ראיון עם אבי נשר, אחרית דבר

אחרית דבר: ועכשיו, מה עושים עם 6,500 מילה של שיחה על קולנוע?

מכירים את הסיפורים על הבמאי שהובא לביים מותחן והביא לאולפן סרט איטי באורך שלוש שעות, בשחור לבן, עם המון דיבורים, והאולפן ביקש שהוא יצלם קצת השלמות כדי שהסרט יהיה קצר יותר, צבעוני עם יותר דם וסקס? זה פחות או יותר הסיפור שלי עם כתבת אבי נשר, שפורסמה השבוע ב”7 לילות”.
למען הסר ספק, אני חתום על הכתבה, כתבתי אותה ועומד מאחוריה לחלוטין, אני רק טוען – בסוג של הלקאה עצמית, וגם אכזבה קולקטיבית – שהגרסה הזאת מציגה רק חלק אחד קטן בסיפור המלא שנקרא “אבי נשר”.

1.
במהלך חודש מאי התחלתי לחפש משכן דפוס לפרסום הראיון שלי עם נשר. אני הצהרתי מבעוד מועד שאני רוצה לעשות איתו ראיון שונה ממה שנעשה עד עכשיו. כל הראיונות שאני קראתי עם נשר בשנים האחרונות היו מאוד אפולוגטיים. כולם היו סביב הנושא “הביקורת השמיצה, הקהל אהב” וגם “אתה הביג שוט שהיה באמריקה וחזר ארצה והברנז’ה לא מוכן לקבל אותו לחיקה”. האג’נדה שלי היתה אחרת לגמרי: אני חושב שאבי נשר הוא אחד הבמאים החשובים ביותר של ישראל, ואחרון היוצרים הישראליים שהתחילו לפעול בשנות הששים והשבעים שיש להם עדיין רלוונטיות לימינו (להבדיל מדן וולמן, צפל, מנחם גולן ואורי ברבש). רציתי לראיין אותו ביושבי כמבקר קולנוע, כמי שבקיא בסרטיו, בתבניות הנשנות ביצירותיו, בתימות שהוא חוזר עליהן, רציתי לראיין אותו כבמאי בעל חשיבות, כבמאי שמקומו בקאנון מובטח. רציתי לראיין אותו כמי שיצא לו לשוחח איתו המון פעמים בעבר, בדפוס, על במות בפאנלים, ובאופן אישי, ויודע שהבקיאות של נשר בקולנוע עוצרת נשימה, שהוא חוקר סרטים כהכנה לסרטיו, שהוא עוקב אחר כל מה שקורה בארץ ובעולם בקולנוע. כמה מביקורות ומאמרי הקולנוע הטובים ביותר שקראתי בעברית נכתבו על ידי נשר בשנות השבעים והשמונים. ובעיקר, רציתי לראיין אותו באופן שעניין אותי. לא עוד פעם ההתנצחות עם הביקורת, לא עוד פעם “האקדמיה התנכלה ל’סוף העולם שמאלה'”. פשוט כי כל אלה כבר נכתבו עשרות פעמים קודם. רציתי ראיון שיתייחס לחשיבותו של אבי נשר בנוף הקולנועי בארץ כמובנת מאליה.

