02 אוגוסט 2010 | 14:34 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים: שאריות

עשיתי קצת סדר בתיקיית הטיוטות שלי בבלוג ונתקלתי בפוסט הזה שהתחלתי לכתוב בסוף פסטיבל ירושלים אבל פשוט שכחתי והזנחתי. רציתי להוסיף בו עוד כמה וכמה סרטים שראיתי במהלך הפסטיב ושלא זכו לפוסט ייעודי משל עצמם, או שאני שומר עוד קצת מילים להרחב להזדמנות אחרת. אז אני כבר נעל אותו כמו שהוא, ומקווה שעל השאר יזדמן לי לכתוב בהזדמנויות אחרות.



==========================



“מות האדמו”ר”, רון מיברג. לסרטו התיעודי של רון מיברג על אדם ברוך לא באתי כמבקר קולנוע אלא כמרגל תעשייתי. שבוע לפני בכורת הסרט הזה אני סיימתי את העריכה על סרט התעודה הראשון שלי (טיפ לעורכים: כתבה על הטרנד הזה, מבקרי קולנוע עושים סרטים. ילך חזק ב-2011), שגם הוא עוסק בדמות שנעה על קו התפר שבין חיי הדת וחיי האמנות וגם היא מתה טרם זמנה. אבל בשעה שגיבור הסרט שלי מת לפני פרסומו, כשהיה עדיין אלמוני למדי, אדם ברוך נפטר כשהוא כבר היה אייקון מקומי, ומי שעשה לא מעט מהפכות בשדה העיתונות והאמנות. ויותר מכך: את הביוגרפיה הכללית של אדם ברוך כעיתונאי וכאוצר, וכמנהל של קמרה אובסקורה, הכרתי, אבל את הפן האמוני שלו לא הכרתי כלל. כלומר, כמו כולם גם אני הייתי קורא את מדורו “שישי” במעריב, ושם הוא היה פותח בפסקה הקשורה לעיון הלכתי ועליה תמיד דילגתי. זה לא עניין אותי. עניין אותי יותר להבין מי זאת “יקירתי” ממשפט הסיום האניגמטי שחתם כל טור, ואילו מסרים מוצפנים הוא מעביר שם ליקירתו המסתורית. אבל לפני כמה שבועות, כשישבתי בסטודיו של אהוד בנאי בזמן שהוא הקליט את המוזיקה לסרט שלי, חיטטתי קצת בספריה שלו ומצאתי שם את “חיינו”, ספרו של אדם ברוך, והתחלתי לקרוא בו. נדמה לי שבאותו רגע – לפני כמה שבועות בסך הכל – התאהבתי לראשונה באדם ברוך והתחלתי להסתקרן מדמותו (ורשמתי לפניי לנסות להשלים את הקריאה בספר). ואכן, סרטו של מיברג משרטט דמות של אדם שחי בכמה וכמה עולמות ונדמה שהוא לא באמת מרגיש בנוח באף אחד מהם. או לפחות, הוא לא היה מוכן להתחייב לאף אחד מהם על פני השני. בעיניי, דמות כזאת מעוררת מיד הזדהות. וכך, למעשה למדתי על אדם ברוך לראשונה, והכרתי אדם רווי סתירות: מישהו שהיתה לו אמביציה עצומה, אבל גם ענווה. אגו גדול אבל גם צנוע. מישהו שניסה לגרור כל עולם לתוך העולם האחר שבו הוא לכאורה נמצא בתחרות: כשם שהוא ניסה לחתן בין העיתונות והאמנות הפלסטית (הכנסת האמנות לכתיבה העיתונאית, הכנסת הפוטו-ג’ורנליזם לגלריות), כך הוא ניסה למצוא דרך לגרור את עולם האמונה אל עולם החול, ולהפך. על פי הנראטיב שמשרטט מיברג, מותו של אדם ברוך ממחלה בגיל 63, מוצג כמעין הרמת ידיים טראגית, כניעה של ברוך לעובדה שהוא כנראה לא יצליח להתיך את כל קטבי עולמו. ולמרות שמיברג מודה שוב ושוב שעולמו הרוחני של ברוך היה רחוק ממנו שנות אור, העובדה שבחר לקרוא לסרטו “מות האדמו”ר”, ולא – נגיד – “מות העורך”, יש בה ערך רב משמעות. ואני, בתום הסרט, הרגשתי שהייתי יכול לבלות עם ברוך במשך סדרה בת שלושה פרקים, כדי להעמיק עוד בתוך דמותו רבת הסתירות ועצומת ההישגים. ואיכשהו, מתוך היכרות עם כמה מערכות עיתונים, אני מניח שבטח נשארו כמה וכמה מלודרמות ומאבקי כוח מחוץ לסרט. בתור מרגל תעשייתי, גיליתי שזה תמיד ככה.



