27 יולי 2010 | 16:25 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

פרסי אופיר 2010: מצב המירוץ #3. אחרי המועמדויות

המועמדויות פורסמו הבוקר, ועכשיו ננסה לעשות סדר. לפני הכל סיכום עצמי ופרטי: אני נאנח בהקלה שחושיי עדיין עובדים. לפני עשרה ימים סיכמתי בפוסט הזה מי הם הסרטים הבולטים במירוץ, וקבעתי שמבין 18 הסרטים, התחרות מצטמצמת למעשה לשבעה סרטים. ואכן, בדיוק אלה שבעת הסרטים שחילקו ביניהם את המועמדויות לפרסי הסרט והבימוי. אם מוסיפים לעניין גם את פרס התסריט, אז גם “התפרצות X” משתבץ פנימה (לא ראיתי אותו). צריך גם לשים לב שהמועמדויות התחלקו בין לא מעט סרטים: מבין 18 הסרטים שהוצגו, 13 יצאו עם לפחות מועמדות אחת. מעניין אם גם בשלב הפרסים חברי האקדמיה יחלקו באופן רחב בין הסרטים ולא יתנו הכל לסרט אחד.



אבל היום, למעשה המירוץ פחות או יותר הצטמצם לשלושה סרטים בלבד: רק “הדקדוק הפנימי”, “המדריך למהפכה” ו”שליחותו של הממונה על משאבי האנוש” קיבלו מועמדויות גם על הסרט, גם על הבימוי וגם על התסריט. כלומר, חברי האקדמיה ממש אהבו אותם.




אני באופן אישי מאוכזב שחברי האקדמיה לא שילבו את “התגנבות יחידים” בתוך החמישיה המועמדת לפרס הסרט. זו בכייה לדורות. “התגנבות יחידים” עוד יזכר כאחד הסרטים המבריקים שנעשו כאן, ויהיה מביך להתבונן בדברי ימי האופיר ולראות שחברי האקדמיה לא קלטו אותו בזמן אמת. אבל זה משונה: הסרט לא אבל הבימוי כן? הזוי. העובדה שקוסאשווילי ומשה איבגי כן מועמדים על הבימוי אבל לא מועמדים לפרס הסרט מעידה, לדעתי, על כך שפער הקולות בין שבעת הסרטים האלה היה כנראה די קטן (אני יוצא מנקודת הנחה שהרוב הגדול של הבוחרים מסמן לפרס הסרט ולפרס הבימוי את אותו סרט). אני גם מאוכזב מאוד ש”פעם הייתי” לא מועמד לפרס התסריט. אני חשבתי שהתסריט לסרט היה מבריק. וביני לבין עצמי קיוויתי שזכייה של אבי נשר בפרס התסריט תהיה סוג של פרס ניחומים, וגם מקטרת שלום היסטורית בין האקדמיה ובין נשר. מה שכן, “פעם הייתי” בכל זאת עשה היסטוריה והיה לסרט הראשון של אבי נשר שזוכה להכרת האקדמיה. גם זה סוג של תחילתו של פיוס. האם יש לסרט סיכוי לזכות? מצד אחד, המירוץ מתחיל עכשיו מהתחלה ומי יודע – אולי כל אלה שהצביעו ל”התגנבות יחידים” ול”וביום השלישי” יעדיפו כעת להעביר את קולם ל”פעם הייתי” ולא ל”הדקדוק הפנימי”, כך שזה מעניין. מצד שני, אני די בספק. מי שיזכה בפרס הסרט יזכה בפרס הבימוי. ואני מניח שזה יהיה “הדקדוק הפנימי”. ופרס התסריט, כפרס ניחומים, יילך לפיכך ל”המדריך למהפכה”. אני לפחות מקווה שאחד משחקני המשנה של “התגנבות יחידים” יזכה, אני מעדיף את מיכאל אלוני, שחשבתי שהוא מבריק בסרט.



