"אנונימי לגמרי", ביקורת
"אנונימי לגמרי" ("A Complete Unkown"). הבלדה על בוב דילן
דיברתי על "אנונימי לגמרי" ("A Complete Unknown") בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
בשנת 1965 הוציא בוב דילן את השיר "Like A Rolling Stone". ששים שנה חלפו מאז, אבל השיר הזה ומילותיו נטמעו לתוך הדי.אן.איי של תרבות הפופ והרוק. כמו ספר תהלים מודרני, ציטוטים מתוך השיר הפכו להיות מוכרים בזכות עצמם. שם השיר, למשל, היווה את ההשראה לשמו של מגזין הרוק "רולינג סטון" שייסד יאן וונר שנתיים אחר כך, אותו מגזין שהכתיר ב-2004 את "Like A Rolling Stone" כשיר הרוק הטוב בכל הזמנים. כשמרטין סקורסזי ביים סרט תיעודי מקיף וארוך על דילן, הוא קרא לו "No Direction Home", שורה מהפזמון. וכעת מגיע סרט עלילתי המספר את סיפורו של דילן בתחילת דרכו, וקוראים לו "A Complete Unknown", שהיא השורה הבאה בשיר (ולכן כל הפראזות האלה מתחרזות). זה היה השיר שבו דילן עבר מגיטרה אקוסטית לגיטרה חשמלית, מפולק לרוק, זה השיר שבו דילן, שהעולם שמע עליו בסך הכל ארבע שנים לפני כן, ביקש לעשות לקריירה שלו ולמוניטין שלו איתחול. להיות בן בלי בית, לחזור להיות אנונימי לגמרי. (ב-2013 הבמאי וניה היימן והמוזיקאי והסטארטאפיסט יוני בלוך יצרו קליפ היסטורי לשיר הזה, שהזניק לשניהם קריירה אמריקאית מפוארת).
סרטו החדש של ג'יימס מנגולד ("לוגאן", "פורד נגד פרארי", "נערה בהפרעה") מלהק את טימותי שאלאמה לגלם את דמותו של דילן בגילאים 19 עד 24, מהרגע שבו הוא מגיע בטרמפ לניו יורק ממינסוטה, ישר לגריניץ' וילג' של 1961. זו הסצינה הכי יפה של הסרט. היא קודם כל מרשימה מבחינה קולנועית – עם העיצוב התקופתי והמבט מלא ההתפעלות וההשתאות של דילן הצעיר שמרגיש שהוא סוף סוף הגיע למקום עליו חלם, למקום שיידע לזהות כישרון כמו שלו ושמקבל מישהו כמוהו, שמסתיר את עברו במערב התיכון הכפרי של אמריקה ואת היהדות שלו. אבל זו גם גלויה לרגע מרגש בתולדות התרבות האמריקאית. זה הווילג' שהפך לאגדה: שניים וחצי רחובות שמתפקעים מיצירה. יש מוזיקה ושירה בכל פינה. גם הקבצנים, ההומלסים והרוכלים בקרנות הרחוב הם אמנים – משוררים, מוזיקאים, מוזות. זו אמריקה שבה הנשיא קנדי הרגע נכנס לבית הלבן, המלחמה הקרה תכניס את העולם להתקף חרדה אטומי והרחובות גועשים בפעילות פוליטית למען זכויות אדם ומלחמה באפליה וגזענות. ומוזיקת הפולק הופכת להיות לא רק ההמנון למציאות הזאת, אלא גם כלי הנשק שאיתו האמנים מנסים לשנות אותה. לתוך העולם הזה, שבו כוכב אחד ירד מהבמה (וודי גתרי) וכוכבת אחרת עלתה עליה (ג'ואן באאז), מגיע דילן הצעיר ויעשה בו מהפכה.
