19 נובמבר 2015 | 13:29 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

״משחקי הרעב: עורבני חקיין, חלק 2 (פרק הסיום)״, ביקורת

״משחקי הרעב, עורבי חקיין חלק 2״

״משחקי הרעב, עורבי חקיין חלק 2״

תזכורת: זה מה שהיה לנו להגיד על ״עורבני חקיין, חלק ראשון״ לפני שנה. הביקורת ההיא רלוונטית לחלוטין גם לסרט הנוכחי (ואף חזתה לא רע בכלל כמה ממהלכי העלילה של הפינאלה).

ועכשיו, הסיום.

זהו? בשביל זה חיכינו שנה? זה ילמד אותנו לקח: כשהוליווד מושכת את הזמן, זה אף פעם לא סימן טוב. הם רצו שנאמין שהספר השלישי בסדרת ״משחקי הרעב״ גדוש מדי בשביל להכיל בסרט אחד. אנחנו הבנו שסתם מדובר ברצון תאגידי להרוויח כפול כסף על ספר אחד, ולהפוך אותו למיני סדרה בקולנוע. אבל אחרי שראיתי את הסוף, אני מבין שזה כנראה מגיע ממצוקה, ממסכנות: הם לא ידעו איך לגמור את הסרט. לפני שנה כתבתי כך: ״מה שמוקרן עכשיו בקולנוע איננו סרט, אלא חצי סרט בלבד, שבסופו יוצאים להפסקת שירותים ופופקורן בת שנה. זו גישה שאופטימיות בצידה, כי היא מניחה שאחרי ההפסקה, החצי השני של הסרט יהיה מעולה.״ איזה מעולה ואיזה נעליים. אחרי ארבעה סרטים ושלוש שנים וחצי, ״משחקי הרעב״ מסתיים ללא שיא, ללא קתרזיס, בסיום דהוי ומנומנם. (אמנם לא נעיז להסגיר כאן מי שרד ומי הלך, מי נפל ומי פרח, ובכל זאת מי שלא רוצה לדעת דבר על סיום הסדרה, שיחזור לכאן אחרי הצפייה. השיחה בהמשך תדבר סחור-סחור, אבל ראוי בכך אזהרת ספוילרים, לעדינים שביניכם).

ראשית, נסגור חשבון עם הסרט הקודם. למעט עלילת המשנה עם פיטה, שחוזר שטוף מוח משביו בקפיטול, אין כמעט שום אלמנט עלילתי שהיה באמת חיוני כדי להיכנס איתו לחלק השני. אני צודק? מי שפספס את הסרט הקודם, חוץ מהשאלה ״מה קרה לפיטה?״, לא חסר לו כלום כדי להבין את סוף הסרט. אז זו כבר טענה שמוכיחה את הטרונייה שלי מהשנה שעבר: פיצול הסרט נעשה לשווא. שני הסרטים מכילים כל כך הרבה אוויר מת, שדחיסתם לסרט אחד, פיטר ג׳קסוני באורכו, היתה מועילה לסרט (אבל מעלימה כ-700 מיליון דולר בהכנסות מקופת אולפני ליונסגייט).

