהם ממבט עליון ובתקריבים שמציגים את האימה שבעיניה (את "רצח ממבט ראשון" צילם השחקן ג'ובאני ריביסי, שהפך פתאום גם לצלם). שניהם סרטים שנעים על הציר שבין סרט אימה (שניהם אלימים מאוד) ובין סרטי ארט–האוס פסטיבליים וסינמטקיים, כי שניהם בנויים באופן כזה שדורש מהצופים סבלנות, להתעסק בסגנון ובצורה לפני שהתעלומות ייפתרו והשאלות יענו. אבל בעוד "צאי מזה" מציג נקודת מבט נשית שלו, "רצח ממבט ראשון" הוא במובהק סרט גברי: אם סרטה של קרביץ אומר "כל הגברים מפלצות", סרטו של מולנר טוען "כל הנשים פסיכופתיות".

"רצח ממבט ראשון" הוא למעשה תרגיל מעט מנייריסטי באיך מספרים סיפור. כותרת המשנה של הסרט היא "מותחן בששה פרקים", ואז הסרט מתחיל בפרק השלישי. לו הוא היה מתחיל בפרק הראשון לפי סדר כרונולוגי לא היה בו שום דבר מפתיע או מקורי, אבל מרגע שלוקחים את אירועי הלילה שבו מתמקד הסרט ומערבלים לו את הסדר הוא הופך לסרט עם טוויסט. שני הסרטים הופכים את הקשר בין המינים למאבק אלים ומדמם, חיזור בין גבר ואשה הופך למרדף לחיים ומוות. רק שכל אחד מציג את הטורפים והנטרפים ממגדרים שונים. ואולי לכן, בנקודת הזמן הזאת, סרטה של קרביץ נראה חשוב ורלוונטי, וסרטו של מולנר נראה ריאקציונרי.

"העורב" 

לפני 30 שנה ביים אלכס פרויאס, במאי קליפים מצוין, את העיבוד הקולנועי לסדרת הקומיקס "העורב" של ג'יימס או'באר. זה היה סרט גותי אפל, עם שימוש מופתי במוזיקת אייטיז, על זמר שחוזר מהתים כדי לנקום באלה שרצחו אותו ואת בת זוגו. אבל הסרט הפך לנודע לשמצה בגלל העובדה שהכוכב שלו, ברנדון לי, נהרג במהלך הצילומים מיריית אקדח. 30 שנה לפני אלק בולדווין, אקדח פעלולים הוחלף על הסרט באקדח אמיתי וטעון, וככה כוכב הסרט הגשים במותו בדיוק את מה שקרה לגיבור אותו הוא גילם. העובדה שברנדון לי היה בנו של ברוס לי, שגם הוא נהרג מתאונת פעלולים על הסט, הפכה את כל הסיפור הזה למצמרר כפליים, כמו רוחות רפאים שמגיעות לנקום בשחקנים. סרט האימה האמיתי היה החיים עצמם ולא הסרט. זה לא רעיון רע לעשות רימייק ל"העורב". אבל לקח לעשרות המפיקים שלו שנים להרים את הרימייק הזה: אדוארד פרסמן וסמואל חדידה, הרשומים בכותרות כמפיקים הראשיים שלו, כבר הלכו לעולמם, ובניהם עסקו בהפקה בפועל. רופרט סנדרס הוא בהחלט לא הבמאי שהיה הופך את "העורב" המחודש לאירוע קולנועי, הוא מביים כמו ממלא מקום. ביל סקארסגארד (הבן של סטלן סקארסגארד), שהיה מצמרר בתור הליצן ב"זה", פשוט נורא בתפקיד הראשי. והסרט העכור הזה, שעוסק במוזיקאי אבל נטול כל חוש מוזיקלי, לחלוטין לא מעניין. מה שהיה יכול להיות גרסה אלימה לסיפורו של אורפיאוס, הוא סרט על גיבור פלגמט ועל סיפור אהבה חסר חיים. כמו בשני הסרטים הקודמים בטור הזה, גם כאן המערכה האחרונה היא מרחץ דמים אחד גדול, אבל כל מה שקורה על מסך נראה כמו חיקוי לסרטי פעולה מעניינים יותר. הרימייק הזה זקוק בדחיפות לרימייק נוסף, טוב יותר.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 2.9.2024)

ציוץ