מעניין פעם נוספת להיווכח עד כמה פרסי אופיר הוא פרס אישי, שמעיד בין השאר על הפופולריות של היוצר בקרב חברי האקדמיה. אני מסיק, למשל, שלא מעט חברי אקדמיה מאוד חיבבו את “פעם הייתי” (אחרי הכל, הוא מועמד לסרט), אבל עדיין לא מצליחים להשתחרר מהדעות הקדומות שיש להם על אבי נשר. וכך שני הפרסים האישיים – בימוי ותסריט – לא הלכו אליו. לעומת זאת, יצחק צחייק, עורכו הקבוע של נשר, הוא אחד האנשים הכי אהובים בתעשייה והוא כן מועמד, למרות שצריך להודות שמבין כל האספקטים של “פעם הייתי” – ובוודאי ביחס לתסריט – דווקא העריכה היא הנקודה חלשה בסרט. אבל אני בכל זאת מהמר שאדיר מילר יזכה בפרס המשחק על “פעם הייתי”, כך שהסרט לא ייצא בידיים ריקות. בעולם שבו עד עכשיו האקדמיה די התעלמה מכל מה שקשור לאבי נשר, שבע המועמדויות ל”פעם הייתי” וחמש המועמדויות ל”זוהי סדום” הם בהחלט הישג התחלתי, ואולי סימן להפשרה.



אני צריך להשלים את הצפייה ב”מבול” כדי שאוכל לסכם את התחרות הזאת כמו שצריך. נכון לרגע הזה בזמן, “הדקדוק הפנימי” הוא הסרט המוביל, ויהיה מאוד מפתיע – וכמעט לא הגיוני – אם הוא לא יהיה הזוכה לבסוף. אני מעריך שבשלב המועמדים הפערים בין הסרטים היו ממש קטנים (ובקטגוריית הצילום יש אפילו תיקו, שכן יש שם ששה מועמדים), אבל נראה לי שבתחרות הסופית על פרס הסרט, המירוץ לא יהיה צמוד כלל, ושיהיה זוכה מובהק (הכל ספקולציות, האקדמיה לא מפרסמת את מספרי הקולות בהם זוכה כל סרט). אבל כשאני מביט ברשימת הסרטים שזכו באופיר ב-20 השנים האחרונות, אני מגלה ש-12 מהסרטים שזכו היו סרטי בכורה. וחמישה מהסרטים הזוכים הם של במאים שזכו בפעם השנייה באופיר. למעשה, רק ינקול גולדווסר, אסי דיין ושמי זרחין זכו באופיר על סרט שלא היה סרט בכורה ומבלי שזכו לפני כן על סרט הבכורה שלהם. למעשה, הסרט היחיד שיכול להיספר כסרט בכורה מבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הוא “המדריך למהפכה” (אם כי לצברי כבר יש פיצ’ר דוקומנטרי אחד, “בית שאן סרט מלחמה”, אבל הוא לא הוקרן בקולנוע, אז הוא לא נחשב. שזה כמו שלערן קולירין היה פיצ’ר טלוויזיוני, “המסע הארוך”, לפני שביים את “ביקור התזמורת”). אם חברי האקדמיה שוכחים שגיא נתיב היה חתום יחד עם ארז תדמור על בימוי “זרים”, אולי הם יחשבו שזה סרט הבכורה שלו. אז כדי שהחוקיות תישמר, “המדריך למהפכה”, כסרט בכורה צריך לזכות. או “הדקדוק הפנימי”, שהוא הסרט היחיד בחמישיה שהבמאי שלו כבר זכה בפרס אופיר (בפרס הסרט הטוב ביותר. צברי כבר זכה באופיר בקטגורייה התיעודית). ואם אבי נשר או ערן ריקליס יזכו זה ימשיך את הקו הנדיר יותר שבו יוצר ותיק זוכה בפרס ראשון אחרי שנים של יצירה עקבית.