===============



“גיא אוני”, דן וולמן. דן וולמן הוא יוצר שאני מגיב אליו באופן בלתי עקבי. למרות שהוא מייצג תפיסת עולם קולנועית שבעיניי היא מיושנת, אני לא יכול שלא להודות שיש כמה מסרטיו שאני מחבב. ולעיתים, יותר משאני מחבב, אני פשוט מעריך. מעריך את העקביות שלו, את הנחישות שלו, ואת העובדה שוולמן הוא יוצר יציב להפליא שעושה אחת לכמה שנים את הדבר שלו, בלי לזוז ימינה או שמאלה. מהבחינה הזאת, “גיא אוני”, סרטו החדש, הוא חזרה מרשימה למדי של וולמן לימיו הראשונים, ימי “מיכאל שלי”: עיבוד לטקסט ספרותי קאנוני בסרט תקופתי. אחרי כמה סרטים קאמריים מאוד, יש משהו מרשים ברצון של וולמן לאתגר את עצמו שוב בהפקה תקופתית, ועוד כזאת – אני חייב להודות – שנראית לא רע. הבעיה מבחינתי היא לא רק ש”גיא אוני” לא ממש עניין אותי, אלא בעיקר שמדובר לטעמי בהפקה טלוויזיונית מאוד, מילולית מאוד, שלא משתמשת בקולנוע כדי לייצר סחף או רגש יוצא דופן. מצד שני, המינוריות הזאת היא עיקר כוחו של וולמן מאז ומתמיד. אני פשוט לא מתחבר אליה. אבל אני חייב להגיד משהו מאוד בזכות הסרט הזה: וולמן הוא הבמאי הכי נשי בארץ. לאורך כל סרטיו הוא תמיד נורא רגיש לגיבורות הנשיות שלו ותמיד יודע למקם את המאבק הדרמטי ו/או ההיסטורי שלהם בתוך קונטקסט פמיניסטי. האופן שבו הוא הופך את “גיא אוני” לטקסט פמיניסטי הוא סוג של הברקה פרשנית ורגישה מכיוונו.



============



“מיקמק”, ז’אן-פייר ז’ונה. בחיי, אם הייתי עשיר הייתי קונה את הסרט הזה ומסתובב בין בתי הקולנוע בארץ ומקרין אותו. איזה באסה שסרטים כאלה מותירים את מפיצינו אדישים. וזה כשז’ונה אינו בשיאו. זה מדהים, בשוט אחד של “מיקמק” יש יותר ברקות קולנועיות ורעיונות קריאטיביים מכל הסרטים האחרים שראיתי בירושלים גם יחד. כולל הטובים שבהם. למעשה, חוץ מ”התחלה”, זה הסרט עם הכי הרבה הברקות קולניות ולהטוטנות ויזואלית שראיתי הקיץ.



