26 מרץ 2010 | 09:00 ~ 32 תגובות | תגובות פייסבוק

אויה, אלגוריה!

ל”עכבר העיר” יש מבקר קולנוע חדש, עופר מתן. לא מכיר אותו, אבל אשמח להכיר. נדמה לי שהוא לא כתב ביקורות קולנוע לפני כן. תמיד כשנתקלים במבקר שלא מכירים, לוקח כמה שבועות להתוודע לסגנון הכתיבה שלו, ובעיקר לטעם הקולנוע שלו. המפגש הראשון שלי עם ביקורת של מתן, מהיום בבוקר, הותיר בי צמרמורת קרה. מתן לא אהב את “הדרקון הראשון שלי” (אני מאוד אהבתי). זה ניחא. על טעם ועל ריח וכו’ וכו’. ומילא הטענה שלו, ש”הדרקון הראשון שלי” מאפיין סוג של קולנוע “שבא אחרי ‘אווטאר'”. אני מניח שזה רק ניסוח כוללני שכזה, שבטח גם אני חוטא בו לפעמים – כי אכן, הוא הבחין יפה שיש נקודות דמיון רבות בין “אווטאר” ל”דרקון” – אבל אני משוכנע שמתן יודע שאין סיכוי שיש אפילו אלמנט אחד ב”דרקון” שהוא בהשראת “אווטאר” פשוט כי שני הסרטים הופקו במקביל. “הדרקון הראשון שלי” לא נכתב, צויר, דובב והונפש בין אמצע דצמבר לסוף מרץ. אבל זה זניח. האבחנה עצמה ראויה, וגם אני מחבב את זה כששני סרטים מתלפפים זה בזה תמאטית, באופן שיש צירוף מקרים מפליא.


העניין הוא אחר: כדי לנמק את אי אהבתו את הסרט, הוא זרק לפח די בביטול ז’אנר קולנועי שלם:



“בכלל, די נמאס מהסרטים הפנטסטיים שמציגים עולם קסום מלא דרקונים, יצורים מופלאים ונסים, ועל ידי השימוש בחומרים כאלה מנסים לומר אמירה על היחסים בני אדם. אם יש רצון שילדים יתעסקו בשאלות של סובלנות, קולוניאליזם ואלימות כלפי השונה והלא מוכר, אפשר להתעסק בחומרים האמיתיים שמרכיבים את המציאות הפוליטית העגומה של עולמנו ואין צורך לברוח למחוזות הפנטזיה האלגורית”.



וואו. הוא כרגע זרק לפח את כל סרטי וספרי הפנטזיה והמדע בדיוני. “נמאס מהסרטים הפנטסטיים”? “אין צורך לברוח למחוזות הפנטזיה האלגורית”? שמעו, זו גישה בת תוקף אצל לא מעט אנשים שאין להם סבלנות למדע בדיוני, פנטזיה ואנימציה, אבל חוששני שמבקר קולנוע של שבועון בידור עשוי ממש להשתעמם ולהתעצבן מתפקידו אם כל מה שהוא מחפש בקולנוע זה את “החומרים האמיתיים שמרכיבים את המציאות הפוליטית של עולמנו”.



אני מניח, על פי המניפסט הנ”ל, שמתן לא ממש חיבב את “מחוז 9 ” – שהיה כולו אלגוריה אחת גדולה (אמנם בלי דרקונים). ואני מניח שהוא לא ראה ב”אי.טי” סרט שמלמד ילדים על סובלנות וקבלת האחר. או את “ענק הברזל”. חבל.



אני חושב בדיוק ההפך. אני חושב שהעוצמה האמיתית של הקולנוע – של כל אמנות, למעשה – נמצאת ביכולת האלגורית שלו. במקום בו אנחנו מרחיקים את העלילה מהעולם המוכר לנו ויוצרים סיטואציה ספקולטיבית, וגם כזו שניתנת לפרשנויות רבות. סרטים שכל אחד יכול לקרוא ולפענח על פי השקפתו ותפיסת עולמו מרתקים אותי הרבה יותר מסרטים שמנסים לייצג מולנו מציאות קונקרטית אחת. ובכלל, “מציאות” היא העוגן שמקרקע את הקולנוע. “פנטזיה” היא הכנפיים שנותנת לקולנוע להמריא.


