04 יולי 2010 | 19:17 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

ימים מוזרים

אתמול (3 ביולי) מלאו 39 שנים למותו של ג’ים מוריסון? האם זה מכוון או צירוף מקרים שמסוף שבוע מקרינים בקולנוע דיזנגוף את “When You Are Strange”, הסרט התיעודי על הדלתות? הסרט מוקרן מדי.וי.די במחיר 25 שקלים בלבד. יפה מצד קולנוע דיזנגוף לציין בהבלטה שההקרנה היא מדי.וי.די, לא כל אולמות ההקרנה בתל אביב הגונים כמותם באשר לאיכות ההקרנה. מצד שני: אני תמה למה שמישהו ירצה לשלם כסף כדי לראות די.וי.די מוקרן על מסך גדול? ב-2010 זה קצת כמו שמישהו ב-1990 יזמין אותנו להאזין לתקליטים (בתשלום) של הדלתות בטייפ קסטות שבחיפושית פולקסוואגן שלו.


מצד שני, לא הייתי מזלזל בעוצמת ההערצה של צעירים וצעירות שמגלים את הרוק של שנות הששים לראשונה. אולי, בלי קשר לאיכות ההקרנה, זו תהיה פשוט חוויה חברתית של מועדון מעריצי ג’ים מוריסון.


כתבתי בקצרה על “When You Are Strange” לפני הקרנתו בדוק-אביב במאי. הנה הקטע ההוא שוב, עם כמה תוספות קטנות:



================




“When You Are Strange”, הסרט התיעודי על הדלתות סיקרן אותי כי ביים אותו טום דיצ’ילו (“רעש מצלמים”), מקריין אותו ג’וני דפ והפיק אותו דיק וולף (“חוק וסדר”). הסרט בנוי כמעט כולו אך ורק מקטעי ארכיון המתעדים את להקת הדלתות מרגע שהוקמה ב-1965 בלוס אנג’לס ועד מותו של ג’ים מוריסון ב-1971 בפריז. ובין לבין, אמריקה יורדת מהפסים עם תנועת תרבות-הנגד האנטי ממסדית, הסקס החופשי, התנועה לזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית, הסמים, הרוקנרול, רעידת האדמה של תרבות הנוער שמחתה בקולניות ובעירום ובמסטוליות נגד המלחמות של המבוגרים. היתרון בלהקת הדלתות כמושא לסרט תיעודי הוא העובדה שרובם היו יוצאי בית ספר לקולנוע כך שהם עסקו לא מעט בלתעד את עצמם. הסרט מכיל כמות עצומה של חומרי גלם שבו הדלתות מצלמים את עצמם, ומצולמים בהופעות ובחזרות (וכולל כמה רגעי תיעוד עצמי של מוריסון שלדעתי לא נראו עד היום).



יש להזכיר: אמנם יוצרי הסרט מתגאים שזהו הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שמופק על הדלתות, אבל כבר היה סרט תיעודי על הלהקה שחשף לא מעט מחדוות הצילום העצמי של הלהקה. למעשה, הסרט העלילתי שביים אוליבר סטון על הדלתות ב-1992, עם ואל קילמר בתפקיד ג’ים מוריסון, שיחזר לא מעט מחומרי הגלם האלה בכיכובם של שחקני הסרט.



אז אם כבר ראיתם משהו מהסרטים ההם, חלק מהסיפורים והחומרים כבר תכירו: כולל המפגש של מוריסון עם אנדי וורהול בניו יורק, עוד מתעד כפייתי. אם אתם בשלב בו כל חומר על הדלתות הוא חדש עבורכם, תלקקו את האצבעות מהסרט הזה. אבל  יש עוד: נדמה שלטום דיצ’ילו יש גם אג’נדה מסוימת בסרט. הוא אמנם עורך מונטאז’ די מסחרר ופוקח עיניים של חומרי גלם, ונותן לג’וני דפ לקריין את סיפורי המעללים של הלהקה, ושל סולנה, שמהר מאוד האלכוהול והסמים עלו לו לראש. אבל נדמה שהוא גם בא לבצע תיקון היסטורי. כולם מדברים על ג’ים מוריסון, אבל הוא שב ומזכיר שאת השירים הגדולים של הלהקה לא הוא כתב (או לפחות לא רק הוא כתב). דיצ’ילו אמנם לא מתכחש לכריזמה העצומה של מוריסון שגרמה ללהקה לפרוח, אבל הוא לא שותף לבניית המיתוס של המוריסוני, ומזכיר שלמרות יופיו ותכונותיו ככוכב, הדלתות נותרו נצחיים בזכות המוזיקה. האופן שבו דיצ’ילו מפרק את ההשפעה המוזיקלית של כל אחד מחברי הלהקה – זה בא מהעולם הקלאסי, זה בא מהג’ז, וכו’ – היא רגע מבריק בסרט, לא רק כי הוא עוזר לשמוע את המוזיקה שלהם מחדש, אלא כי הוא מחדד את העובדה שהם היו אכן להקה, ולא נגני הליווי של איש אחד בשם מוריסון.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “ימים מוזרים”

