03 אפריל 2014 | 23:45 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״קפטן אמריקה, חייל החורף״, ביקורת

"קפטן אמריקה, חייל החורף״.

“קפטן אמריקה, חייל החורף״.

איזה כיף להיות בן 12. בהקרנת ״קפטן אמריקה, חייל החורף״ ישבה קבוצת בנים ובנות, סביבות כיתה ז׳ או ח׳ והתמוגגו מ״קפטן אמריקה״ החדש. הבקיאות שלהם בעולם הקומיקס של מארוול היתה מושלמת. בסוף הסרט, בעודם מחכים לסצינה הבלתי נמנעת שאחרי כותרות הסיום, הם ידעו לזהות כל דמות וכל איזכור משאר הסרטים שהופקו בשנים האחרונות על ידי מארוול (מה שגרם לי לתהות האם זה דור שמכיר את מארוול רק מהסרטים או גם מהקומיקס). אבל תהיתי האם הם ידעו לזהות את שלל האיזכורים שהסרט הכיל מחוץ לעולם של מארוול, מהעולם האמיתי (או הבדיוני) של שנות השבעים. אלה הרגעים שבהם כיף להיות בן 12: לגלות עולם חדש, להתלהב ממנו, לנעוץ בו שיניים – עולם גיבורי העל והקומיקס, למשל – והוא מספק רגעים של הנאה וכיף (ו״קפטן אמריקה, חייל החורף״ הוא אכן סרט מהנה מאוד), אבל אם מתעמקים בו וצוללים אליו ומתעניינים בו באמת, מעבר לכיף ולאדרנלין ולרעש של הצפייה עצמה, אפשר להיחשף לעולם עשיר הרבה יותר.

אותי זה משמח, כי זה נותן למבקרי הקולנוע (ולהורים) תפקיד: לבאר את הסרטים ולתת לקומיקס קונטקסט מציאותי. ו״קפטן אמריקה 2״ הוא כולו מחווה לקולנוע של שנות השבעים. צופה צעיר שירצה להבין את הקונטקסט, יגלה לא רק עולם חדש של קולנוע שהוא תכף יהיה בגיל להתלהב ממנו, אלא גם עולם חדש של תככים אמיתיים מההיסטוריה הלא-עתידנית של אמריקה.