מה שמתמיה עוד יותר הוא שכמה עמודים אחר כך במדור הדי.וי.די, גיליתי מבקר קולנוע חדש נוסף של “העכבר”, נור לן. וגם הוא, הפלא ופלא, שונא אלגוריות. כך הוא כותב בביקורתו על הדי.וי.די של “הדרך”, סרטו של ג’ון הילקוט על פי ספרו של קורמאק מקארתי:


“הבעיה עם סרטים אפוקליפטיים היא שתמיד מדובר באלגוריה… והבעיה עם אלגוריות היא שהן לרוב פשטניות ושטחיות”.



לא מסכים. אלגוריות הן פשטניות רק בשתי סיטואציות: א) אם הן נכתבות בפשטנות. ב) אם הן נקראות בפשטנות. בשאר המקרים אלגוריות דווקא חושפות יותר את הקורא מאשר את הכותב, כי האופן שבו מפענחים את האלגוריה מייצג את המפענח, ולא את היוצר, שכוונתו נותרת עמומה מאחורי מסך המשל והסמליות. לכן אלה טקסטים כה עשירים במשמעויות. ואפשר לקרוא אותם כמו כתמי ררשאך, כל אחד רואה משהו אחר, אפילו הפוך.


אבל זה לא מפתיע שבבת אחת הצטרפו ל”עכבר העיר” שני מבקרים שונאי אלגוריות? (כמעט מפתה לקבוע שעופר מתן ונור לן הם אותו בן אדם). מפתיע, וטיפה מדאיג. כי מאיפה זה בא פתאום? שני מבקרי קולנוע שבבת אחת סולדים גם מסרטי פנטזיה וגם מסרטי אפוקליפסה (פנטסטיים, מן הסתם).


ושוב, כל עוד זה עניין של טעם, אני מגלגל עיניים וממשיך הלאה. לא מעט מהמבקרים שאני הכי אוהב לקרוא הם כאלה שטעמנו הקולנוע הפוך לחלוטין. אני מעדיף את הפנטזיה פי אלף יותר מהמציאות. אני מוצא את הריאליזם בקולנוע אופרסיבי למחשבה אמיתית, כפייתי בניסיונו לעמת אותנו עם “המצב”. אבל יש כאן עניין שאותי הקפיץ עוד יותר וזו המסקנה של מתן בפסקה הנ”ל מביקורתו על “הדרקון הראשון שלי”. המסקנה שכדי “לחנך” ילדים צריך להציג בפניהם סרטים שעוסקים במציאות, ולא אלגוריות ופנטזיה.


ושוב, אני חושב ההפך. ונדמה לי שרוב האמנים בעולם חושבים ההפך. ורוב ההורים גם. וגם רוב הילדים. למעשה, כולם חוץ מהמבקר של “עכבר העיר”. לי “הדרקון הראשון שלי” הזכיר את “איתמר פוגש ארנב” של דויד גרוסמן. ספר שבו ילד משוחח עם ארנב. אני מניח שאפר לתייק את זה תחת “פנטזיה”. אני לא מכיר עוד הרבה ספרים – לא משנה לאיזה גיל – שמעבירים כל כך טוב מסר של סובלנות וקבלת האחר והשונה. והילדים קולטים את זה. כי ילדים קולטים את הדברים האלה יותר טוב ממבקרי קולנוע שלא מאמינים בכוחו האמיתי של הקולנוע להכיל משמעות, גם מבלי להתעסק ב”מציאות”. ושה”אמת” – אמת אנושית, אמת רגשית, אמת אידיאולוגית אפילו – נמצאת גם בתוך הפנטזיה, שלכאורה מייצגת את ה”שקר” ואת ה”מופרך”. זו ראייה נורא צרה של אמנות, כאילו היא רק כלי של פרופגנדה וחשיפת עוולות. שהרי אם זה כך, הרי שגם קולנוע משוחק ומתוסרט הוא פנטזיה, ועלינו לשאוף אך ורק לקולנוע תיעודי.



אני זוכר את עצמי, כילד וכנער לומד על העולם – על מוסר ועל אידיאולוגיה – מסרטי פנטזיה. מדע בדיוני, סרטי אימה, סרטי זומבים, סרטי חיזרים, סרטים אפוקליפטיים, סרטים שבאקלים של דיכוי הוסתרו בהם מסרי רדיקליים שהיו מוחלשים ומושתקים לו היו נאמרים באופן גלוי. וכעת, כשאני אבא, אני רואה איך מסרים כאלה נקלטים אצל ילדים בצורה כה טבעית, מסרטים על דרקונים וחיזרים ועכברים מדברים. וכשאני קורא משפטים כאלה, אני פתאום אני מתחיל לחשוב שאולי אני יותר לא צריך להקשיב למבקרי קולנוע שאין להם ילדים. או שכותבים כאילו הם עצמם מעולם לא היו ילדים.