============



“שעה כפולה”, ג’וזפה קפוטונדי. סליחה שכל הסרטים שאני רואה בזמן האחרון מזכירים לי את “התחלה”, אבל אני חושב שהבעיה אינה בי אלא בסרטים. המותחן האיטלקי השנון הזה הוא אחד מהם. שוב, זה סרט שיכול לעבוד נהדר בהקרנות מסחריות בארץ – הוא מותח ומפתיע לא פחות מ”סולט” – אבל… נו, אתם כבר יודעים. אין לחובבי קולנוע על מי לסמוך כאן. אם אתם חושבים שתראו מתישהו את הסרט, אל תקראו הלאה. (ספוילרים מכאן) הסרט מתרחש בחציו בתוך תודעתה של הגיבורה שנמצאת בתרדמת, אלא שהיא לא יודעת שהיא נמצאת בתרדמת. וכל מה שאנחנו רואים הוא סוג של חלום/הזיה שלה. וכך, שני אלמנטים שראינו ב”התחלה” מופיעים גם כאן: הגיבור מנסה להעיר את הבחורה על ידי זה שהוא משמיע לה שיר באזמניות. ב”התחלה” זה היה “אני לא מתחרטת” של אדית פיאף, ב”שעה כפולה” זה “Inbetween Days” של הקיור. ובשני הסרטים יש קטע דומה עם אמבטיה. סרט חביב מאוד.



===========



“כלבתי טוליפ”, פול וסנדרה פירלינג’ר. איזה סרט מקסים.

נושאים: בשוטף

12 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים: שאריות”

  1. נאור 2 אוגוסט 2010 ב - 16:32 קישור ישיר

    נדמה לי שאדם ברוך זכרו נפטר בן 63 ולא בגיל 57.

  2. שלומי 2 אוגוסט 2010 ב - 21:05 קישור ישיר

    פוסט נהדר.
    גם אני נהגתי לקרוא את שישי, ובתור בוגר ישיבה תיכונית חיפשתי בו את הדומה ואת השונה ממני. כמובן, מעולם לא דילגתי על הקטע ההלכתי. להפך.ותמיד שמחתי בו, באדם בעל האינטלקט והיכולת הרגשית המאפשרים לו להכיל תחומים רבים ומגוונים. הלכה וכלכלה. אמנות ותקשורת. ולא הבנתי אף פעם למה יש רק אחד כזה. ולכן כ”כ כאב לי כשהוא נפטר.
    ואני מעולם לא חשבתי שיש יקירה קונקרטית. תמיד הבנתי זאת כגעגוע אל איזו אוטופיה זוגית שמעולם לא זכה לה. למרות שלא ממש ידעתי הרבה על חייו הזוגיים. והייתה תקופה אחרי מותו שגם חיקיתי את היקירתי שלו.
    לדעתי, הבעיה הגדולה שלו הייתה שהוא הקדים את זמנו. הקהל בתוכו חי לא ממש ידע להכיל את ריבוי הגוונים והסתירות שבו. אבל תכל’ס, אין יותר ישראלי מאדם שמחבר כ”כ הרבה קצוות של ישראליות, בלי לזנוח שום אלמנט תרבותי שקשור ליהדות ולישראליות.

  3. איתן 3 אוגוסט 2010 ב - 9:15 קישור ישיר

    יש פסטיבל ברזילאי בסינמטקים:

    “זמן חרדה”
    סיפורם של כמה ימים ב-2006, עת העולם התחתון של סאו-פאולו פרק כל עול: הרג, פצע, שבר, הרס, ובזז מכל הבא ליד. בתוך כתלי בית הכלא ומחוצה לו. הסיפור מוגש מבעד לעיניה של אשה שבנה נכנס לבית הסוהר. היא פוגשת עורכת דין מפוקפקת, שבעצם מהווה חולייה מקשרת בין הפושעים שבפנים לחיילים שבחוץ. דרך המפגש בין שתי הנשים היא הופכת יותר ויותר מעורבת בחיים שלא הכירה קודם.

    אה, ואיך הסרט?

