08 יוני 2014 | 14:42 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

״שף״, ביקורת

״שף״. תנוח, אל תירה

״שף״. תנוח, אל תירה

במשך כמעט 40 דקות יש תחושה עזה של כנות שעוברת מ״שף״, סרטו החדש של ג׳ון פברו כבמאי, תסריטאי, מפיק ושחקן. פברו מגלם שף, שהיה ילד פלא נערץ בקרב מביני דבר לפני עשר שנים, אבל באחרונה הוא מוכר את כשרונו לבעל מסעדה שמרן ושתלטן שמבקש מהשף את שמו, אבל לא את כשרונו. 40 הדקות הראשונות של ״שף״ הן, אם הבנתי נכון, האפולוגטיקה של פברו על הקריירה שלו ב-12 השנים האחרונות, בהן נטש את המוניטין שצבר לעצמו כתסריטאי עצמאי מסקרן בסרטים כמו ״סווינגרס״ ו״מייד״, והפך ליצרן להיטים הוליוודיים.

הכנות עולה מ״שף״ – ואל תבלבלו עם הסרט הצרפתי עם ז׳אן רנו באותו שם שהוקרן בארץ לפני כשנה, זה לא הרימייק האמריקאי שלו – כי נדמה שהסרט הזה באמת עוסק בדבר שהכי מעניין את פברו: אוכל. אני לא יודע אם הוא בשלן כתחביב או שהוא השקיע במיומנות בישול כהכנה לסרט, אבל נדמה שהסצינות בהן הוא מבשל הן אלה המעניינות אותו ביותר. זה סרט על אדם כבוי שמגלה מחדש את התשוקה שלו, וקשה להתעלם מהתבלין האישי שפברו הוסיף למתכון הזה.

לבחור בדמות של שף זו מטאפורה מצוינת (ואולי אף צפויה) לבמאי, או לכל אדם העוסק במקצוע שנמצא על קו התפר שבין ביטוי אישי ובין מערכת כלכלית/מסחרית שדורשת תמורה בעד כספה, ולכן מכוונת את היוצר להתחשב במכנה המשותף הרחב ביותר. וכן, גם במאי וגם שף עוסקים בעניינים של טעם: מה שטעים לאחד, לא יהיה טעים לאחר. האקספרימנטים שהמבקרים מריעים להם לאו דווקא יהיו אלה שיהיו ערבים לחכם של ההמונים. גם שפים וגם במאים מנהלים מערכות יחסים מתוחות עם הביקורת. ב״שף״ מגיע מבקר נחשב למסעדה בה עובד גיבורנו ועשור אחרי שהכתיר אותו כתגלית, הוא קורע אותו לגזרים על בחירותיו הצפויות והמשעממות. השף לוקח את הביקורת קשה, נעלב, מתפוצץ, פותח מלחמה נגד המבקר בטוויטר, הופך כוכב של סרטון ויראלי, אומר למבקר בפרצוף כל מה שכל אמן ויוצר היה רוצה להגיד לכל המבקרים שלא פירגנו להם, אבל לבסוף מודה: המבקר צדק. המבקר אמר בפומבי את האמת שהשף ניסה להדחיק: הוא מכר את עצמו. וכאן מתחיל החלק השני של הסרט בו יוצא שפינו למסע בעקבות המטבח שהכי מעניין אותו: בישול רחוב עממי במשאית מזון (גזלן, בעברית מלעילית). וכאן אנחנו ממשיכים את מטאפורת הקולנוע: רוצה עצמאות? עבוד לבד. אתה רוצה את הפינוקים של צוות גדול, משכורת שמנה, ולקבל יחס של דיווה? זה מגיע עם מחיר יצירתי.

ולכן כשפברו טועם את מעשה ידיו אחרי התעוררות היצירתית הוא אומר על האוכל שהכין שהוא ״גולדן״ – זהב! – ואם אנחנו עוקבים אחרי הקריירה של פברו אנחנו אמורים לזהות שזה הקאץ׳-פרייז שהכניס פברו עצמו לסלנג האמריקאי עם סרט הביכורים שלו כתסריטאי, ״סווינגרס״. רוצה לומר: הוא חוזר לראשיתו.

יש רק בעיה אחת עם המטאפורה הזאת. בעצם שתיים. האחת היא שהסרטים האלה שנדמה שפברו עכשיו מזלזל בהם הם ״איירון מן״ ו״איירון מן 2״ ו״קטנים עליו״ (״Elf״), והם – יסלח לי פברו – טובים פי מאה מ״שף״. ״איירון מן״ היה סרט מפתיע, מהיר, חצוף, זריז, והוא החיה את ז׳אנר גיבורי העל. יתכן ופברו מרגיש לא שלם עם היצירה הזאת, ואולי האינפוט היצירתי שלו בסרט היה בלתי מספק עבורו ואולי מתברר שהוא רק היה המוציא והמביא של בעל הבית, שהיה זה שהכתיב לו מה להגיש והוא רק ביצע – לי זה לא משנה, שמו היה על הסרטים, הוא מבחינתי מקבל את הקרדיט. ועכשיו הוא ומתנצל על שעשה סרטים שאהבתי?