2.
יש לי חלום – כן, עוד אחד – לכתוב את הגרסה ישראלית ל”הקולנוע האמריקאי” של אנדרו סאריס, ולקטלג שם את הבמאים הישראלים הגדולים ביותר. זה יהיה, אם יהיה, ספר סובייקטיבי מאוד ומן הסתם קונטרוברסלי כי הוא ישים בצד את אלה שהביקורת הוותיקה בארץ מיתגה בתור “האוטרים” של הקולנוע הישראלי, אלה שהושפעו מהגל החדש הצרפתי, וינסה להשיב את הכבוד לשלושת הבמאים הכי חשובים שפעלו בארץ, הרחק מאהדת הביקורת: אפרים קישון, אורי זהר ובועז דוידזון. אבי נשר, לדעתי, הוא הבא בתור אחריהם. ואת כל היוצרים האלה (חוץ מקישון, אותו החמצתי, דבר שאני לא סולח לעצמי) אני רוצה לראיין באריכות, מאוד מאוד באריכות, על קולנוע, על השפעות, על השראה, על בחירות אמנותיות, על התהליכים היצירתיים. ורק בסוף קצת על המצוקות שנובעות מהפער העצום לרוב שבין הביקורת והקהל. זה לא מקרי כלל שארבעת היוצרים האלה ברחו מכאן: קישון פרש מקולנוע ועבר לשוויץ, דוידזון עבר לאמריקה, זהר עבר לירושלים ולקב”ה ונשר גם פנה הוליוודה, אבל לפני שבע שנים חזר. והוא לא רק חזר כמנצח, הוא אכן ניצח. עם שני סרטים מרשימים מאוד, שכנראה – כמו עם כל סרטיו – בעוד 20 שנה יזכו להתרפקות פולחנית גם מצד מבקרי העתיד.
כמובן שלא הספקתי לגעת בשמינית מהחומרים האלה ביושבי עם נשר, והשיחה לא פעם זלגה למקומות לא מתוכננים. קבענו שני מועדים להיפגש. אך כשנפגשנו בפעם הראשונה, במשרדו, שרצתי שם כך כך הרבה שעות שהספקתי לשאול אותו את רוב השאלות שתכננתי. קראתי גם את שני התסריטים העתידיים שלו. התלוויתי אליו לפרמיירה של “הסודות”, והשלמתי פרטים שהיו לי חסרים ושאלות שלא נשאלו במייל ובטלפון.

3.
אלא שעורכיי חשבו שהתוצאה הסופית איומה. בשלב הזה הסרט עוד לא יצא למסכים, והתגובות הראשונות מהקרנות האקדמיה היו די שליליות. התחושה בברנז’ה היתה “אבי נשר הולך לחטוף” (בטון של שמחה לאיד): גם ביקורות רעות וגם כשלון ודאי בקופות. אני טענתי שאבי נשר לרוב עקבי – חלק מהביקורות ישנאו, חלק יאהבו והקהל יבוא, לפחות בשבועות הראשונים. אבל הדרישה היתה ברורה: איפה היחס למבקרים, לאקדמיה, איפה ההתייחסות לעירום, לליהוק של שחקניות צעירות? ידיד אפילו התעצבן באוזניי על זה שנינט וביבי נתניהו הגיעו לפרמיירה של “הסודות” (למה נינט? כי היא עבדה עם נשר כששרה את שיר הנושא של “סוף העולם שמאלה”. ולמה ביבי? אולי כי הוא רוצה להיות קרוב לווינרים, בתקווה שמשהו מזה ידבק בו). ואני נאנח ורוטן: אבל זו בדיוק הכתבה שכבר פורסמה על נשר לפני שלוש שנים. למה שידור חוזר? למה לא להמשיך הלאה, לטעון משהו חדש? מצד שני, מה אני מבין ברייטינג. אני הרי כבד כזה. כותב המון מילים.
אני חשבתי שהשיחה שלי עם נשר הניבה כמה רגעים מאוד מרגשים. אהבתי את הקטע בו הוא מדבר על הפגישה המחודשת שלו עם שרון הראל, 20 שנה אחרי שהוא פגע בה ושבר את ליבה. אהבתי את האופן בו הוא מדבר בחיבה על דובר קוסאשווילי, לו נתן תסריט שלו בהצעה שיביים. בראיונות כאלה, לפני בכורת סרט חדש, שואלים בדרך כלל “איך נולד הרעיון לסרט”, “מה היו הקשיים בהפקה”, “איך ליהקת” וכו’ וכו’ שאלות של making-of. במקרה הזה, בגלל שהנחתי ש”הסודות” יקבל את מכסת הפרסום והיחצנות שלו, עניין אותי דווקא לשמוע מה קורה עם כמה מהפרויקטים העתידיים של נשר, והאם הם עדיין קורים או נגנזו. דיברנו על העבר, דיברנו על העתיד, כל מה שנראה לי כמו ראיון שלא מיחצן את הסרט ישירות, אלא מנצל את העובדה שהבמאי מתראיין כדי לדבר על עבודת הבימוי.