נושאים: בשוטף

32 תגובות ל - “אויה, אלגוריה!”

  1. עידן 26 מרץ 2010 ב - 9:05 קישור ישיר

    וואי היה לי דה ז’ה וו פסיכי לחלוטין כשקראתי את הפסקה הראשונה על “דרקון”.

  2. יואב 26 מרץ 2010 ב - 9:29 קישור ישיר

    יאיר יקירי. גם לי היה דה ז’ה וו. לפני עשר שנים יצאה סדרת קומיקס ישראלית, זבנג. הביקורת שלך (דגש על שלך) עליה היתה, שחבל שהלכו לכיוון של קומיקס והיו צריכים לעשות אותה יותר כמו דוסון קריק, יותר ריאליסטי.

    ========

    רוה ליואב: אני מניח שהתכוונתי שהם היו צריכים לעשות אותה פחות גרועה ויותר טובה, ואלה היו היופמיזמים שלי.

  3. רונן 26 מרץ 2010 ב - 9:52 קישור ישיר

    אני דווקא מחבב את העכברים החדשים , בעיקר בהקשר של עניין הילדים כיוון שבשבוע שעבר קראתי בעכבר את אחת הביקורות החיוביות היחידות על ארץ יצורי הפרא, שנדמה לי שרק אתה אהבת באותה מידה:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,400,209,47100,.aspx
    אז אולי לא הכל רע שם

  4. אביגיל 26 מרץ 2010 ב - 9:53 קישור ישיר

    האמת שאני מסכימה שאלגוריה, במיוחד בז’אנרים הפנטסטיים, היא מרכיב הורס. היא גורמת ליוצר לכוון את הסיפור לעולם האמיתי במקום להתרכז בעולם הפנטסטי שהוא מייצר, והופכת את העולם הזה לאמצעי במקום מטרה בפני עצמו. לעיתים הצורך להתאים את העולם הפנטסטי לצרכי הנמשל של האלגוריה גורמת לכותבים ליצור עולמות חסרי עניין או הגיון פנימי (בטלסטאר גלקטיקה החדשה סבלה מהבעיה הזו באופן כרוני ובסופו של דבר, קטלני). אני מעדיפה סיפור מד”ב ופנטזיה שיוצריהם משקיעים אנרגיה קודם כל בסיפור, בדמויות, ובעולם שלהם, ורק אחר כך בהקבלה למציאות.

    עם זאת, נדמה לי שגם המבקרים שאתה מצטט וגם אתה משתמשים במושג אלגוריה באופן הרבה יותר רחב משמשמעותו מצדיקה. לא כל סיפור עם מסר הוא אלגוריה.

    ============

    רוה לאביגיל: וואו, אנחנו כאילו אוהבים אותם דברים, אבל ההפך. בדרך כלל המאבק הוא בין חובבי “ריאליזם” וחובבי “פנטזיה”, ואילו את ואני שנינו חובבי “פנטזיה”, אבל עדיין לא מסכימים על כלום. אני חושב ש”בטלסטאר גלקטיקה” היה נפלא (וגם “אווטאר”). כנראה שאני רוצה קצת ריאליזם בפנטזיה שלי.

  5. כף_שטות 26 מרץ 2010 ב - 10:02 קישור ישיר

    האמת שגם אני לרוב מתרחקת מסרטי פנטסיה (רק משום שהיא לרוב, גרפית, לא לטעמי) אבל כשקראתי אתמול את הביקורת המדוברת על הדרקון הראשון שלי – סרט שלא ראיתי ואין סיכוי שאני אוהב- חשבתי לעצמי: מי זה הטמבל הזה?
    אבל האמת שאתה ניסחת את המחשבות שלי בצורה הרבה יותר מפורטת.

  6. נועם 26 מרץ 2010 ב - 10:10 קישור ישיר

    מבין את הנקודה שלך והיא מעניינת אבל זה עסק עדין, שמבקר אחד מבקר את כתיבתו של מבקר אחר. זה יכול מאוד בקלות להתפרש כקבלת פנים לא נעימה לתחום ויהירות.

