29 ינואר 2015 | 16:09 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״מפלה״, ביקורת

אל פצ׳ינו, ״המפלה״. כל העולם במה

אל פצ׳ינו, ״מפלה״. כל העולם במה

ראו זה פלא, בדיוק ביום שבו עולה בישראל הסרט ״בירדמן״ (שאת הביקורת עליו יכולתם לקרוא אתמול), עולה סרט נוסף העוסק בעולם התיאטרון ומתאר את חייו האישיים ומרובי תהפוכות הנפש של שחקן מזדקן, שפעם היה מפורסם וכעת הוא נושק לפתטיות. הסרט השני, שאינו ״בירדמן״, הוא ״מפלה״ (״The Humbling״), עיבוד לספרו של פיליפ רות, בבימויו של בארי לווינסון, התסריט מאת באק הנרי, והשחקן הראשי הוא אל פצ׳ינו. כמה עצוב להיתקל בסרט כל כך בינוני מחבורת אנשים שאת חלקם הערצתי.

עד כמה הדמיון העלילתי בין ״בירדמן״ ובין ״מפלה״? ובכן, בשני הסרטים יש ממש אותה הסצינה, בה השחקן הראשי ננעל מחוץ לתיאטרון רגע לפני שהוא אמור לעלות לבמה ועליו להיכנס דרך הכניסה הראשית, כאחד האדם. שניהם סרטים המתארים את עולמו הפנימי של השחקן, שלא מצליח להפריד בין חייו האמיתיים ובין הדמויות שהוא מגלם, והוא בעצמו כבר לא מצליח להבחין בין הרגעים שקורים לו באמת ובין רגעי הזיה. שני הסרטים מכילים עקיצות משעשעות כלפי המבקרים. ולמרות שזה קצת עמום, דומני שאפילו סופי שני הסרטים דומים עד זהים. אבל דווקא הדמיון הרב בין הדמויות והסיטואציות מבליט בפנינו את גדולתו של הסרט האחד ואת חולשתו של הסרט השני. ללמדנו, מה רבה היא עבודת הבמאי והתסריטאי, ואיך אפשר לקחת דמויות דומות ורגעים עלילתיים זהים, ולהפוך אותם לשני סרטים שונים לחלוטין, שונים באנרגיה ואפילו במשמעות. ובעיקר, איך מאותו רעיון אפשר לייצר סרט אחד שהוא יצירת מופת וסרט אחר שהוא זניח לחלוטין. די מדהים, האמת.

איך יכול להיות ששני סרטים מאותם חומרי גלם יוצאים באותו יום בארץ? צירוף מקרים פלאי או קנוניה צינית? ניסיון של סרט אחד למשוך תשומת לב על חשבון הסרט השני, המדובר יותר (אני מודה שאילולא יציאת ״בירדמן״, לא בטוח שהייתי טורח לכתוב על ״מפלה״, סרט זניח ונשכח). כדי לחזק את הצד הפלאי, של צירוף המקרים, נזכיר ששני הסרטים הוצגו בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה האחרון.

אל פצ׳ינו מגלם את דמותו של שחקן תיאטרון בדמדומי שפיותו, שעולה מבולבל על הבמה לביצוע ״כטוב בעיניכם״, ומתחושת מיאוס מהקהל שיושב מולו ועסוק בקריאה בטלפונים הסלולריים במקום להתמקד בו, הוא מפיל את עצמו לתוך בור התזמורת. ניסיון התאבדות נוסף מאוחר יותר והשחקן הממוטט נפשית מגיע להתאוששות בקליניקה יוקרתית. הוא יוצא מהטיפול כשהוא נודר לא להתקרב יותר לבמה, ובביתו הוא מתחיל מערכת יחסים משונה עם הבת של השכנים (גרטה גרוויג), הצעירה ממנו בשלושים שנה, ומפנטזת עליו מאז שהיתה בת 8. תזכורת: זה עיבוד לפיליפ רות.

כמה אהבתי את בארי לווינסון בשנות השמונים והתשעים. אני עדיין מעריץ את התסריטים שכתב לסרטים כמו ״וצדק לכל״ (שיתוף הפעולה הראשון שלו עם פצ׳ינו) ואת טרילוגיית בולטימור שלו (״דיינר״, ״אנשי הפח״, ״אבאלון״); וכמה הערצתי את באק הנרי, שהיה התסריטאי של ״הבוגר״. שוב ושוב אני נדרש לאזכר סרטים של הנרי היה חלק מהם. כשכתבתי על ״אפס ביחסי אנוש״ הזכרתי את ״מילכוד 22״ (הסרט), שבאק הנרי כתב; שכתבתי על ״בירדמן״ הזכרתי את סצינת הפתיחה של ״השחקן״, שבאק הנרי מופיע שם בתפקיד עצמו (עושה פיץ׳ ל״הבוגר 2״). ועוד כמה שבועות כשאכתוב על ״Inherent Vice״ של פול תומס אנדרסון, אזכיר ככל הנראה את ״מה נשמע, דוק?״ של פיטר בוגדנוביץ׳, שגם אותו באק הנרי כתב. אבל כולם כאן כל כך עייפים. אין מנוס – אף יוצר לא מצליח להישאר חד למשך כל הקריירה שלו. כל גיבורינו דועכים. ובמידה רבה, בדיוק על זה הסרט, על אמן שמאבד את החדות שלו, שמגלה שמתת האמנות שהיתה לו אבדה, יחד עם הלהט ליצור. והסרט אכן משוטט פעור עיניים ומבולגן מחשבה, ויש בו משהו סהרורי, מבולבל, טרחני, מעיק ולא ממוקד בדיוק כמו הגיבור שלו.

 

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״מפלה״, ביקורת”

  1. עמית איצקר 29 ינואר 2015 ב - 18:31 קישור ישיר

    הייתי גם מכניס את Liberty Heights של לוינסון וקורא לזה קוואדריולוגיית בולטימור. חוצמזה, לבוגדנוביץ’ יש סרט חדש!


השאירו תגובה ל - עמית איצקר