  1. עומר 4 יולי 2010 ב - 20:00 קישור ישיר

    “מצד שני: אני תמה למה שמישהו ירצה לשלם כסף כדי לראות די.וי.די מוקרן על מסך גדול?”
    אנשים הולכים לקולנוע מכל מיני סיבות ולפעמים הביחד והחוויה של הצפייה המשותפת משמעותיות יותר מהסרט או איכות ההקרנה.
    יש לי מנוי חופשי בסינמטק ירושלים, אני יכול ללכת כל השנה לכמה סרטים שאני רוצה בלי להוסיף כסף על מחיר המנוי. בכל זאת, אני לעתים הולך עם חברים לבתי קולנוע אחרים ומשלם מחיר מלא על הכרטיס. זה יכול להיות מסיבות חברתיות, עם אנשים שלא מנויים, או אם ממש לחוץ לי לראות את הסרט או אם יש ערך מוסף להקרנה (אוואטר בתלת מימד למשל).

  2. ריקי 4 יולי 2010 ב - 22:15 קישור ישיר

    לא הבנתי, מה החלופה ללראות הקרנת DVD על מסך גדול? לראות DVD בטלויזיה הקטנה בבית? ברור שיותר טוב לראות על מסך גדול. זה לא נחשב יתרון בפני עצמו?

  3. jaco 4 יולי 2010 ב - 22:27 קישור ישיר

    בתור מי שישב על קצה הכיסא מנסה לסחוט
    קצת חוייה קולנועית ממסך הלסד שלו, כן את טטרו [המדהים ] בהחלט הייתי מעדיף לראות במסך גדול . גם אתThe Missing Personוגם אתGodspeed
    וגם את

    Afterschool

  4. לריקי 4 יולי 2010 ב - 23:50 קישור ישיר

    דיוידי לא נראה טוב על מסך גדול. בכלל. זה פורמט שכמות הפיקסלים שלו תואמת טלוויזיה בלבד. זו הבעיה העיקרית עם הקרנת דיוידי על מסך גדול. וזו הסיבה העיקרית שבגללה קרסו להם חדרי ההקרנה של האוזן השלישית כל כך מהר.

  5. איתן (בחופשה) 5 יולי 2010 ב - 0:43 קישור ישיר

    קארלובי וארי, יום 3

    קדחת פסטיבל
    אחרי ההקרנה הראשונה היום ידעתי שיש לי שעה עד ההקרנה הבאה, וגם הייתי רעב. רצתי מהר למקדונלד, אכלתי, ורצתי לאולם שבו ההקרנה הבאה. הגעתי בזמן, אבל כשראיתי שכלום לא קורה, הסתכלתי שוב בכרטיס. הייתי בטוח שההקרנה ב-15:30. טעיתי. ב-16:30.

    קצת על האולמות

    קארלובי וארי עיר לא גדולה. מרכז העיר מאכלס את רוב האולמות. יש כמה שנמצאים בתןך הקומפלקס הראשי. מתוכם דגמתי רק אחד בינתיים – האולם הגדול. אולם יפה מאוד, עם כסאות מרופדים אדום (כמו בסינמטק תל אביב, אבל יפה יותר). האולם גדול, בערך בגודל של אולם רפפורט של סינמטק חיפה. ואיכשהו, לטעמי האישי, אולם רפפורט, עם עיצובו המתכתי, יפה יותר בעיניי.
    דגמתי היום גם קולנוע רגיל, שהושאל לטובת הפסטיבל. קטן כמו האולם הקטן בסינמטק חיפה, אבל לא ממוזג. וזו בעיה, כשמזג האוויר כאן בשבוע שאני נמצא פה חם ולח, בערך כמו תל אביב (בשיחה קצרה עם עדנה פיינרו היא אמרה לי שבד”כ זה לא ככה).
    בנוסף יש אולם הקרנה בתוך מלון פופ (PUP). זהו בעצם מעין סלון גדול שהוסב לאולם הקרנה. הושמו בו כסאות (ללא דירוג, כלומר, ללא שיפוע בין השורות), נפרס מסך גדול, פוזרו בחדר כמה רמקולים קטנים – והופ, אולם הקרנה. לא נורא, אבל לא הכי נוח למי שצריך לקרוא את כותרות התרגום הדיגיטליות בצ’כית.

    סרטים
    “The arbor” – קליאו ברנרד (אנגליה)

    סרט דוקומנטרי על חייה ויצירתה של המחזאית אנדריאה דאנבאר.הלכתי לראות את הסרט בגלל הסגנון הייחודי שלו: הבמאית הקליטה ראיונות עם משפחה וקרובים של גיבורת הסרט המנוחה, ואח”כ שכרה שחקנים כדי שישחקו את הטקסטים שנאמרו ע”י האנשים המקוריים. והרוב מצולם בלוקיישנים המקוריים שבהם קרה הכל. בנוסף, מומחזות סצינות מתוך המחזה המצליח הראשון שגיבורת הסרט כתבה (בגיל 15), וההצגה מצולמת ברחוב, לעיניי התושבים. לתוך זה מצורפים קטעי ארכיון שבהם נראית אנדריאה דאנבאר המקורית (בעיקר קטעי חדשות על “המחזאית הצעירה והמצליחה”).