  7. אביטל 26 מרץ 2010 ב - 10:30 קישור ישיר

    לא קראתי את הביקורת, אבל לפי הדברים שעולים כאן, קשה לי להחליט מה דעתי. זו שאלה על מקום הביקורת בשיח. האם המבקר צריך לשפוט כל יצירה לגופה, לפי כללים חיצוניים, קריטריונים; או אולי הוא אדם פוליטי במהותו, בעל דעות ועמדה ורצון להשפיע על העולם באמצעותה. במקרה כזה, אין רע בכך שמבקר אחד מעדיף ריאליזם בהגדרה, ומבקר את הסרטים לפי עמדתו בעולם.לא יודעת.. מה דעתכם?

  8. יותם 26 מרץ 2010 ב - 10:38 קישור ישיר

    יאיר צודק! מבקרים צריכים להיות פתוחים לכל ז’אנר … ולא לפסול סרטים מכיוון שהם בז’אנר מסוים.
    כן, מבקר צריך ללכת אפילו לקומדיה-רומנטית-ג’ניפר-אניסטון ולכתוב ביקורת על הסרט בלי קשר לעובדה שהוא קומדיה-רומנטית-ג’ניפר-אניסטון…
    בקשר למבקרים החדשים – להרבה מבקרים (גם ותיקים) יש פליטות פה כאלה – נמשיך לעקוב…

    *אני אישית פוסל מיידית ק-ר-ג’-א, ולכן אני לא מבקר קולנוע…

  9. עמית איצקר 26 מרץ 2010 ב - 10:43 קישור ישיר

    וף טופיק. הנה טריילר למה שכנראה כבר אפשר לקבוע הולך להיות הסרט הכי גרוע של השנה
    http://www.joblo.com/index.php?id=31437
    מרמדיוק

  10. יואב 26 מרץ 2010 ב - 10:51 קישור ישיר

    (אני יואב אחר מיואב הנ”ל)

    לא נותר אלא להסכים עם יאיר. פסילה כזו כוללנית של ז’אנר מעידה יותר מכל על שטחיותו של המבקר. הפסקנות שבה הוא מחסל במחי יד כל סיפור פנטסטי לילדים, מעורר חשד שיש לו היכרות דלה ביותר עם בני אדם מתחת לגיל 19.

  11. יעקב 26 מרץ 2010 ב - 10:57 קישור ישיר

    הוא לא אוהב פנטזיה, אתה לא אוהב ריאליזם וזהו. מאותו רגע הוא יזלזל בכל דבר בפנטזיה ואתה תעריץ.
    כל השאר תירוצים ואשליות ושיכנוע עצמי של “למה אני צודק ולמה הדיעה שלי גם מצילה את כל האנושות.”

    “קבלת השונה” בזכות אי-טי? אני בספק. ילד יראה אי טי ואז יחרים באכזריות את השכן האתיופי שלו. למה? כי האדם מטיבעו מפוצל בנפשו להרבה רבדים וערכים שונים וסותרים, קל לנו להיות נאצים כלפי אוביקט אחד והומניטרים כלפי אחר. רק אם השכן יראה כמו אי טי, ידבר כמוהו ותהיה לו אצבע אדומה מגניבה, יקבלו אותו. בלי אצבע אדומה שלא יטרח בכלל להופיע.

  12. לעניין ועוד איך 26 מרץ 2010 ב - 10:59 קישור ישיר

    יש דברים שצריך להעמיד במקום מהרגע הראשון, ויאיר הוא בפירוש האוטוריטה לכך.
    “מבקרים” כל כך חלולים, יומרניים, עם טעויות שרלטניות – ראויים לעמוד הקלון מהרגע הראשון. אם העסק ישתפר או לא הלאה, זה עוד נראה. אבל זה הטיימינג וזה האיש.

  13. יעקב 26 מרץ 2010 ב - 11:27 קישור ישיר

    ואולי כדאי להרגע קצת ולא לחוש חוסר בטחון קיומי רק בגלל שיש אנשים ומבקרים שלא סובלים פנטזיה.

  14. אלף 26 מרץ 2010 ב - 11:32 קישור ישיר

    יאיר, טיפת מודעות עצמית בבקשה. הרי אם נחליף את המילה “פנטזיה” ב”ריאליזם”, הטקסט שכתבת משקף כמעט לחלוטין את אופי הביקורות שלך, ואת תפיסת העולם הקולנועית שלך.