ועוד לפני שאני רואה את “מבול” ואת “התפרצות X ” אני חושב שזו היתה שנה מצוינת לקולנוע הישראלי, ולא מבין את הקולות המאוכזבים. “הדקדוק הפנימי” מעולה, “המדריך למהפכה” סוחף, “פעם הייתי” מרגש, “התגנבות יחידים” מבריק, “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” יפה ומרשים, ועם רגעים מפתיעים של חסד, “זוהי סדום” הצחיק אותי נורא, ו”אנדנטה” היה מרשים ויוצא דופן. מצד אחד הסרטים הכע מיינסטרימיים וממוסדים, ומצד שני סרטים ניסיוניים שולקחים סיכון ותעוזה. וגם במיינסטרים, הסרטים השנה ייצגו מגוון טעמים וגוונים: קומדיה פרועה, דוקו-דרמה אישית, מצפונית ואקטיביסטית; ועיבודים ספרותיים שלכאורה דומים זה לזה, אבל למעשה מציגים טמפרמנטים קולנועיים שונים לחלוטין. אני חושב שלקולנוע הישראלי יש עוד איך להשתכלל בכיוון הקצת פחות עלילתי – יותר סרטים כמו “המשוטט” – אבל את סרטי הזרם המרכזי, אלה שהם קצת יותר מרכזיים או קצת פחות, היוצרים שלנו יודעים לעשות מעולה.



עוד אכזבות? איפה מועמדות לצילום של רם שוויקי ב”קירות”? חברי האקדמיה שבים ומוכיחים שכל מה שיוצא למסכים לפני הקרנות האקדמיה כאילו לא קיים מבחינתם. זה ממש עצוב.


================


פרס המוזיקה די נפלא. קרב הלהקות הגדול: נקמת הטרקטור נגד קטאמין נגד נושאי המגבעת נגד איזבו. איזבו תנצח. קחו בחשבון שאם תקנון האקדמיה היה מאפשר גם לאנשי צוות לא ישראליים התחרות בקטגוריה הזאת היתה נראית אחרת: המלחין של “טס” נגד המלחין של “קוליה”.

נושאים: בשוטף

39 תגובות ל - “פרסי אופיר 2010: מצב המירוץ #3. אחרי המועמדויות”

  1. אבי 27 יולי 2010 ב - 16:59 קישור ישיר

    רווה, לדעתי לא יהיה סיבוב שני של הצבעות. יש רק סבב אחד שבו הכל נקבע אך מפורסמים רק 5 הראשונים. בבקשה תקן אותי אם אני טועה

    ============

    רוה לאבי: אתה טועה.

  2. (יובל) 27 יולי 2010 ב - 17:18 קישור ישיר

    לא רק גולדווסר, דיין וזרחין – גם אייל חלפון זכה באופיר על סרט שלא היה סרט בכורה ומבלי שזכה לפני כן על סרט הבכורה שלו. חלפון זכה על קרקס פלשתינה (ואח”כ גם על איזה מקום נפלא בתיקו עם זרחין) אחרי שלא זכה עם סרט הבכורה שלו “האיטלקים באים”.

    =============

    רוה ל(יובל): צודק. הדחקתי את “האיטלקים באים”.

  3. פידלר 27 יולי 2010 ב - 17:20 קישור ישיר

    שנה מצוינת לקולנוע הישראלי ?! האם היה השנה סרט ברמה של עג’מי ? של לבנון ? ואלס עם באשיר ? ביקור התזמורת ? בופור ? אף אחד לא התקרב.

  4. יואב 27 יולי 2010 ב - 17:52 קישור ישיר

    פידלר – “הדקדוק הפנימי” לא רק משתווה לרמה של כמה מהסרטים שרשמת, לטעמי הוא גם עולה על כמה מהם. בנוסף לכך, קשה להתעלם מכך שהתמונה הכוללת השנה מאוד מרשימה. גם אם נניח שאין כוכב בודד שזורח מעל כלהשאר (ו”הדקדוק הפנימי” הוא כוכב שכזה), מדובר בנבחרת בעלת מגוון ועוצמה בלתי מבוטלים.

  5. Spartak 27 יולי 2010 ב - 19:06 קישור ישיר

    יובל – לזרחין היה תקו עם דרור שאול…

    בקשר להתגנבות יחידים,אני למען האמת די מרוצה שהסרט לא נמצא בין החמישייה…זה אכן סרט טוב ומהנה,אבל זה בערך כמו שלהצביע ל”שוטרים לוהטים” (חס וחלילה אני לא משווה,אלא רק נותן דוגמא) לסרט הטוב ביותר באוסקרים…

  6. אלף 27 יולי 2010 ב - 21:20 קישור ישיר

    כך אני הצבעתי:
    סרט – הדקדוק הפנימי
    במאי – ניר ברגמן
    תסריט – ניר ברגמן
    שחקן – רואי אלסברג.
    שחקנית – זילברשץ
    שחקן משנה – איצ’ו אביטל
    שחרנית משנה – אפרת בן צור
    צילום – אלעד דבי
    ארט – יואל הרצברג
    עריכה – המדריך למהפכה.
    תלבושות – היום השלישי
    מוזיקה מקורית – בין השמשות? לא בטוח.

