27 אוגוסט 2008 | 08:00 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

גם אני ישראל בר-און

בכל אשמה מרינה מקסימיליאן בלומין. בגללה התמכרתי לכוכב נולד. כמו כולם גם אני זלזלתי בתוכנית הזאת בה מייצרים כוכבי פלסטיק מתכלים, רובוטים עם קול רדיופוני ופנים שנראים טוב בכרום מרוטש. ואז הגיעה מרינה ובעודי מציץ באודישנים – אני מחבב את שלב האודישנים – פתאום הבנתי שבעונה הזאת (זו החמישית, של שנה שעברה) יש גם מתחרים עם אופי, עם אישיות שלא מגיעה ארוזה בקופסה.

והשנה מרינה הכפילה את עצמה בשלוש. המרינה שלי העונה היתה, מהאודישן הראשון, כרמל אקמן. עם הכינור בגבול הצפון. מאותו רגע ועד אתמול רציתי שהיא תזכה. אבל מהפרומואים הראשונים של האודישנים היה ברור שההפקה נדלקה על ישראל בר-און. ובצדק: טיפוס כזה, שלא מסוגל לבטא את עצמו אלא בשירה, נדמה שהוא ההפך ממה שערוץ 2 מחפש לשים בפריים טיים.

והשנה, עם ספיישלים נהדרים ליצחק קלפטר, שלמה ארצי, יהודית רביץ ועברי לידר, סוף סוף התוכנית עברה מסתם פס יצור לבובות חלון ראווה לתוכנית של מוזיקאים. תוכנית שמאתגרת את המתמודדים עם השאלה: למה אתם רוצים את זה? ועד כמה.

ועכשיו, כשהתחרות הסתיימה (אמש, למי שלא ראה. אני ראיתי בהרצות מהירות ביס מקס כי גם עם חיבתי לתוכנית היא עדיין נורא נורא ארוכה ומתישה לצפייה רצופה. בכל אופן, בר-און ניצח), הגיע הזמן שאתן בהם סימנים שגם ינסו לחזות: איפה הם יהיו בעוד 20 שנה.

כרמל אקמן. כמו מרינה היא יכולה ללכת או לכיוון הבדה-בדה-בם של יעל לוי או לכיוון הקצת יותר פופי-תיאטרלי. היא המאופסת והמדויקת מבין השלושה. ומה שההפקה עשתה לה בשיער לאורך העונה היה בלתי נסלח. בכלל, לטלוויזיה בארץ יש משהו נגד שיער קש שאטני, שכה חביב עליי. וכך הפכה אקמן מקיבוצניקית מקסימה למבזקנית: שיערה הואדם, קוצץ, קופל, נמתח ונאסף. אני מקווה שהיא תשוב במהרה למראה נערת הטבע עם נקודות החן החצופות שמנקדות את מצחה ומגרות את הפוטושופיסטים לרטש אותן. כשהיא שרה את “שלח את עמי” עם מעיין חג’בי, נפל לי האסימון את מי היא מזכירה לי. קרירה, דקה, צנומה, עם שיער שכל רגע משתנה, פנים צרות, אבל קול אדיר שיכול ללכת לבלדות, לנשמה ולפופ, למועדוני הקברטים ולפארקים? הרי היא אנני לנוקס.

לי (ליבי) בירן. מבחינתי הוא יזהר אשדות. והאמת, לא הבנתי את ההשתפכות עליו. כן, סוף סוף הגיע ל”כוכב נולד” מישהו שכנראה אוהב את פלאסיבו, ונדמה לי שליבי יכול להיות מבקר מוזיקה מצוין. נדמה לי שטעמו הוא המעודכן, הבינלאומי והמשובח מבין השלושה. אבל היה לו שטיק מוזיקלי אחד בעיבוד (להתחיל חלש ואז עלק-לכסח) וגימיק קולי אחד (הפלצט שיורד טון במקום הלא צפוי). זה היה מפתיע לטובה בתחילה, ומעיק לבסוף. אבל כמו יזהר אשדות, שגם את קסמו מעולם לא הבנתי (אלא כמפיק), נדמה לי שליבי יהיה הראשון מהחבורה שיצליח לפצח את נוסחת תקליט הזהב ויביא רצף להיטים, אבל אז בהמשך יתמזג אל אחורי הקלעים ויהיה מעבד ומפיק מוצלח בהרבה מכוכב שעומד בפרונט.