כך שאם אני מתעלם מהחוויה האישית של פברו בעשיית הסרטים ההם, אני מעדיף את הבמאי של ״איירון מן״ על פני הבמאי של ״שף״, וזה מביא אותי לבעיה השניה: זה סרט נורא בינוני. נכון, הוא מתחיל עם עזוז מסוים, עם הגרוב הברור מאליו של סרטי אוכל, בהם ברגע שהגיבור מסדר את השיט שלו (ומתקן את מערכות היחסים שלו עם העולם), מרגע שהוא נהיה שלם עם עצמו, ומאושר יותר, הוא מתחיל לבשל טוב יותר. אבל מרגע שהוא הופך לסרט מסע עם ילד ומשאית-מזנון הסרט הזה פשוט מתנדף לתוך קלישאת אינדי לא טעימה (שהיא בעיקר סרט הדרכה משונה מאוד לעבודה עם רשתות חברתיות, שנראית כאילו מומנה על ידי טוויטר).

ולא רק לא טעימה, גם מלאת סתירות פנימיות. כי בלי ״איירון מן״, פברו לא היה משיג את רוברט דאוני ג׳וניור כאורח לתפקיד משנה קטן בסצינה אחת, ובלי ״איירון מן 2״ פברו לא היה משיג את סקרלט ג׳והנסון לתפקיד משנה קטן, של דמות שנעלמת – כמו כל העלילה – בחלוף חצי סרט. וכשהיא אומרת לו ״אתה לא ׳מאושר׳״, אני מניח שהיא אומרת לו: אתה לא האפי. כלומר, אתה לא הדמות של האפי, הנהג של טוני סטארק שגילמת בשלושה סרטים. אתה משהו אחר. ואני מוסיף: משהו אחר, ובינוני יותר.

במקום כל רגשות האשם האלה – שבאו לידי ביטוי בבדיחות על משקל גופו המסוכן של פברו, שנועדו לגרום לנו להבין שהאומללות של הגיבור (ושל הבמאי שמגלם אותו) מתבטאת בהשמנה – אולי פברו צריך לחזור לקבל השראה מדאג ליימן. בתחילת דרכם וינס ווהן ופברו היו צריכים למסור את התסריט שלהם ל״סווינגרס״ לבמאי אחר שיביים אותו. זה היה דאג ליימן. הצלחת הסרט העצמאי והקטן והמשפיע ההוא אפשרה לפברו ללכת ולביים לבדו את סרטו הבא, ״מייד״, שהיה באופן ניכר פחות טוב. אבל ליימן מינף את ההצלחה הקטנה והזניק לעצמו קריירת אקשן משובחת, שהגיעה לכדי ״זהות כפולה״ וכעת ל״קצה המחר״. ״קצה המחר״, על פי בלוטות הטעם שלי, הוא ארוחה הרבה יותר טעימה ומענגת מ״שף״.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “״שף״, ביקורת”

  1. קמרלינג 8 יוני 2014 ב - 15:24 קישור ישיר

    אוי, זה נהדר. השורות התחתונות שלנו הפוכות לגמרי, אבל אני כל כך מבסוט לקרוא שגם אתה זיהית שם כנות. מצרף לינק לביקורת על תקן דעת מיעוט (וואו, איזו שחיטה הוא חטף בטבלה שלך השבוע):

    http://kamerling5.wordpress.com/2014/06/05/%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C/

    =================
    רוה לקמרלינג: מבין שנינו, אני אזכה לפתוח עם פברו מסעדה בהומאז׳ שלנו להומאז׳ שלו ל״רטטוי״, כי פברו כנראה לא סופר מבקרים שמפרגנים לו.

  2. גידלי 8 יוני 2014 ב - 18:11 קישור ישיר

    לדעתי הסרט שפברו מתנצל עליו הוא “Cowboys & Aliens”, הוא אף ציין שהוא נפגע באופן אישי מהיחס הפושר והמתעלם שהסרט קיבל מהביקורות, בראיון על “שף”.

  3. קמרלינג 8 יוני 2014 ב - 19:43 קישור ישיר

    גידלי, אני חושב שהוא מתנצל על פחות או יותר הכל מאז “איירון מן” הראשון. לא במובן של “עשיתי חרא סרטים”, אלא שהוא עשה סרטים בלי תשוקה. ויאיר, צודק לגבי המסעדה. היי, אתם יכולים לקרוא לזה “סינמאסקלופ”!

  4. נתי 10 יוני 2014 ב - 12:56 קישור ישיר

    יאיר, אני שמח לא להסכים איתך. הרבה יותר כיף לא להסכים לגבי סרטים מאשר כן להסכים עליהם.

    הביקורת שלי – http://wp.me/p4aZQh-38

  5. קאז 13 יוני 2014 ב - 21:49 קישור ישיר

    סרט טיסה מעולה – לא יותר מזה. תסריט מלא סתירות, חורים וקלישאות.


השאירו תגובה ל - גידלי