אם נתייחס כעת לשני חלקי ״עורבני חקיין״ כאל סרט שלם אחד, ועיבוד – נאמן, אני מניח – לספרה של סוזן קולינס (שגם היתה שותפה לעיבוד לתסריט), אני חייב לתהות בהשתוממות: מה קרה לקטניס אוורדין? או במילים אחרות: איך שני הסרטים האלה גרמו לי פתאום לפרץ געגועים בלתי מוסבר ל״משחקי הרעב״ הראשון, שהיה סרט ששנאתי ממש. אבל שם, לפחות, היתה גיבורה, והיו משחקי מחשבה ואסטרטגיה. ואפילו קצת אקשן (זה החטא הכי גדול של הסדרה הזאת: סדרת הרפתקאות ואקשן שמגלה קמצנות אדירה בקטעי הרפתקאות ואקשן). ואילו ״עורבני חקיין״ הוא פייד אאוט ארוך לדמות הראשית. אם בסרט הקודם חשתי את קטניס נעלמת, הרי שכאן היא כבר בתרדמת. כל מטרת הסרט הוא מסעה של קטניס להתנקש בנשיא סנואו (דונלד סאתרלנד, שיש לו כבר ארבעה סרטים את המבט הזה של ״וויי, זה הכסף הכי קל שעשיתי בחיים״) אבל כשמגיע הסוף (מבלי שנסגיר מה הוא)… קטניס לא שם! הגיבורה שלנו לא קשורה לסוף קו העלילה הראשי של כל הטרילוגיה. היא הפכה, בארבע וחצי השעות של ״עורבני חקיין״ לדמות פאסיבית. היא הפכה מגיבורה לאנטי-גיבורה. עד כמה זה מופרך דרמטית? באמצע הסרט יש סצינות ארוכות שבהן לא קורה דבר. החוק התסריטאי שמחייב קיומה של סצינה אך ורק אם היא חיונית להתקדמות העלילה נגנז בעת כתיבת הסרט הזה. יחידת מורדים מגיעה לקפיטול, בניסיון להגיע אל הנשיא סנואו. הם הולכים, נחים, מטפסים יורדים, ואנחנו איתם, גם כשלא קורה שום דבר. אבל כשזה מגיע לסיום קו העלילה הזה, את זה מעלימים מאיתנו. שנשלים בדמיוננו לבד. בית ספר לתסכול ולבגידה בציפיות.

אז בכל הקשור להתלהבות, לתשואות, לחוויה שיש בה משהו מרומם, שלא לדבר על וירטואוזיות או סתם הנאה ובידור, ״משחקי הרעב״ היא עבורי אחת הסדרות המשונות והלא מהנות שישבתי בהן. כל סרט הכיל סיקוונס ראוי אחד, וסביבו דרמה מייגעת שנעה בין התככנות הפוליטית (סנואו מול קוין) ובין אופרת הסבון הרומנטית (פיטה מול גייל).

אבל אחרי שהגענו לסוף הסיפור, אולי אני יכול למצוא במהלך הזה נקודות זכות. לא נהניתי מ״משחקי הרעב״, אבל עכשיו שכלל יצירתה של סוזן קולינס פרוש מולי – ואני יכול להתיחס לסרטים כאל סוג של הקראה של הספרים שלה – אולי היא דווקא עשתה כאן משהו מחוכם. אולי הסוף המתסכל הזה אינו טעות, אלא אסטרטגיה.

כי הרי ״משחקי הרעב״ היא טרילוגיה העוסקת במרד ברודנות. רודנות ששולטת בבני האדם באמצעות פלגנות, והפיכת המלחמה לספורט. בטריילרים של ״עורבני חקיין 2״ קטניס אומרת שוב ושוב שהיא הולכת להתנקש בנשיא סנואו. ואני מודה, הטריילר הזה, שהתנגן בבתי הקולנוע בימים שסביב ציון 20 שנה לרצח רבין, עוררו תחושה לא נוחה. ״באמת?״, תהיתי, ״זה הולך להיות סרט שמדבר על כך שיש נסיבות שבהן התנקשות בנשיא או בראש ממשלה היא מעשה ראוי? ואת זה אנחנו מייעדים לבני הנוער שלנו?״. כן, סנואו היה דיקטטור נוראי, אבל הטריילרים הציגו את קטניס שטופת תאוות נקם באופן שהיה לא פחות מטריד. לפני שנה כתבתי כך: ״כל עולם המורדים שבראשו עומדת ג׳וליאן מור, מתנהל בלא פחות פשיזם מזה של הרודן המכהן. האם קטניס, שאיבדה את חושיה החדים, נותנת יד להחלפת שלטון עריץ אחד באחר? או שמא היא תתעשת באמצע הסרט הבא, ובו נעבור לשלב המלחמה? אם אכן בסרט הבא תתעשת קטניס ותצא למלחמה גם נגד הנשיא וגם נגד העריצות המדאיגה של מנהיגת המורדים, הרי שיש סיכוי שזה יהיה סרט מעניין ומורכב יותר, עם פיתול כפול״.