  15. נעם 26 מרץ 2010 ב - 11:39 קישור ישיר

    גם אם יש טענות למבקר חדש, אני מציע לתת לו הזדמנות. הפוסט הזה מזכיר לי ילד גדול בגן שמלשין לגננת שהילד הקטן עשה פיפי.

  16. אלף 26 מרץ 2010 ב - 12:12 קישור ישיר

    אני יכול להבין את הביקורת המבטלת מ”העכבר”. אחוז גבוה מאד מסרטי הפנטזיה לילדים, כולל הטובים שבהם, סובלים מנוסחתיות קלישאית, כאילו נכתבו ע”י תוכנת מחשב. לאחר מערכה ראשונה, לעיתים ממש מבריקה, היוצרת עולם חדש ומסעיר ומלא דימיון, נגמרים הרעיונות ליוצרים ומאותו רגע מתנהל הסרט בנתיבים מוכרים ומשמימים. גם בגלל דלות מחשבתית ורעיונית וגם תוצאה של קונספציית פס הייצור של האולפנים.
    דוגמא למשהו אחר אם כי קשור היא, איך לא, אוואטר (ממנו נהניתי מאד למרות הכל). הסרט לכאורה מטיף נגד הקדמה הדורסנית המכחידה את היקום בו אנחנו חיים (דרך אמצעים שללא אותה קידמה לא היה יכול להיעשות), ומדבר בשבחי החיים בהרמוניה עם הטבע, אבל גם בתוכו יש סתירות נוראיות – שבט הנאביז’ כולו מתגייס להצלת חייה של המדענית האמריקאית, בזמן שמאות מבניו שוכבים פצועים והרוגים בשדה הקרב. הנקודה הנ”ל למשל מדגימה את החולשה הפשטנות הנוסחתית והרעיונית ממנה סובלים רבים מסרטי הפנטזיה.
    האלגוריה והרמיזה הם לפעמים הכרח ולפעמים כלי רב עוצמה, אך במקרים רבים הם רק עלה תאנה למוצר דל ופשטני, כמו לדוגמא הסרט הקצר על שקית הניילון אותו הצגת באחד הפוסטים הקודמים.

  17. עטרה 26 מרץ 2010 ב - 14:13 קישור ישיר

    ביקורת הביקורת זה דבר חשוב, וחבל שאין יותר מזה כאן. עורך נותן במה למישהו שיודע לחבר כמה משפטים וחושב שהוא מבין בתחום מסוים – והופ, הינוקא מרשה לעצמו להשתלח במושא הביקורת שלו (או לשבחו) בלי לנמק כנדרש, ובעיקר בלי לפחד מביקורת, וחבל. ראוי שמבקרי קולנוע ישננו את כל כתבי אורי קליין כדי להבין מה זו ביקורת מנומקת (פרט למקרים התמוהים שבהם הילל את סרטיו של עמוס גיתאי). אני מחזקת את ידיו של יאיר גם עקרונית וגם ספציפית בקשר לשטות שכתב מתן על ז’אנר הפנטזיה. כל מלה בסלע.

    ===========

    רוה לכולם: רגע רגע, לפני שזה מסלים. שיהיה ברור: אין כאן עניין של זובור לחדש או תפיסתי בקלקלתו. הוא לא טעה, והוא בוודאי לא המבקר היחיד בעולם שלא חיבב את “הדרקון הראשון שלי”. אלא המדובר בהיכרות עם מבקר חדש שבאחד הטקסטים הראשונים שלו מניח על השולחן אג’נדה ביקורתית די דרמטית. זה אמיץ מצידו, כי זה מחייב. זה כמעט מניפסט. אני מזהה את המניפסט ומגיב אליו, כי באופן אישי הוא הפוך לחלוטין מטעמי (שהרי לי יש אלרגיה ל”ריאליזם”, כפי שאני שב ומציין – ואני מקפיד לשים את “הריאליזם” במרכאות כי האלרגיה שלי היא כלפי סוג מסוים של מניירה קולנועית המנסה לדמות ריאליזם). האם זה הופך את עופר מתן למבקר רע? כלל לא. רק למבקר שהאג’נדה שלו שונה משלי. גם האג’נדה הביקורתית של מאיר שניצר הפוכה משלי – וקרובה לזו של עופר מתן – והוא עדיין מבקר שאני משתדל לא להחמיץ את כתביו ואחד הכותבים שבתחילת דרכי הכי השפיעו עליי. מה שכן, ברגע שהאג’נדה הזאת צצה בשני טקסטי ביקורת קולנוע של שני אנשים שונים באותו גיליון, זה מתחיל להיראות כמו אג’נדה של העיתון. וזה בהחלט אומר דרשני. האם “עכבר העיר” החליט להפוך לעיתון אנטי-אסקפיסטי?