אני חייב להודות שאני די מוקסם מהאופן שבו אולפני מארוול עובדים כיום. בתור מי שגדל לתוך עולם שבו האולפנים איבדו שליטה והבמאים הפכו לכוכבים, נדיר למצוא אולפן שהוא האוטר (היוצר) של סרטיו ולא הבמאים. בעידן שלנו, רק פיקסאר ואולפני האנימציה של דיסני היו באמת אולפנים כאלה, כמו הוליווד של שנות ה-30, בית הפקה שהוא חממה קריאטיבית שבה כולם משרתים חזון של האיש בראש הפירמידה, והבמאים הם סוג של מנהלי פרויקט, והם לרוב די אנונימיים. ברגע שהם סוטים מהחזון של ראש האולפן הם מוחלפים בלי מיצמוץ. מארוול, שנמצאת כיום בבעלות דיסני, עובדת על פי המודל הזה. מי שמנהל את העסק הוא קווין פייג, שעומד בראש האולפן, והוא המאסטר של היוניברס של מארוול (חוץ מ״ספיידרמן״ ו״אקס מן״, שהזכויות הקולנועיות שלהם נמצאות בידיים של סוני ופוקס, בהתאמה*). פייג ירש את הג׳וב מידיו של אבי ארד, ששיטת הניהול שלו היתה שונה לחלוטין. ארד רצה להפוך את עולם הקומיקס למגניב ואיכותי והוא הביא אליו יוצרים בעלי חזון – סם ריימי ל״ספיידרמן״ ואנג לי ל״הענק הירוק״, למשל. לבמאים היה כוח קריאטיבי משמעותי. זה הביא להצלחה גדולה במקרה הראשון, ולהצלחה פחותה במקרה השני. פייג שינה את השיטה והפך את מארוול לאולפן עצמאי לחלוטין, שדיסני מקבלת ממנו תוצר גמור (ממש כמו שדיסני עובדת עם פיקסאר), והוא מנהל עם אנשיו וצוותו (ביניהם ג׳וס ווידון, שהוא סוג של יועץ קריאטיבי בכיר של כל מותגי מארוול) עלילת-על שכנראה כבר פרוסה ומשורטטת מראשיתה ועד סופה והיא תתפרס ותתפצל בין עשרות סרטים בחמש עד עשר השנים הקרובות (עד שכמו כל גלקסיה, גם זו תקרוס לתוך עצמה). עד כמה עלילת-העל הזאת כבר חתומה וידועה? מי שיפרוץ לתיקיות של המחלקה המשפטית של מארוול ויציץ בחוזים שעליהם חתומים השחקנים הראשיים, יבין מה אורך החיים הצפוי של כל דמות ובאילו סרטים היא תשתתף. כריס אוונס, שמגלם את קפטן אמריקה, כבר הודיע בראיונות איתו שהוא חתום עם מארוול על ששה סרטים. הוא מצלם בימים אלה את הסרט הרביעי (שני סרטי ״קפטן אמריקה״ ושני סרטי ״הנוקמים״). לעומת זאת, לאחת מדמויות המשנה בסרט יש חוזה לתשעה סרטים (!). הידיעה הזאת, למשל, שמכילה ספוילר מאוד משמעותי ל״חייל החורף״, ולכן תוכלו לקרוא אותה רק אחרי צפייה בסרט, חושפת עד כמה העולם של מארוול מתוכנן קדימה באופן מדוקדק מאוד). סוג כזה של תכנון עלילתי רוחבי ואופקי וניהול מותג קפדני, שעושה כבוד למוצר המקורי אותו הם מעבדים, מרשים בעיניי. הוא מטיל את עיקר המלאכה היצירתית בידיים של המפיק ולא של הבמאי (או התסריטאי). ולכן פייג יכול להטיל את משימות הבימוי בידיהם של במאים אמינים ומוכשרים, אבל לא כאלה שנמצא את עצמנו (אני מניח) מנסחים דיסטרציה על סך עבודתם ונקודת המבט האופיינית שלהם כפי שהיא מתפענחת מסרטיהם.

את ״קפטן אמריקה״ הראשון ביים ג׳ו ג׳ונסטון (והלחין אלן סילבסטרי), שהעניק לסרט מראה קלאסי חלק ונאה. הסרט השני הופקד בידי האחים רוסו, אנשי טלוויזיה בעיקר (״קומיוניטי״), שנראה לי שהם קיבלו הגדרת תפקיד מאוד ברורה: לגנוב מכולם. ויש לומר, הם עושים פול גרינגראס כמעט טוב כמו המקור – גם הפשיטה על אוניית משא שנחטפה על ידי פיראטים (״קפטן פיליפס״) וגם המרדף ברחובות עירוניים (״זהות גנובה״) הם גרינגראס במיטבו ובלעדיו.

״קפטן אמריקה: חייל החורף״ הוא סרט מעניין בעיקר כי הוא בנוי באופן שכבר הך לא שגרתי בהוליווד: הוא הולך ונהיה מעניין יותר ככל שהסרט נמשך. סרטים הוליוודיים כל כך חוששים לאבד קהל, שהם מקדישים את רוב מרצם בפתיחות מרשימות ואז הסרט נחלש (זו, למשל, אחד הבעיות הגדולות ב״סרט לגו״). ״קא:חה״ח״ בנו באופן הדרגתי והתסבוכות שבו רק הולכות ומתעצמות ונהיות יותר ויותר גרנדיוזיות. מבחינת חוויית צפייה בסיסית, כזו שבה אתם צופים ורוצים לדעת מה יקרה הלאה ואיך הגיבור ייחלץ מהמצב אליו נקלע, זה פשוט אחלה סרט. הנאה כבירה.