    ההצבעה שלי השנה (בניגוד לשנים קודמות) די גורפת, כי הדקדוק הפנימי באמת זהר בהרבה מעל השאר. קודם כל כי הוא באמת סרט נהדר, וגם כי האחרים היו השנה במקרה הטוב בינוניים (חוץ מ”המדריך למהפכה” שהיה ממש מדליק אך מעבר לבעייתיות בהגדרתו, גם קשה להכתירו כסרט מדהים, למרות חינו הרב).
    אי אפשר להשוות את התחרות השנה לשנים קודמות בהן כמעט בכל שנה 2 או 3 סרטים ולעיתים גם יותר, זהרו בבירור מעל השאר.

    הערה: “פיוס בין האקדמיה לאבי נשר? מקטרת שלום?” יאיר, נסחפת בגדול. נראה לך שלאקדמיה כגוף, או לציבור גדול מחבריה יש משהו אישי נגד אבי נשר לעומת איזו אהדה אישית גדולה לניר ברגמן? איפה אתה חי? נכון שלעיתים יש נטייה להצביע למישהו שאתה מחבב יותר ברמה האישית, אבל זה בא לידי ביטי רק כשרמת הסרט (לפי הטעם האישי כמובן) די דומה.
    די כבר עם הניג’וס הזה!

  7. אביב 27 יולי 2010 ב - 23:12 קישור ישיר

    בגילוי לב, שכחת את קונאן אובראיין. אם הבלוג כ”כ פתטי לדעתך, למה אתה בקיא בו ברמת קריאה יומיומית?

  8. נון 28 יולי 2010 ב - 0:39 קישור ישיר

    מזל שאתה כאן כדי לנפץ את כס הזהב של רוה…

    אם אתה כל כך ממורמר, פתח בלוג משלך. תוציא קצת קיטור ותרביץ לכרית. בתקווה שתעשיר את עולמנו האפור והקר. להתראות, נסיך מתוק!

  9. נאור 28 יולי 2010 ב - 1:33 קישור ישיר

    ““הדקדוק הפנימי” מעולה, “המדריך למהפכה” סוחף, “פעם הייתי” מרגש, “התגנבות יחידים” מבריק, “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” יפה ומרשים, ועם רגעים מפתיעים של חסד, “זוהי סדום” הצחיק אותי נורא, ו”אנדנטה” היה מרשים.”להדפיס ולתלות בכל מקום שרוה מעביר בו קורסים, מרצה, מסנקפ או השד יודע מה. זוהי ורסייה חדשה ומודרנית לכתוב נח בשבע שגיאות. או סתם עדות מופלאה לעולמו של האיש הזה.

    ===============

    רוה לנאור: אני לא בטוח שאני מזהה אותך. כי אם הייתי בטוח בזהותך, היית נמחק אוטומטית אפילו בלי קריאה. אבל האם אתה לא אותו אחד שכתב בתגובה לפני שבועיים שאני לגמרי אוף בהימורים שלי כשאתמול התברר שארבעה מחמשת הסרטים שעליהם הימרתי שיהיו מועמדים אכן מועמדים לפרס הסרט? כך שמי שאוף כאן זה אתה. ואם זה אכן אתה, אז אני שמח שזה מה שיצא לבסוף מלימודי הישיבה שלך: לקרוא להדפסת פשקעווילים שמטרתם – לשיטתך – הכפשת אדם ופגיעה בפרנסתו. יהודי יקר. (אגב, לא צריך להדפיס ולתלות. זה מופיע באינטרנט)

  10. פידלר 28 יולי 2010 ב - 8:35 קישור ישיר

    אלף – אני לא מסכים עם כמעט אף בחירה שלך. בוא נניח רגע לשגעון הדקדוק שנתפסת אליו ונלך על הבחירה באפרת בן צור לשחקנית משנה – באמת ? היא הרי הייתה אחד החלקים החלשים בסרט הטוב למדי שהיא כיכבה בו, לא לגמרי באשמתה – פשוט הדמות שלה הייתה נורא מעצבנת.