סרטו של מנגולד הוא לא ביוגרפיה מלאה של דילן – שהוא כיום בן 83, ואמן ורסטילי שניסה ליצור כמעט בכל מדיום (יש לו בן אחד מוזיקאי ובן אחד במאי, דילן עצמו כבר היה גם וגם) – אלא רק תיעוד של כמה שנים ספורות מתוכה. מנגולד, יליד 1963, מתאר את אחד הרגעים המפורסמים בתולדות הרוק האמריקאי, כשדילן מחליט להפנות גב למוזיקת הפולק האקוסטית ולעבור לגיטרה חשמלית. דילן מגיע לניו יורק בעקבות הגיבור שלו, וודי גאתרי (סקוט מקניירי), שמאושפז בסניטוריום, ושם הוא פוגש את זמר הפולק פיט סיגר (אדוארד נורטון), שמיד מבין שהוא גילה כוכב. סיגר וג'ואן באאז (מוניקה ברברו המצוינת), נותנים לו במה ראשונה ועוזרים לעולם לגלות אותו. אבל עד מהרה דילן נמשך אחרי הרעש, האנרגיה וההערצה של הביטלס ואלביס והרוקנרול, ועושה פניית פרסה מוזיקלית.
יש המון דברים יפים ב"אנונימי לגמרי", ולמרות זאת זה סרט שלא מצליח – או אולי אפילו בכלל לא מנסה – להיות סוחף או מרגש. טימותי שאלאמה קיבל את התפקיד הזה כבר ב-2019, אלא שאז הקורונה דחתה את הצילומים, ואז שאלאמה נכנס להתחייבויות שלו עם צילומי "חולית" ומנגולד ביים את "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", ואז הגיעה שביתת התסריטאים והשחקנים והסרט נדחה שוב ושוב. מה שגרם לכך ששאלאמה זכה לחמש שנות אימונים על ביצוע השירים של דילן בעצמו, וצריך לומר שהוא עושה עבודה מופלאה. זה לא סתם חיקוי של קול ושפת גוף, אלא היכולת שלו לגרום לנו להאמין שהוא באמת מי שמסרב לשחק לפי חוקים וכללים ושהוא מחויב אך ורק לעצמו, בלי טובות לאף אחד. זה דילן שהולך וקובר את מבטו באדמה, הולך ומכופף את כתפיו כדי להתכדרר מחוץ למבטם של זרים עליו, דילן שמתחיל עם מבט של התפעלות על פניו, שתוך חמש שנים הופך למבט של בוז וסלידה מכל תעשיית המוזיקה. כל פעם שמישהו חושב שהוא דבר אחד דילן מתעקש להפוך לדבר אחר – ואנחנו אף פעם לא מבינים בעצם למה. למה הוא כזה? למה הוא כל כך סובל כשאוהבים אותו? זה אולי פורטרט מדויק של האיש (דילן, סיפר מנגולד, שיתף פעולה עם ההפקה, קרא את התסריט והוסיף לו רעיונות משלו), אבל זהו גם פורטרט של אדם קצת בלתי נסבל, דווקאיסט כרוני, עקשן בלתי נלאה, ואדם בוגדני. הוא בוגד בחברותיו – מסכנה אל פנינג שמגלמת את חברתו הראשונה, עם מבט תמידי של סבל על פניה – ובוגד בחבריו, שרואים בו בן ברית להפיכת מוזיקת הפולק לפופולרית יותר והוא מאכזב אותם. ההקלטה של "Like A Rolling Stone" הופכת לסצינת מפתח בסרט, גם כי היא זו שחושפת בפני אנשי חברת התקליטים שדילן שינה כיוון, אבל היא גם מנסחת את מי שהוא הפך להיות: אבן מתגלגלת, שכל הזמן נעה הלאה, משאירה את כולם מאחור. הוא מופיע בקפה הגזלייט – שכבר הונצח יפה ב"גברת מייזל המופלאה" וב"בתוך לואין דיוויס" – ומוזמן באדיבות סיגר לפסטיבל הפולק בניופורט, שבו אסור לנגן בכלים חשמליים. ועל כולם הוא מצפצף.