השאלה שאני מציע כעת היא האם סוזן קולינס וצוות ״משחקי הרעב״ לא הראו לנו בעצם איך הם עצמם עושים מעשה קטניס בהוליווד ויוצאים נגד העריצות של שובר הקופות ההוליוודי השגרתי. אנחנו מחפשים את הקתרזיס, את הקזת הדם, את סצינת הקרב האולטימטיבית, את שאגות הנצחון, כי אנחנו חיים בעולמו של סנואו, עולם שבו האלימות משודרת והתעמולה חוגגת. אבל קטניס שוב ושוב מנסה להפנות את גבה לאלימות המנדטורית הזאת, היא מעדיפה את גישת ה״שב ואל תעשה״, אלא במקרים של פיקוח נפש, ואז היא שולפת את חיציה כמו דמות באקס-מן. אבל בשאר הזמן, היא לא רוצה להיות שם. ואכן ״משחקי הרעב״ עוסק בכך שהפלתו של רודן אחד עשויה להביא מיד לעלייתו של רודן אחר שינצל את הוואקום לטובתו האישית, ולא לטובת הכלל. בתבונה מסוימת, ״משחקי הרעב״ מנסה למרוד ברודנות הקולנועית הזאת, ולמנוע מאיתנו את הסיום המתלהם. אנחנו יוצאים מהקולנוע פחות משולהבים, פחות סמוקי פנים מאקסטזת ניצחון, אבל אולי בני אדם קצת עדינים יותר.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “״משחקי הרעב: עורבני חקיין, חלק 2 (פרק הסיום)״, ביקורת”

  1. אדם 19 נובמבר 2015 ב - 16:47 קישור ישיר

    יאיר, בספר יש סיום לכול הנקודות שהעלית בכתבה.
    הסרט באמת לא שווה כלום אבל אני ממליץ שתקרא את הספר
    ואז תוכל לתת ביקורת רלוונטית על העיבוד הדפוק הזה.

  2. איתי 20 נובמבר 2015 ב - 2:14 קישור ישיר

    סרט גרוע ומשעמם!!!!! ממש בזבוז כסף

  3. רוני 20 נובמבר 2015 ב - 2:49 קישור ישיר

    “ואני יכול להתיחס לסרטים כאל סוג של הקראה של הספרים שלה”
    אתה לא.
    לך תקרא את הספר.
    הוא כל כך הרבה יותר טוב מהסרט הזה.

  4. אליקו 21 נובמבר 2015 ב - 22:35 קישור ישיר

    סרט מושלם מלא אקשן

  5. אביגיל 21 נובמבר 2015 ב - 23:08 קישור ישיר

    כל מטרת סדרת משחקי הרעב היא לפקפק ולפעור חורים ברעיון של הגיבור (או הגיבורה) שתציל אותנו במו כוחה ועוזה המוסרי. אפשר לבקר את האופן שבו הסרטים מעבירים את המסר הזה (ובהחלט יש מקום לעשות זאת) אבל העובדה שהם חסרי קתרזיס ותחושת נצחון היא בלי שום ספק מכוונת.

    ===================
    רוה לאביגיל: כאמור, דומני שהבנתי את הרעיון. הטענה (הגברית) שלי היא שאם זה אכן המסר והכיוון של הספרים, הרי שארבעת הסרטים בוימו באופן שגוי. החתירה נגד הקתרזיס היתה צריכה להתחיל בסרט הראשון.

    • אביגיל 24 נובמבר 2015 ב - 22:52 קישור ישיר

      אתה לא חושב שהסרט הראשון חותר נגד הקתרזיס? גם אם נתעלם מסוף המאוד שקט ומהורהר שלו, הרעיון המרכזי של הסרט בא לאתגר את הגבורה של הדמות המרכזית. ההירואיות של קטניס מסתכמת בכך שלמדה לנצח במשחק ריאליטי ע״י כך ששכנעה את הקהל שהיא מאוהבת. זהו מסר מאוד ציני וחתרני, אם כי הסרטים הבאים מפתחים אותו עוד יותר.


השאירו תגובה ל - אליקו