אבל יש בו גם נדבך מעט עמוק יותר. לא יודע איך זה קרה, אבל קפטן אמריקה היה אחד מגיבורי העל החביבים עליי כילד. לא מבין למה, כי הוא בהחלט גיבור העל הכי פחות מגניב. אבל יש בו ישירות לא מתחכמת: הוא פשוט מבצע את משימתו עם כוחות על, וכמעט שבלתי אפשרי להביס אותו. אבל קפטן אמריקה הפך עד מהרה לגיבור העל שהעידן הפוסט מודרני והציני לא מסוגל להכיל: הוא פטריוטי מדי, הוא ממושמע מדי, הוא נטול דילמות מדי. בשלושים השנים האחרונות עולם הקומיקס עבד קשה כדי להכהות את גיבורי העל, להפוך אותם לקודרים ולמיוסרים, אבל איך עושים את זה לקפטן אמריקה.

אז הנה. אחרי הסרט הקודם שהציג את בריאתו של קפטן אמריקה כסוג של כלי נשק במלחמת העולם השנייה, הסרט הנוכחי מתרחש בהווה, ובו מגלה הקפטן שהוא התעורר לאמריקה שונה מזו שהוא הוקפא בה. וזו אמריקה שקשה לו איתה, ולכן קשה לו יותר להיות חייל שלה. כחצי שעה מתחילת הסרט נכנסים קפטן אמריקה וניק פיורי, הבוס שלו, למעלית שקופה ויורדים עשרות קומות אל מרתף הבניין של מפקדת ש.י.ל.ד. שימו לב לנוף מאחוריהם. העלילה מתרחשת בוושינגטון הבירה – כבר בחירה מעניינת, מפקדת ש.י.ל.ד בנויה ממש על גדות נהר הפוטומק, ולאורך כל המסע הזה במעלית, בו מספר פיורי לקפטן על אבא שלו, שהיה מפעיל מעליות שלא בטח באיש, רואים מאחוריהם את המבנה הכה מזוהה של מלון ווטרגייט. מכיוון שכל הצילום הזה מתקיים באולפן וכל הרקע מולבש בפוסט, ניתן היה לשבץ כל נוף אפשרי מחוץ למעלית השקופה – מהבית הלבן ועד לאנדרטת וושינגטון הזקופה. אבל הם בחרו במלון ווטרגייט, כי ״קפטן אמריקה״ החדש הופך את גיבור הל הכי פטריוט, לדמות לסרט פרנויה משנות השבעים, מאותם סרטים שנוצרו אחרי פרשת האזנות הסתר שביצע הנשיא ניקסון במטה הבחירות של המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט. פרשה שהביאה להתפטרותו של הנשיא, ולאיבוד אימון מוחלט של הציבור במנהיגיו. העידן הציני נולד, בו ראשי מדינות מגיעים לכס השלטון כדי לקדם אג׳נדות אישיות ולא למען טובת העם, והעם משיב למנהיגיו בצינה גדולה.

רוברט רדפורד, שמגלם בסרט את הבוס של פיורי, לוהק לתפקיד כדי להפנות את תשומת ליבנו לכך שבסיס העלילה של ״חייל החורף״ הוא סוג של השאלה (או גניבה או הומאז׳) ל״שלושת ימי הקונדור” של סידני פולאק**. כאן וכאן, פעיל בסוכנות ביון מגלה בגידה בתוך  הארגון, שהופכת אותו לנרדף על ידי האנשים שהיו אמורים להיות עמיתיו. אבל יש ב״חייל החורף״ גם לא מעט מ״The Parallax View״, של אלן ג׳יי פאקולה, בו מגלה וורן בייטי מזימה של אנשי ביון בכירים להתנקש בשופטים וסנאטורים כדי לבצע מעין הפיכה פנים אמריקאית. ולכל אור הדרך, קפטן אמריקה, במקום להצדיע למולדתו, עסוק בלהביט בה מודאג: המלחמה בטרור הופכת את השלטון לתאב כוח, שמנסה להשליט סדר על ידי פיתוחם של כלי נשק שיזרעו פחד. אם ״הנוקמים״ עסק באיום חוצני על כדור הארץ, ״קפטן אמריקה״ עוסק באיום פנימי.