  18. צבי מעיין 26 מרץ 2010 ב - 14:34 קישור ישיר

    ה”מאבק” בין המבקרים החשובים בעיני עצמם מעורר פיהוק ולא שווה תגובה, אבל הדיון ב”אלגוריה” מרתק.
    ממש לפני חצי שעה יצאתי מ”הדרקון” סרט חביב שלמרות כאילו נסיונות להיות טיפונת נשכני יותר, נופל בכל בורות הפוליטיקלי קורקט המאומץ שבהם נפלו מאות ואולי אלפי סרטים אמריקאים לדורותיהם.
    מסכים לחלוטין עם דבריה הנבונים של אביגייל. הבעיה מתחילה כאשר היוצרים לוחצים חזק על דוושת המסר החינוכי כביכול ומשעבדים כאמור את יצירתם. אני לא מאמין שזה יעיל כחינוך וללא ספק זה מסרס את היצירה. ילדים כבר דורות רבים מוצפים באלגוריות מוסרניות כאלו ואת התוצאה אנחנו רואים ברחובות, מסר שקוף מדי נתפס כצביעות.ובכל זאת כשהיוצר מקדיש את עיקר האנרגיה לסיפור לדמויות ולעולם שיוצר ( לטעמי ET הנפלא מתקרב לכך) יש סיכוי להיווצרות עבודת אמנות גדולה.
    ככלל ככל שהצופה יאלץ להתאמץ ולגלות את המסר החבוי ביצירה כך תתשבח היצירה ויתחזק וגם המסר .

  19. יוני 26 מרץ 2010 ב - 15:27 קישור ישיר

    אני דווקא מבין אותו. זה כמו שאפריים סידון כותב למבוגרים דרך כתיבה לילדים. זו לא האלגוריה שמהווה הבעיה אלא חוסר הכבוד לעולם הדמיוני. כשאפריים סידון אומר ב”אי הגיון” שיש קבוצה של אנשים עם חלוקים צהובים שכופים על כולם להתנהג כמותם הוא בז לדמיון! כי הוא מנצל אותו לצרכים פוליטיים. וכמותו אם הבנתי נכון גם אווטר והדרקון הראשון שלי.

  20. עידן 26 מרץ 2010 ב - 15:38 קישור ישיר

    והנה בתזמון מופלא, אורי קליין כותב על ‘על העיוורון’ בגלריה של היום: ‘…אלגוריות הן בדרך כלל סוגה ספרותית שקשה להעתיק לקולנוע…’
    האם גם אורי קליין הוא מבקר חדש שיאיר יעז לעקוץ? מסופקני

  21. רותם 26 מרץ 2010 ב - 15:59 קישור ישיר

    אני לא מבין את האנטי שלך מראליזם שהוא מנייריסטי. ז”א, מסרטי פנטזיה מנייריסטים אתה לא סולד? ההבדל היחיד בין השניים, הוא שכשסרט ראליסטי מנייריסטי (וכל אחד עם הקביעה שלו מהו מנייריסטי) אז זה מעיק ומציק. בעוד שסרט פנטזיה הוא מנייריסטי אני חושב שניתן להנות ממנו – כי הוא כיפי וקליל בסופו של דבר.

  22. אבי 27 מרץ 2010 ב - 0:19 קישור ישיר

    בחייך יאיר אתה לוקח ברצינות שני חברה שספק אם ראויים לתואר מבקרי קולנוע.
    זה ממש גדול עליהם.
    לא באנו פה לקלל אבל האמת שמדובר בשני טפשים שהם די חסרי בינה.
    הרי ספרות הילדים הקלאסית וגם במודרנית לאורכה ולרוחבה היא כולה אלגורית ופנטסטית וכך במידה רבה הקולנוע.

    למה הם ציפו ניאו ראליזים לילדים?

    איזה מין טעונים בורים אלה?

