"The Instigators", ביקורת (אפל טי.וי+)
"The Instigators". טיפשים בלי הפסקה
עברו ארבעה חודשים מאז שכתבנו כאן, בחיבה רבה, על "שומר הברים", סרטו של דאג ליימן שעלה באמזון פריים וידיאו, והנה מגיע עוד סרט של ליימן, הפעם לאפל טי.וי. הסרט הוא "The Instigators" ("המדיחים") עם מאט דיימון וקייסי אפלק בתפקידים הראשיים, בסרט שאפלק גם היה שותף לתסריט (ואחיו, בן אפלק היה שותף להפקה) ושמתרחש בבוסטון. שני סרטי פעולה קטנים ומאוד לא יומרניים בארבעה חודשים זה הספק לא רע לליימן, שנותר במאי אקשן חביב מאוד, שעושה סרטים שגאי ריצ'י היה שמח לביים, מהתלות פשע שעובדות על פי נוסחאות מוכרות, ומדי פעם מנסות לקחת תפניות עלילתיות פחות צפויות. יש בסרטיו האחרונים של ליימן משהו חצוף ומשעשע. הם קומדיות בלי להגיד שהם קומדיות. אבל "המדיחים" מכיל קטעים מצחיקים ממש.
הסרט הזה מפגיש את ליימן עם מאט דיימון, 22 שנה אחרי שבראו יחד את דמותו הקולנועית של ג'ייסון בורן ב"זהות כפולה". ליימן ביים לא מעט סרטי פעולה גדולים – מ"מר וגברת סמית" עם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי ועד "קצה המחר", הברקת המד"ב שלו עם טום קרוז ואמילי בלאנט – אבל איכשהו קרה שבארבע השנים האחרונות, מאז הקורונה, ליימן עושה סרטים קטנים ולא מאוד משמעותיים עבור מסכי הטלוויזיה. זה קצת חבל, כי ליימן הוא במאי עם פוטנציאל לפרויקטי ראווה מלוטשים, אבל גם בסרטים המינוריים האלה הוא מוכיח שוב ושוב שהוא מוכשר בתוך הרובריקה שלו – סרטים קצביים, לא רציניים מדי, עם קריצה. סרטים שהם כיף קטן של במאי שיכול יותר.
זה אולי מחזיר את ליימן למקורותיו כבמאי אינדי. הרי ליימן התחיל את דרכו בקולנוע העצמאי בשיתופי הפעולה שלו עם וינס ווהן וג'ון פברו. "סווינגרס", הסרט שפרסם את שלושתם, היה על בסיס תסריט של פברו, בימוי של ליימן והפך את ווהן לכוכב. מאז פברו עבר לביים את סרטי "איירון מן" וליימן עברו ל"זהות כפולה", סרטי אולפנים ענקיים. "The Instigators" מזכיר בקצב הסהרורי ובפסקול האלקטרוני את הסרטים של סטיבן סודרברג, שיש בהם משהו ממזרי, כמעט תמהוני, על דמויות לאו דווקא רציונליות, ועם עשייה קולנועית שהיא בה בעת מלוטשת מאוד, אבל גם קצת מחופפת, כמו גיבוריו.
"The Instigators" הוא סרט שודים שיוצא מתוך נקודת מוצא עלילתית קומית: שני פושעים קטנים ולא יוצלחים (דיימון ואפלק, ששיחקו יחד שני טמבלים דומים ב"ג'רי" של גאס ון סאנט לפני 24 שנה) שמקבלים משימה ממאפיונר מקומי לשדוד בערב הבחירות את הכספת של ראש העיר המושחת של בוסטון (רון פרלמן), בה הוא שומר את כספי השוחד שהוא מקבל. אלא שמהרגע הראשון כל מה שתוכנן מראש משתבש, ראש העיר מפסיד בבחירות והכספת ריקה, וכך צמד השודדים החובבנים יוצאים מזירת הפשע בלי כסף ועם קליע בכתף. בשלב הזה כולם דולקים בעקבותיהם ברחבי בוסטון: המאפיונר שיזם את השוד ולא קיבל את כספו (מייקל סטולברג), המשטרה שמנסה לצוד את הפושעים, והשוטר המושחת שמנסה לעזור לראש העיר להעלים את העדים והראיות למעשי השחיתות שלו (וינג ריימס, שמעניק לסרט איזה פלאשבק מטרנטינו). ואילו שני הפושעים, שההגיון אומר שהם צריכים לברוח במהירות לכיוון קנדה ולהיעלם מהאופק, דווקא עושים סיבוב פרסה וחוזרים אל זירת הפשע, לסגור חשבונות משל עצמם. מכאן מתחילות רצף של סיטואציות אבסורדיות, קומדיות של טעויות, שבהן דווקא הפושעים–בעל–כורחם נאלצים להילחם, עם תושיה ולא מעט צירופי מקרים, עם אנשי פשע ואכיפת חוק מיומנים מהם.
הסרט מתחיל לאט ובאופן אפרורי, מעמיד פנים בראשיתו שיש בו משהו מינורי. כמעט נלעג. אבל ליימן הוא במאי קינטי להפליא והמערכה השניה כבר מזנקת קדימה לרצף מבדר של מרדפי מכוניות מרובות הרס ברחובות בוסטון – תחילה במכונית, ואז במשאית משוריינת ואז ברכב כיבוי אש, כל פעם בכלי רכב גדול יותר במה שבסופו של דבר הופך לסדרה סלפסטיקית של התרסקויות והתפוצצויות. "The Instigators", שיוצא בעונת הבחירות באמריקה, יוצא מנקודת ההנחה שהפוליטיקאים מושחתים כולם ושהדרך היחידה של האזרח הפשוט וחסר המעמד להשיג את מה שמגיע לו זה רק אם הוא יקח את זה בכוח. וכך סרט אסקפיסטי למדי על צמד שודדים שיכול להפוך לצמד קומי קבוע, מקבל גם איזושהי משמעות פוליטית אקטואלית תמיד, על אלה שהם בשר תותחים של מאפיונרים ופוליטיקאים מושחתים, ושמגלים בטעות חור בעלילה שיגרום להם להפוך את היוצרות ולצאת מהסרט הזה מנצחים. בלי כסף, אבל מנצחים. בדרכו הקטנה, האגבית, הנונשלנטית, בסרט שהיה בקלות יכול להצליח בקופות (בישראל) בקרב קהל מבוגר, "The Instigators" מתגלה כבידור מהוקצע ומשעשע, סרט קטן של במאי גדול, שעוד לא קיבל את הכבוד שמגיע לו.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 11.8.2024)