ובפרק הזה שמתי לב לראשונה ששמו המלא של ניק פיורי הוא ניקולס ג׳יי פיורי. מעניין מאוד, תהיתי לעצמי, האם זהו הומאז׳ לבמאי הקנדי סידני ג׳יי פיורי, מי שביים בשנות הששים את ״תיק איפקרס״, עוד מותחן ביון על בגידה בתוך הארגון, שיש דמיון בינו ובין ״חייל החורף״. שלושים שנה אחרי ״תיק איפקרס״, סידני ג׳יי פיורי הפך למעין במאי בית של מנחם גולן ויורם גלובוס בימיהם כראשי קנון. הוא ביים להם את ״סופרמן 4״ ואת שני סרטי ״נשר הברזל״. באותה תקופה, הזכויות הקולנועיות על דמותו של קפטן אמריקה היתה בידיו של – מי היה מאמין – מנחם גולן (וב-1990, הוא הפיק את סרט הקולנוע הראשון של הקפטן, אחרי ניסיון קצר לייצר סדרת טלוויזיה עם הדמות בסוף שנות השבעים). צירוף מקרים?

===================

*) קל מאוד לנבא שאנשי דיסני ומארוול עובדים קשה מאוד כדי לקנות ומסוני ומפוקס את החוזים על ספיידרמן ואקס-מן, ובסופו של דבר הם מן הסתם גם יצליחו.

**) לורנזו סמפל, אחד התסריטאים של ״שלושת ימי הקונדור״ ושל ״The Parallax View״, הלך השבוע לעולמו.

==================

הערה: אל תראו את הסרט בתלת מימד. מיותר.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״קפטן אמריקה, חייל החורף״, ביקורת”

  1. דוד 4 אפריל 2014 ב - 5:28 קישור ישיר

    אתה מדבר על רדפורד ו-ווטרגייט אבל לא מקשר לכל אנשי הנשיא?

  2. נטלי 4 אפריל 2014 ב - 10:14 קישור ישיר

    מסכימה. אחלה סרט.
    אגב, מסתבר שמבטאים את זה פייגי.

    כמו כן אני מסכימה לגבי המבט הכולל של מארוול ושיטת האולפן, אבל קשה לי להאמין שהם תכננו הכול מראש. בת’ור לא היה להם מושג הבתחלה מה הם עושים, והם לא כל כך ידעו איך להתמודד עם העובדה שהגיבור הראשי יקבל פחות תהודה בקהל (בעיקר הצעיר, האינטרנטי, זה שהולך הכי הרבה פעמים לסרט) מאח שלו. האסימון נפל להם רק בשלהי ההפקה של ת’ור 2 ואז הם חזרו לצלם סצינות עם לוקי כי זה כל הפידבק שהם קיבלו בהקרנות המוקדמות. באיזה ריאיון לא מזמן פייגי הודה שמסתבר (כי הוא לא קלט את זה קודם) שת’ור, הנוקמים ות’ור 2 זה בעצם טרילוגיה על לוקי.
    אבל מה שהם עשו עם קפטן אמריקה זה כיוון מאוד מעניין, ונכון בעיניי, להמשך הסדרה.

  3. יצחק 4 אפריל 2014 ב - 23:08 קישור ישיר

    הבאת לי חשק לראות את סרטי הרפרנס מה70′ שהזכרת.

  4. מיקי 11 אפריל 2014 ב - 10:52 קישור ישיר

    הסרט הוא אוברייטד לדעתי. בסך הכל סרט חביב אבל לא כזה שאני אזכור יום אחרי. הוא לא אוברייטד כמו “המבול”, שהוא סרט נוראי בכל מובן, אבל ההתלהבות עדיין מוגזמת.


השאירו תגובה ל - מיקי