4.
בניסיון להציל את הכתבה הזאת הצעתי לחזור לנשר בסוף השבוע הראשון ליציאה עם שלל הביקורות, ולראות מה הוא עונה להן. בשלב הזה, בשיחותי עם אנשים שונים בתקשורת ובקולנוע, ליקטתי את טרוניותיהם עליו, אותן אני מצטט בכתבה. פניתי גם לכמה אנשים ששמעתי מהם בעבר שיש להם בטן מלאה על נשר, שהשתמע משיחות מסדרון ישנות שהוא עשה להם משהו שפגע בהם, כדי שיגידו משהו, אפילו שלא לייחוס, שהוא יגיב ואולי תתברר אחת ולתמיד הסיבה ליחס הכה עוין שהוא זוכה לו מנתח לא מבוטל של עמיתיו. האם זו באמת סתם צרות עין, או שנשר אכן רמס, הרס ועשק אנשים שעבדו לצידו? אבל איש לא היה מוכן לספר כלום. הקונפליקט גבר: מצד אחד רצוני כמבקר להצהיר שמדובר בבמאי מהותי וחשוב, ומצד שני המטלה העיתונאית שהוטלה עלי לנסות לחשוף איזושהי פרוורסיה איומה או חטא בעברו של נשר. מישהו אפילו השמיע באוזני את הטענה הבאה: “הרי לא יכול להיות שכל הבחורות האלה בסרטים שלו רוצות להתפשט, זה חייב להיות בכפייה או בלחץ או באמצעים לא הגונים”.
אני צריך להודות שגם לביטחון העצמי שלי יש גבולות. האם אני מנסה להגן על השטן? מצד אחד איש לא הסכים לספר לי על משהו איום ונורא שנשר עשה, מצד שני כמות הספקולציות, הקונספירציות והרמיזות רק הלך וגבר. אני מנסה להתייחס רק לסרטים, אבל אולי אני מחמיץ משהו אחר?
האם יש לי הסבר? למעשה כן. כשביקרתי על הסט של “סוף העולם שמאלה” גם ראיתי את זה קורה. נשר, כמו המון במאים אחרים, יכול להיות מאוד עוקצני ולא תמיד הכי עדין ומנומס כשדברים לא נעשים כפי שביקש. זה מה שראיתי. מעדותו בכתבה, כשהוא היה צעיר זה היה כנראה בוטה יותר. ואני מניח שבתום הצילומים, לא כל אנשי הצוות שעבדו איתו הרגישו שהם זכו להערכה שהם הרגישו שמגיעה להם. יכול להיות שאנשים מרגישים – דבר שגבר אחרי הסכסוך המתוקשר שלו עם רובי פורת שובל – שנשר לקח לעצמו קרדיט על דברים שאחרים עשו בשבילו. אבל ככל שאני מחפש אנשים שיספרו לי מה הוא עשה ככה אני מבין שהכל בסופו של דבר מבוסס על תחושות ולא על אירועים, וכשאני שומע סיפורים אני גם מבין שרובם מגיעים מהקולנוענים הוותיקים יותר, אלה שעבדו עם נשר בשנות השמונים, תקופה שהוא עצמו מודה שהוא היה בה קוצני יותר.
ולכן זו לא כתבת תחקיר על אבי נשר, כתבה שבכל מקרה לא אני האיש לעשותה. במאים גוערים ועוזרי הפקה נעלבים, ככה זה תמיד. כל עוד אין אלימות פיזית – כמו הבמאי הישראלי ההוא שבעט בעוזר צלם – זה לא ממש שונה מהתנהלות בכל מקום עבודה הייררכי. אבל נדמה לי שזיהיתי דפוס: כל במאי שמצליח קצת יותר מדי מתחיל לחטוף, והוא יחטוף קודם כל מעמיתיו הקרובים ביותר מאחורי גבו, הרבה לפני הביקורת. ראיתי את זה קורה לדובר קוסאשווילי ב”מתנה משמיים”. וזה קורה בשניות אלה ממש ל”בופור” באקדמיה. וזה ימשיך לקרות ליוסף סידר, האיש הכי אהוד כרגע בתעשייה, אם חס וחלילה ימשיך להצליח, או רחמנא ליצלן, ייצא לביים כמה סרטים באמריקה. ואז זה יקרה לערן קולירין. וכן הלאה. וחוששני שזה כנראה חלק מהעסק, בוודאי בתעשייה שמונה פחות מאלף איש.