  11. אורון 28 יולי 2010 ב - 9:47 קישור ישיר

    פידלר, אתה לגמרי מגזים. להביע מורת רוח מההיצע השנתי של הקולנוע הישראלי בכל פעם שיש איזשהו פוסט בנושא – מקובל. אבל לתקוף ולשלול דעות של אחרים? אתה רציני?

    כי אפשר לעשות את זה לך, וביתר קלות בהתחשב בבחירות שפרסמת בפוסט קודם. הנה תראה – “זוהי סדום” הוא הסרט הטוב של השנה? ברצינות? מה אתה בכיתה ה’?

    ועכשיו לאן התקדמנו, מלבד לשום מקום?

  12. גיל 28 יולי 2010 ב - 11:45 קישור ישיר

    באופן אישי לא אהבתי את הסרט “פעם הייתי” של אבי נשר, אבל אם רוב חברי האקדמיה חשבו שזה אחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר, לא היה ראוי גם לפרגן לאבי נשר ולהצביע לו בבימוי, הרי הסרט לא נעשה בכוחות עצמו.. למה חברי האקדמיה לא מפרגנים לאבי נשר?? בעיניי הסרט הכי טוב בחמישיה הוא הממונה על משאבי האנוש (וגם זה ברירת מחדל), הוא עשוי טוב, שונה קצת בנוף הסרטים הישראלים, מצחיק ומרגש עם משחק מצוין של מרק איווניר.

  13. לקטור 28 יולי 2010 ב - 12:03 קישור ישיר

    לדעתי מי שייקח זה המדריך למהפכה. הסרט של ניר ברגמן – זה יהיה יוצא דופן ואפילו דערורייתי אם הוא ינצח. ואני אסביר – הסרט הזה מייצג את הקולנוע האשכנזי המתנשא שגרם לצופים להפסיק לצפות בקולנוע ישראלי במהלך שנות השמונים. האקדמיה ניתקה את עצמה בשנים האחרונות מהז’אנר הזה שגם אם יש לו הצדקה, עדיין אסור שהוא יהיה הפנים של תעשיה חפצת חיים. ביקור התזמורת, עג’מי, ואפילו ואלס עם בשיר הם סרטים שונים לחלוטין. כל אחד מהם ייחודי בדרכו וייצרי בדרכו, ואף אחד מהם לא מתנשא על הקהל וצרכיו כמו הדקדוק. ואלס עם בשיר כמו המדריך למהפכה הם יצירות מהפכניות ופוצרות דרך, שהקהל מבין את כוונת יוצריהן ולא חש תסכול מהצפייה בסרט, אלא סוג של קתרזיס. בדיוק מאותה סיבה סרטים מעולים כמו הסרט של אתגר קרת ואשתו לא זכו ולא אמורים לזכות באוסקר – זה טוב לפסיטיבלים, זה טוב לסם שפיגל, זה לא טוב לייצג את התעשיה שלנו מול הקהל ומול העולם.

  14. לקטור 28 יולי 2010 ב - 12:05 קישור ישיר

    ואנא לא לקלל אותי – הטיעון שלי הוא לגיטימי – בסופו של דבר השאלה בהצבעה הבאה היא איזה סרט מייצג את הקולנוע הישראלי הטוב בשנה נוכחית זו. ועל השאלה הזאת צריך לענות ברמה האישית של כל מצביע, אבל גם ברמת הייצוג. זאת הסיבה שסרט כמו זוהי סדום זוכה להתעלמות מפני שגם אם נהנים ממנו, הוא לא מספיק “מייצג” את המצביע הנורמאלי של האקדמיה. ואותו דבר אני חש כלפי ספר הדקדוק.