מנגולד הוא האיש שביים את הביוגרפיה היפה על ג'וני קאש, "הולך בדרכי", עם חואקין פיניקס בתפקיד קאש. ברגע קסום של התכתבות עצמית, מי שמשכנע את דילן לזרוק את החוקים לפח הוא קאש עצמו (בגילומו של בויד הולברוק), שפוגש אותו בניופורט ומציע לו למרוד, לשבור את הכלים, לא לדפוק חשבון לאף אחד. כך "אנונימי לגמרי" הופך להיות ליצירה אחות ל"הולך בדרכי" (כדאי לשים לב שסרטיו של מנגולד העניקו כבר אוסקרים לאנג'לינה ג'ולי על "נערה בהפרעה" ולריס וויתרספון על "הולך בדרכי", האם שאלאמה יהיה הבא בתור?).
מנגולד הוא במאי מצוין לרוב, ובסרטיו הטובים – מ"Heavy" ו"קופלנד" ועד "לוגאן" – ניחוחות של בלדות פולק וקאנטרי. ו"אנונימי לגמרי" הוא מבוא מוצלח לדילן לדור שכנראה לא מכיר אותו (זה הדור שמכיר את גרסת הכיסוי של אדל ל"To Make You Feel My Love" ולא את המקור של דילן). אבל זה גם סרט שמציב במרכזו דמות מעוררת אנטגוניזם. מוכשר, גאון, שסוחף את כולם אחריו, אבל פוגע בכל מי שהוא פוגש. כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה תהיתי מה הטעם לעשות סרט על דילן, שבו אף אחד לא אוהב את דילן. ואז צפיתי בסרט פעם שניה, וגיליתי אותו מחדש. דילן של "אנונימי לגמרי" הוא לא גיבור הסרט, הוא לא הפרוטגוניסט. הוא הנבל, הוא האנטגוניסט. הוא לא הגיבור, כי אין לו ממש רצון מוגדר – הוא הרי רוצה להיות פסיבי כמו אבן מתגלגלת. גיבור הסרט הוא פיט סיגר, ואדוארד נורטון עושה עבודה אדירה בגילומו. פיט סיגר, על פי הסרט, הוא מוזיקאי מצפוני, פוליטי, עם אג'נדה חברתית ומוזיקלית, אדם שכולו רגש עם אפס ציניות (ההפך מדילן). הוא מחויב כולו למוזיקת הפולק ומאמין שהיא יכולה לשנות את העולם. כשהוא פוגש את דילן הוא מאמין שהוא מצא את האיש שיהפוך את הפולק לסנסציה עולמית, שתביא גאולה חברתית לעולם. הוא רבי עקיבא שמוצא את בר כוכבא ומשוכנע שהוא המשיח. אבל דילן – שבכל תחנה בחייו מוחק מהרזומה שלו את התחנה הקודמת בחייו – מתגלה כמשיח שקר. הוא נעזר בפיט סיגר כדי לזכות בהצלחה, ואז בוגד בו. כשמביטים בסרט מנקודת המבט של הדמות של נורטון מתגלה סרט עצוב, שובר לב ממש, על דמות טראגית שמאמינה שהמוזיקה והאמנות יכולה לתקן את העולם, ומגלה שהוא אמנם גילה גאון, אבל הימר על האיש הלא נכון שנכנע לצד האפל של האגו. הרגש של "אנונימי לגמרי" נמצא כולו בעיניים של נורטון. "אתה חייב לשרת מישהו", שר פעם דילן, "לכן תבחר אם אתה משרת את השטן או את אלוהים". אבל דילן של "אנונימי לגמרי" מעדיף לשרת את עצמו, ולא אכפת לו מאף אחד אחר. זו דמות שככל שהסרט נמשך, הופכת לצל, שלא רוצה שיסתכלו עליה. אולי לכן כה קשה לספר את הסיפור שלה בקולנוע.