ישראל בר-און. האיש הזה הוא חידה. נדמה שהוא סובל מבעיית תקשורת אקוטית ואוסף טראומות לא מטופלות, אבל כשהוא שר אי אפשר שלא לקרוס מולו. השילוב של כריזמה וכנות הוא שוב משהו שנראה פוגעני מדי לפריים-טיים. בר-און שפך את הנשמה על הבמה, שר את חייו, ועטה סביבו קרום שאין לי מושג איך יסתדר עם הסטטוס החדש שלו בתור “כוכב”. נראה לי שבר-און יהיה זוכה “כוכב נולד” הראשון שיתחרפן ויהיה זה שירדוף אחרי הפפראצי, ולא שהפפראצי ירדפו אחריו. האמת, אני מודאג, כי מבין השלושה בר-און נמצא בסכנת התפרקות. היו שראו בו מעין שלמה ארצי צעיר – ויש איזשהו דמיון בנוכחות המבוישת של בר-און לזו של ארצי מימי להקת חיל הים. אבל אני חושב שלבר-און יש חיוך כובש שבזכותו הנערות מתות עליו והבנים לא מאוימים ממנו, אבל בלי החיוך הזה הוא לא היה מגיע להיות זוכה “כוכב נולד” אלא הומלס שמנגן ברחובות בנואשות, מבקש מהעוברים השבים להאזין לסיפוריו המרים בשיר. צריך לשמור עליו טוב טוב, כי לדעתי הוא בכלל לא שלמה ארצי, אלא יותר אסי דיין.

נושאים: טלוויזיה

12 תגובות ל - “גם אני ישראל בר-און”

  1. איתן 27 אוגוסט 2008 ב - 9:43 קישור ישיר

    עונת המלפפונים בשיאה. אף סרט לא עולה השבוע על המסכים בארץ, ובבלוג הקולנוע החליט הבלוגר להעלות פוסט על “כוכב נולד”. אני גאה לומר שמעולם לא ראיתי אפילו דקה מהתוכנית הזו, ואני נמנע ממנה, ומכל שאר הריאליטי באדיקות.

    ואני מחבב את מרב יודלביץ’. יש משהו בכתיבתה שמעיד על תשוקה לקולנוע, שהוא הנושא שהיא מסקרת. אבל היום היא מפרסמת ידיעה שיאיר ידידנו פרסם שלשום. ללא קרדיט. לא יפה.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3588086,00.html

  2. אסף 27 אוגוסט 2008 ב - 10:09 קישור ישיר

    איתן,
    אתה כבד וחמוץ

  3. קשת 27 אוגוסט 2008 ב - 10:13 קישור ישיר

    לי ישראל מאוד מזכיר את אריק איינשטיין!

  4. רז-ש 27 אוגוסט 2008 ב - 11:05 קישור ישיר

    חילול הקודש. כופרים!
    טוב מה אפשר לצפות ממי שהשם משתמש שלו הוא על שם זכינית התקשורת שהפיקה את כוכב נולד.
    ואני מניח שההכרות היחידה עם אריק אינשטיין היא מהפרסומת לאורנג’. אחרת קשה להסביר את ההשוואה. אכן בפרסומות לחברה סלורית כולם נראים אותו דבר. כאן שיחות מוזלות באגורה וחצי, שם החברים מדברים חופשי בסופי שבוע, בסוף החשבון יוצא אותו דבר.
    כבר חודשיים שבמשך יומיים מתוך שלושת ימי השידורים של קשת, במשך כל שעות הצפייה שאחרי החדשות, משודרת פרסומת ארוכה במיוחד לחברת סלקום.
    ההמצאות של הדיון בבלוג של קולנוע מעניין במיוחד. הטלויזיה תמיד הייתה “המסחרית”, חזית הקפיטליזם בשעות הפנאי. הקולנוע החל משנות ה-60 תפס לעצמו את העמדה המרכסיסטית יותר, החתרנית. בגדול לפחות. אולי האינטרנט הוא זה שערבב את כל הקלפים והביא ל”קץ ההיסטוריה” של עולם הפנאי. ואחרי הכל אנחנו מתדינים באינטרנט בבלוג של קולנוע על תוכנית טלויזיה שעוסקת במוזיקה. פוסט מודרניזם בהתגלמותו. יש בזה אבל משהו חמוץ, הרגשה של אובן מה. כמעט חילול וכפירה.