  15. יעקב 28 יולי 2010 ב - 12:26 קישור ישיר

    כנראה שאם סרט קיבל מועמדות לסרט ולא לבמאי, זה מרמז לגבי הסיכוי שלו לזכות. או במילים אחרות – הוא לא יזכה.
    .
    אני לא זוכר אם כבר דנו בעניין של ההבדל בין פרס הסרט ופרס הבימוי ומה בכלל מהות פרס הבימוי. אני מניח שיש מקרים שהבמאי עושה עבודה יוצאת דופן, למרות שהסרט לא בהכרח הכי טוב. ובאמת יש מקום לפרס על עבודת הבמאי, כמו כל תפקיד אחד על הסט שראוי לפרס ולא בהכרח הופך את הסרט לטוב ביותר. אגב, פרס הסרט ניתן לכל ההפקה, לא רק לבמאי. הבעיה שהפרמטרים להחליט על סיטואציה כזו, שהבמאי ספציפית ראוי לפרס, כלליים מידי, ולא ברורים.
    .
    לכן, כדי למלאות את הוואקוםהסתבכות והניתוח של הפרמטרים הלא ברורים לבד, ההנחה היא שהרבה מציביעים מתיחסים לפרס הבימוי כפרס ניחומים, או כפרס מקביל לפרס הסרט.
    .
    ע”פ ההיסטוריה, אם יש סרט שנראה בולט במיוחד, מפרגנים לו עד הסוף ונותנים לו גם את פרס הבמאי.

  16. יואב 28 יולי 2010 ב - 12:54 קישור ישיר

    לקטור:
    בוא נחכה ונראה לאיזה סרט יגיעו יותר צופים בבתי הקולנוע: ל”דקדוק הפנימי” האשכנזי והמנוכר, או ל”מדריך למהפכה” העממי מהשכונה. אחרי זה נחליט מי מהם נעשה למען הצופים. עד אז, אני מציע להצביע לפי הסרט שלדעתך האישית הוא הטוב ביותר, לא לפי איזו תחושת בטן על “הקהל וצרכיו” – שהרי זו בדיוק היומרה וההתנשאות שאתה יוצא כנגדן.

  17. רותם 28 יולי 2010 ב - 12:59 קישור ישיר

    לקטור, מאיפה הבאת את זה שהפרס הוא לסרט שמייצג את הקולנוע הכי טוב ולא לסרט הכי טוב?
    אחרת בודקים איזה סרט מכיל אלמנטים שמופיעים בשאר הסרטים (או החברה) וטאדם! יש לנו מנצח

  18. פידלר 28 יולי 2010 ב - 13:32 קישור ישיר

    האם הפכתי לטרול ולא שמתי לב ? אורון, כוונתי בשום אופן לא הייתה לתקוף או לשלול דעות של אחרים וצר לי אם כך התפרשו דברי. אני ניסיתי לנהל ויכוח ענייני ולהביע את כאבי על החמישייה הלא ראויה שעלתה לגמר.
    אני אגב חושב שזכותך המלאה להטיל ספק בבחירתי את “זוהי סדום” לסרט הטוב של השנה, ואשמח אם הדבר יגרור דיון בהתנשאות על קומדיות שמועתקת לכאן מהאקדמיה האמריקאית. אני עומד עומד לחלוטין מאחורי הבחירה הזו.