    מעניין. שוטף. זורם. רהוט. אבל בעיקר

    חלבי. זה סרט הולמרקי טיפוסי. סרט נעים עם פינות מעוגלות. סרט לא אלים על אלימות. נעשה כאילו על פי דרישה של כל האנשים שלא יכולים לעכל מראות קשים. כך יוצא ש”זמן חרדה” הוא לא סרט רע, אבל גם לא ממש טוב.
    סתם סרט. כנראה שאין לקולנוע הברזילאי מודל 2010 הרבה מה להציע.

  4. עדן 3 אוגוסט 2010 ב - 9:19 קישור ישיר

    גיא אוני הוא כנראה הפספוס הגדול ביותר של פרסי האקדמיה השנה. הסרט המצוין הזה היה צריך לקבל כמה וכמה מועמדויות, כולל לסרט הטוב ביותר, ותמר אלקן הייתה צריכה לזכות בפרס השחקנית.

  5. רז 3 אוגוסט 2010 ב - 10:16 קישור ישיר

    אוף-טופיק: טום מנקייביץ’, נצר למשפחת-תסריטאים הוליוודית ידועה (שממנה יצאו גם כותבי “הכל אודות חווה”, “האזרח קיין” ו-“הקוסם מארץ עוץ”) הלך לעולמו. מנקייביץ’ היה אחד מאבות סרטי-הפופקורן העכשוויים, והוא היה שותף לכתיבת התסריטים של כמה מסרטי ג’יימס בונד וגם זה של “סופרמן” הראשון. קרדיט מעניין עוד יותר של האיש הוא תסריט לסרט על דמותו של באטמן שנכתב בשנות ה-80 – התסריט מעולם לא הופק, אבל מרכיבים ממנו חלחלו לסרטי באטמן של ברטון, וגם לאלה של נולאן:

    http://movies.ign.com/articles/036/036038p1.html

    אם “עין הדג” היה עדיין פעיל, אין לי ספק שהידיעה על מותו של האיש היתה הופכת שם ליומית.

  6. צור שפי 3 אוגוסט 2010 ב - 10:59 קישור ישיר

    שלומי – לא ראיתי את הסרט אבל אני לא מסכים לכך שאדם ברוך הקדים את זמנו, יתכן וההבדל בינינו נובע מהפרשי גילאים. אני בן 53 וזוכר היטב את אדם ברוך כדמות הדומיננטית ביותר בעיתונות הכתובה, וזאת בעידן נטול אינטרנט ועם ערוץ טלוויזיה יחיד. אני במידה מסויימת גדלתי עליו ואיתו בכל מפעלותיו – מוניטין, ידיעות, חדשות, מעריב, שישי וכו’ וכו’.

  7. נאור 3 אוגוסט 2010 ב - 13:48 קישור ישיר

    גם מייברג נמצא כאן ברשימת המוגנים? תפרסם כבר פעם אחת תכל הרשימה שנדע על מי אסור לרדת פה לטעמך.

  8. שלומי 3 אוגוסט 2010 ב - 16:25 קישור ישיר

    צור שפי – אכן היכרות איתו בתקופות שונות יכולה ליצור רושם שונה. ובכל מקרה, אני לא התייחסתי לכלל פועלו, כי אם רק לנסיונו לנסח נקודת מבט עכשווית ונגישה להלכה היהודית. נסיון שנכשל, בעיני, אם בוחנים אותו בנקודת הזמן הנוכחית.

  9. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:51 קישור ישיר

    Mate this spamming here are driving me nuts! Get rid of it!

  10. free psychic 17 ינואר 2011 ב - 2:55 קישור ישיר

    Constant dropping wears away a stone.

  11. Jayna Koen 4 פברואר 2011 ב - 3:05 קישור ישיר

    Wow, amazing blog layout! How long have you been blogging for? you make blogging look easy. The overall look of your web site is magnificent, let alone the content!

  12. Ingrid Fara 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    Thanks for taking the time to share this, I feel strongly about it and love reading more on this topic. If possible, as you gain knowledge, would you mind updating your blog with more information? It is extremely helpful for me.


השאירו תגובה ל - נאור