    לא אהבת? אז תכתוב שלא אהבת אבל להאשים סרט שהוא פנטזיה כי הוא לא טוב בגלל שאין בו ריאליזים זה כמו להגיד שאלפא רומאו היא מכונית גרועה בגלל שהיא לא מטוס.

    פשוט עלבון לאינטליגנציה.

  23. אודי 27 מרץ 2010 ב - 0:28 קישור ישיר

    למה צריך להפריד? סרט טוב לא חייב להיות מוגדר כ”פנטזיה” או “ריאליסטי”.

  24. לקטור 27 מרץ 2010 ב - 1:14 קישור ישיר

    אני חושב שלהגיד שבאטלסטאר גלקטיקה היא לא סדרה טובה זה כפירה. לא יודע אלגוריה, לא יודע ריאליסם יודע שראיתי את כל הפרקים ונהנתי מכל רגע. אני חושב שמי שכתבה את זה היא ללא ספק סילון.

  25. עדן 27 מרץ 2010 ב - 10:33 קישור ישיר

    התייחסות לגלקטיקה: נכון – העונה הראשונה הייתה מעולה וגם השנייה הייתה מצוינת. אבל העונה השלישית ובעיקר הרביעית כבר היו הרבה פחות טובות והעלילה התדרדרה לסוג של קשקוש. יש לזה קשר גם לכך שהסדרה די מיצתה את מה שהיה לה להגיד כאלגוריה לעולם שלנו בשתי העונות הראשונות ונדדה לה אל מחוזות שהיו יותר פנטסטיים ופחות בעלי קשר לחיים שלנו כאן.
    אני לא מביע פה עמדה בעד האלגוריה – אני חושב שגלקטיקה היא מקרה פרטי שלא בהכרח מעיד על כל השאר. דעתי האישית היא שקצת אלגוריה היא הכרחית במד”ב/פנטזיה אבל יותר מדי אלגוריה מחרבת לפעמים את היצירה.

  26. דרורית 27 מרץ 2010 ב - 14:01 קישור ישיר

    חזרנו עכשיו מהדרקון הראשון. שני בנים, אחד בן שש וקצת אחד בן בול אחת עשרה נהנו מאוד. לאמא נקוותה דמעה בזווית העין, אהבתי מאוד.

  27. עידן 27 מרץ 2010 ב - 19:07 קישור ישיר

    תגיד יאיר רק ב”לב” יש את דרקון בתלת מימד באנגלית?? בכל בתי הקולנוע שבדקתי יש רק בגרסה מדובבת!

  28. סטיבי 27 מרץ 2010 ב - 19:27 קישור ישיר

    כמו שכתבתי בפוסט אחר פה – “דרקון” באנגלית יש רק בסינמה סיטי ראשל”צ. באתרי הכרטיסים כתוב שיש בלב, אבל זו טעות.

  29. ףף 29 מרץ 2010 ב - 15:54 קישור ישיר

    מתוך הביקורת של יאיר רוה על פקד מושחת:

    “מה שהיה יכול להיות סרט על הידרדרות, היסחפות, שקיעה בביצה טובענית, הופך בידיים של הרצוג למעין פארסה שנראית כמו הזיה מתמשכת אחת. הסרט, המסתובבות בביצות ניו אורלינס המחלימה מנזקי הוריקן קתרינה (מטאפורה! סאטירה פוליטית!), מלא נחשים ותנינים (מטאפורה! זוחלים! דמם קר!), וכשהגיבור שלנו מתחיל להזות שהוא רואה איגואנות – האיגואנות היא בדיחה חוזרת בסרט הזה – השאלה המתבקשת הראשונה היא על איזה טריפים היה הרצוג כשעשה את הסרט.”

  30. פריל 31 מרץ 2010 ב - 0:54 קישור ישיר

    גם כילד לא אהבתי פנטזיה.
    תמיד היה נראה לי שיותר קל לברוא עולם לפי כללים מומצאים מאשר להתאים אותו למציאות, בעוד שרוב הפעמים המסר לא שווה את זה.

  31. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 9:00 קישור ישיר

    Man this spam comments here are driving me insane! Get rid of it!

  32. Celine Brunelli 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    It’s always nice when you can not only be informed, but also entertained! I’m sure you had fun writing this article.Excellent entry! I’m been looking for topics as interesting as this. Looking forward to your next post.


השאירו תגובה ל - יותם