    דאנבאר כתבה בעיקר על החיים הקשים של המעמד הנמוך באנגליה. חיים שהיא הכירה טוב. למרות הצלחתה (מחזה שלה אף הופק כסרט, ונקרא “ריטה סו ובוב”, בבימוי אלן קלארק ב-1986) דאנבאר הדרדרה לאלכוהוליזם, ונפטרה בגיל 28.
    הסרט הדוקומנטרי בא להראות שהמצב של המעמד הנמוך באנגליה היה ונשאר רע. הבעיה של הסרט שהוא עושה את זה מצוין בחצי הראשון שלו, ובחצי השני, זה שבוחן את האירועים לאחר מותה של דאנבאר (ומתאר, בעיקר, את התגלגלותה של אחת הבנות שלה לסמים וזנות), הדברים רק חוזרים על עצמם שוב ושוב.
    “The arbor”, לפיכך, הוא סרט דוקומנטרי מרתק בחציו הראשון, ומיותר בחציו השני.

    “נורמלי” – יוליוס סווצ’יק (צ’כיה)

    מבוסס על אירועים אמיתיים, הסרט מגלגל את סיפורו של רוצח סדרתי שפעל בדיסלדורף, גרמניה, בשנים 1929-31. הסרט מסופר דרך עיניו של עורך דינו, שמנסה להוכיח שהפושע אינו נורמלי, ואין להוציאו להורג, אלא לסגור אותו במוסד. תוך כך, עורך הדין מתחיל לתהות על נורמליותו שלו עצמו (ובסוף, גם על נורליותו של העם הגרמני כולו, ערב עליית הנאציזם). משחק טוב של השחקנים (במיוחד של הרוצח, שעושה חיקוי אפקטיבי מאוד של אנטוני הופקינס-חניבעל לקטר) לא מציל את הסרט הזה מבימוי כושל. בבסיס, התסריט הזה קאמרי. אבל הבמאי החליט שהוא רוצה לביים בגדול. סלואו-מושנים, מוזיקה דרמטית, משחקי תאורה, ואפקטים אחרים מפריעים לסרט. סיפור טוב, סרט רע.

    “מר אף-אחד” – ז’אקו ואן-דורמל (קנדה/בלגיה)

    סרטו דובר האנגלית הראשון של ואן-דורמל. תהליך יצירת הסרט, כפי שואן-דורמל העיד בעצמו ב Q&A, ארך 10 שנים. מה שמסביר את ההיעדרות הארוכה שלו, לאחר “טוטו הגיבור” ב-1991, ו”החיים לפי ז’ורז'” ב-1996.
    זהו אחד מאותם סרטים שיעוררו ויכוחים רבים. יהיו שייראו בו גאונות, ויהיו שייצעקו קשקוש. היו רגעים שחשבתי שכבר יותר קל להבין סרטים של דיויד לינץ’.
    מדובר במסה פילוסופית עצומת מימדים (באורך שעתיים וחצי) על בחירה חופשית מול גורל. על ויתור על בחירה, והאפשרות הדמיונית (או שלא) לחיות חיים כפולים, כך שיהיה ניתן לממש כל אפשרות. והאם חיים שכאלו לא יהיו משעממים. ואולי כדאי לגורל להחליט בשבילנו.
    מי שמכיר את הסרטים של ואן-דורמל, יודע שהויזואליה של הסרט שלו מהממת, העבודה עם מוזיקה נפלאה, והעריכה מצוינת. רק שהפעם התסריט סתום. נדמה שואן-דורמל כאילו התאהב ברעיון הספירלה שבה הוא מוליך את הדמויות שלו (בעבר, הווה ובעתיד), כך שאין ממש טעם לעקוב אחרי העלילה. ומצד שני, אפשר היה להפסיק את הסרט בכל מקום נתון. ובכל זאת, מדובר בחוויה ייחודית ודי מהממת חושים.
    לשאלתי, ואן-דורמל ענה שהסרט יוצא בקנדה בשבוע הבא, ואולי אח”כ בשאר העולם, כך שאולי יהיה ניתן להיתקל בו גם בארץ. לטעמי, מומלץ, אבל לא לכל אחד.

  6. ע. 5 יולי 2010 ב - 9:19 קישור ישיר

    וולקסוואגן? הגרמנים המציאו מכונית חדשה?

  7. אסא 7 יולי 2010 ב - 9:29 קישור ישיר

    למגיב מס’ 4: מאיפה הבאת את הבטחון העצמי להכריז ש’חדרי ההקרנה של האוזן קרסו’? לאט לך עם פרץ הטעויות שבפיך. אולמות האוזן מותאמים להקרנת די וי די באיכות מעולה ומתקיימים בהם הקרנות ואירועים מידי יום. נכון שהעדפה באוזן הייתה ללכת בסופו של דבר על הופעות חיות. (הקמת אוזןבר ע”ח 2 אולמות) מכאן השינוי. אתה מוזמן.


השאירו תגובה ל - ע.