    ( ותוך כדי שאני כותב אני שם לב שמעל קופסת הכתיבה מתנוסס באנר פרסומת לחברת סלקום. |: )

  5. איפי 27 אוגוסט 2008 ב - 11:55 קישור ישיר

    איתן,
    איזה קוּטר, אסור לבנאדם לכתוב על מה שבא לו בבלוג שלו?
    אין מה להיות גאה בעובדה שלא ראית אפילו דקה אחת של תכנית שמעצבת, לטוב ולרע, סדר יום מוזיקלי מיינסטרימי.
    בדלן, זאת המילה שקופצת לי לראש עכשיו.

  6. דן 27 אוגוסט 2008 ב - 12:20 קישור ישיר

    תגידו מה הבעיה שלכם נגד איתן?
    קוטר? כבד וחמוץ? חזרנו לימי וילנצ’ק???
    גם אני ממש שונא את התכנית הזאת ולא מבין מה הבלוגר (יאיר, שמו) מוצא בפיסת הפרווה המשעממת הזאת. אבל זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו לא מסכימים על משהו.
    מצד שני, אני לא לגמרי מסכים עם איתן, אם יש פוסטים על הברידרס שיעלו גם על כוכב נולד, להבדיל אלפי הבדלות, אבל למה לדבר ככה? מה נהיה?
    אולי אפשר לדבר על סרטי “כוככ נולד”, “אמריקן דרימז” או הסרט הזה עם קלי קלרקסון.
    אה, או אולי מישהו יודע מה קורה על הסט של הסרט של דני לרנר (סליחה, הסרט של נינט).

  7. אסף 27 אוגוסט 2008 ב - 12:25 קישור ישיר

    דן הוא גם כבד וחמוץ בסוף

  8. יובל 27 אוגוסט 2008 ב - 13:43 קישור ישיר

    יש דבר מאוד מעניין שכדאי לציין בקשר לכוכב נולד, וזאת הדרך בה הסטנדרטים שלך משתנים כשאתה רואה תכנית כזאת. אתה שומע ביצוע משעמם אחד אחרי השני, כש”השופטים” מרעיפים מחמאות או ביקורות שהם הוציאו מהתחת שלהם כי הם צריכים לומר משהו. ואז פתאום אתה שומע מישהו שהוא שר נחמד, שיש משהו מעניין בקול שלו, ואתה נדהם, מתלהב, מתאהב, ומאמין שגילית את הכישרון הגדול של הדור שלך. כשהאמת היא שאם היית שומע את אותו זמר/ת ברדיו היית בסך הכל אומר “נחמד, נקווה שהוא/היא תתחיל לשיר שירים טובים” (כלומר שירים שיש בהם יותר מרק שואו-אוף קולי משעמם, אולי גם טקסט ומלודיה מעניינים) ומעביר תחנה לחפש משהו שאתה באמת אוהב ונהנה ממנו.
    וכל זה בלי להתייחס להר הטמטום שרוב התכנית הזאת מורכבת ממנה, כלומר איזה מתמודד הוא ביישן או מה ההורים שלו אומרים או איזה שינויים עוברים על השיער והבגדים שלהם במהלך העונה או מי ירזה או אם יעשו להם פוטושופ.