**************
שישה רגעים של דילן בקולנוע:
1. "Don't Look Back" מ-1966 הוא אחד מסרטי התעודה הטובים ופורצי הדרך שנעשו. אפשר להגיד שדי.איי פניבייקר עשה לסרטי התעודה את מה שדילן עשה למוזיקה באותה תקופה. צפייה בסרט הזה אחרי צפייה ב"אנונימי לגמרי" תיראה כמו סרט ההמשך, כי הוא מתרחש בדיוק אחרי 1965 ובכיכובם של רוב הדמויות שהקיפו את דילן ב"אנונימי לגמרי".
2. "פאט גארט ובילי הנער" (1973). את "Knocking On Heaven's Door", אחד השירים המפורסמים שלו, דילן כתב למערבון הזה של סם פקינפה, בתיווכו של קריס קיסטופרסון שגילם את בילי הנער והביא את דילן להפקה. דילן גם שיחק תפקד קטן בסרט, בתור רוצח שעוזר לבילי להימלט מחבורת ציידי גולגלות.
3. "וונדר בויז" (2000). לבוב דילן יש כמובן פרסי גראמי,יש לו פוליצר ויש לו פרס נובל, אבל יש לו גם אוסקר. הוא זכה בו על כתיבת השיר מתוך סרטו של קרטיס הנסון על פי ספרו של מייקל שייבון (על התסריט חתום סטיבן קלובס, רגע לפני שיקדיש את חייו כתיבת התסריטים לסרטי הארי פוטר). דילן הופיע בטקס ואף נשא נאום זכייה אלגנטי, אבל הוא לא היה באולם: הוא הועבר בשידור חי מאוסטרליה, שם היה בסיבוב הופעות.
4. "No Direction Home" (מ-2005). רוצים להכיר את הביוגרפיה של דילן? זה המקום. מרטין סקורסזי חתום על בימוי הסדרה התיעודית המקיפה הזאת, המבוססת על שעות של ראיונות שקובצו לאורך שנים על ידי המנהל של דילן. יש להניח שזה היה חלק מרכזי בתחקיר של ג'יימס מנגולד בבואו לביים את "אנונימי לגמרי", ומי שמגלה את דילן לראשונה כעת, זה המקום להתוודע לאיש, יצירתו, הישגיו, שותפיו והאנשים שהוא שבר את ליבם.
5. "אני לא שם" (2007). זו לא ביוגרפיה של בוב דילן אלא פרויקט קולנוע מקורי שיצרו טוד היינז ואורן מוברמן בהשראת המוזיקה של דילן ודמותו האניגמטית (ובהסכמתו ואישורו). חמישה שחקנים ושחקנית (קייט בלנשט) מגלמים שש דמויות, בגילאים, גזעים ומגדרים שונים, שאמורים לייצג צדדים שונים בחייו ויצירותיו של דילן.
6. "בתוך לואין דיוויס" (2013). גם הסרט הזה לא עוסק ממש בבוב דילן, אלא בתקופה שבה הוא מגיע לראשונה לניו יורק ובסצינת הפולק בעיר ובדמות בדיונית שמושפעת מעשרות דמויות אמיתיות מהתקופה ההיא. האחים כהן מצליחים לעשות את מה ש"אנונימי לגמרי" מנסה לעשות ולא ממש מצליח: לתאר מאבק שובר לב של מוזיקאי לזכות בהכרה, שאותה הוא לא מקבל. בסוף הסרט מופיעה לרגע דמותו של בוב דילן, שהרגע נחתה בעיר, ואנחנו מבינים מיד שהילד החדש הזה יזכה בין לילה בהכרה ובפרסום שלואין דיוויס לעולם לא יקבל. זהו סרט הפולק האולטימטיבי.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 5.2.2025)