  9. שלום 28 אוגוסט 2008 ב - 17:01 קישור ישיר

    טוב, אז אני דווקא אתייחס לתוכן הפוסט בעצמו. גם אני מעולם לא צפיתי בתכנית, וההצצות בתוכניות הגמר הקודמות עוררו בי בחילה מעודף הפתוס והשעמום (לא הבנתי אגב איזו אישיות מצאת בבלומין שנראה שכל כולה עטויה אהבה עצמית תמוהה משהו). בעונה הנוכחית הצצתי בהתחלה (בעיקר בגלל אביב), ולמרות שלא צפיתי בעקביות אי אפשר היה שלא להתפעל מהשינוי המרענן שיצרו מתמודדים כמו- ישראל, כרמל, אביב, מתן וכמובן ליבי. בניגוד לנפיחות הדרמטית הצרחנית המקובלת, שלושת ה”פיינליסטים” הפגינו צניעות, עניין במוזיקה ויכולות אנטי-רייטינג מרשימות.
    סליחה על הפרומושן, פשוט גם אני הייתי שותף לזלזול של יאיר (כולל קריאות בוז חרישיות לעבר גברת ירדני באיזה פאנל), והופתעתי.
    בכל אופן, דווקא נזדעקתי כאן לעניין ליבי. נדמה לי שממש פספסת בניתוח העתיד שלו. ליבי הוא הרבה יותר תום יורק (אם כבר) מאשר אשדות, בטכניקה וברגש. גם אם ההשוואה מוגזמת, נראה לי שהיא יותר קרובה לאמת ליבי הביא יכולות רגשיות שחורגות הרבה מעבר לגימיק (לרוב): הוא ביצע באופן מרהיב את “איך כוכב אחד” ו”שקרים קטנים” (שלא לדבר על החידוש ל”סיוון”, סוג של פנינה מקומית). אז נכון, הוא ילדותי ולעתים מאמץ מניירות של ‘רוקר’ בגרוש א-לה Green Day או Placebo, אבל יש משהו בילד הזה שמשדר כנות רבה יותר מתדמית האמו שלו, וגם, לדעתי, מהסחבקיות הפופולרית הלעתים-כה-מודעת-לעצמה של ישראל. המקום של ליבי, כשיגדל, הוא לדעתי דווקא כמבצע ולא כמפיק (העיבודים אכן חוזרים על עצמם לפעמים). ובלי לזלזל בישראל המקסים באמת (למי אפשר להשוות אותם? לנינט? לשירי מיימון? לסקעת??), הכנות שלו משסעת עורקים.

    כן נו, אז אני יודע שהוא לא טים באקלי (: סליחה שגררתי את הבלוג לתהומות הסלקומיה, אבל הגרייה הרגשית האינטנסיבית של התכנית הזו (מלודרמת ריאליטי אחרי הכל) פעילה אצלי למדי.

  10. מאיה 29 אוגוסט 2008 ב - 13:32 קישור ישיר

    ישראל בר און כובש , אכן יש משהו שמזכיר את אריק איינשטיין , וכן גם את שלמה ארצי , באמת כוכב..

  11. קרן 24 ספטמבר 2008 ב - 17:09 קישור ישיר

    כתבת יפה.
    גם אני לא חיבבתי בלשון המעטה את כוכב נולד עד שהתאהבתי במרינה המקסימה.:)
    לגבי ישראל יש לי כמה חילוקי דעות:
    הבן אדם כובש לא רק בגלל החיוך , אלא גם בזכות הצניעות, הכנות והקול הכובש.
    הרבה זמן לא הגיע כוכב שנראה כל כך פשוט ועם זאת מביא איתו בשירה כל כך הרבה.
    אותי אישית הוא כבש מהרגע הראשון שבטעות ראיתי אותו על המסך.. אני מקווה שהוא יצליח להסתדר בעולם הגדול… ימצא את מקומו ויוציא לנו דיסקים עם שירים איכותיים וכנים.

    שנה טובה!!


השאירו תגובה ל - אסף