  19. ערן ג. 28 יולי 2010 ב - 14:05 קישור ישיר

    דובר קוסאשווילי גוליבר בארץ הגמדים, לא פלא שהגמדים מתנכלים לו

  20. שימי 28 יולי 2010 ב - 14:40 קישור ישיר

    מודה שלא הבנתי לאילו סרטים של נשר האקדמיה היתה צריכה להתייחס ולא התייחסה. הרי מדובר לפי התקופה רק על שניים “סוף העולם שמאלה” ו”סודות” שניהם ראוותנים וכאילו מיומנים עם הפקה מרשימה, אבל כשיורדים למטה קשה למצוא עוד הופעת משחק מביכה כמו של נתי רביץ בתור המורה לדוגמה עם רפליקות שמזלזלות בצופים. נתי רביץ הפתיע אותי מאוד בתור הקצין ב”זמן שנותר” בתפקיד אמנם קטן אבל מדוייק ומאופק, מה שמראה על יכולת הבימוי של נשר או על הפנייה שלו לצופים. נשר בצעירותו עשה סרטים חמודים ששיקפו את התקופה, ואחרי העממיות המזוייפת הוא חוזר לעשות קולנוע שבאמת יותר אכפת לו ממנו. כל עניין הסכסוך ההיסטורי הוא פיקציה.
    “הדקדוק הפנימי” גם בהיותו אשכנזי כפי שהוא הואשם פה יזכה. מאוד לא אהבתי את הפתיחה של הסרט היה שם בלבול ורישול בתסריט ובבימוי. אורלי זילברשץ ראויה לפרס מפעל חיים כבר אולי על תפקידיה, אבל דווקא בסרט הזה הליהוק שלה לא מתאים. היא נראית מבוגרת מדי לילדים ולבן זוגה וגם ביחס לשכניה, והיא משחקת שוב את האמא המיואשת מה שכבר ראינו ואפילו אצל ברגמן. הילד מדהים, והוא מצליח לעשות את הסוף למרגש מאוד. עובדה שלא התייחסו אליה הרבה היא התמיכה של הקרן הירושלמית החדשה, שמראש הביאה אותו להיות פייבוריט בפסטיבל ירושלים. הזכייה שם נתנה לו הרבה רוח גבית.
    “המדריך למהפכה” סרט יותר מעניין. לו היו אלה יוצרים צעירים כנראה שהיתה יותר התלהבות מהתוצאה, ואז עקרון סרטי הבכורה שרוה הזכיר אולי היה עובד. צברי בסרט הזכיר שהוא עשה 8 סרטים, למישהו יש מושג איזה?
    ב”התגנבות יחידים” יש הרבה דברים שאפשר מאוד להעריך. נגיד הבחירה בשחקנים לא מוכרים, חוסר ההתפשרות על הארט ועל שחזור פרטים מהתקופה, אבל בסופו של דבר יש לו חולשה מאוד מוזרה בדיאלוגים. ככה שזה מסתדר לי שהוא מועמד לבימוי ולא לסרט.
    את “זוהי סדום” לא ראיתי אבל התגובות פה עשו לי חשק לראות, קומדיות טובות זה הכי כייף, וגם דבר שקשה לעשות.

  21. חיים 28 יולי 2010 ב - 16:37 קישור ישיר

    חיים לרוה:
    מקבל את דבריך,וחולק עליך בשתי קטגוריות.
    שחקן ראשי- מארק איווניר – “משאבי אנוש”.
    שחקן משנה-אסף בן שמעון – “התגנבות יחידים”.

  22. אורון 28 יולי 2010 ב - 17:57 קישור ישיר

    פידלר – קראתי שוב את התגובה האחרונה שלך, והיא לבדה זו שהקפיצה אותי. כאמור, לא הייתה לי שום בעיה עם שאר התגובות שלך, להיפך. נחמד לקרוא מישהו שלא חושב שזו שנה מרתקת לקולנוע הישראלי. אתה רחוק מטרוליזם, פשוט הכעיס אותי הניסוח של תגובתך האחרונה. בתקווה שכולנו סולחים אחד לשני 🙂
    ועל “זוהי סדום” אני לא מדבר עד עליית הסרט. או אז, יש לי ה-מון, מה להגיד עליו.

    לקטור – אם באמת ובתמים הצלחת לצאת מ”הדקדוק הפנימי” בתחושה שהתנאו מעליך, כנראה שגימדת את עצמך לגודל זערורי ממש. אני מוכן לקבל (אבל ממש ממש ממש לא להסכים) את הטענה שהסרט מלטף מדי, מתחנף מדי לקהל. אבל מתנשא מעליו? לגמרי לא ברורה לי הטענה הזו, עם כמה שתגיד שהיא לגיטימית ובלי לקלל אותך. בהקרנה בה נכחתי אני ולפי תגובות נוספות, נדמה לי שזה סרט שלחלוטין מדבר אל הקהל ומתקשר איתו בגובה העיניים. על המילה “אשכנזית” שהוספת אחרי “התנשאות”, בכלל חבל להרחיב את הדיבור…

  23. נאור 28 יולי 2010 ב - 18:18 קישור ישיר

    לא. אני לא יצאתי כנגד ההימורים שלך. החירבון של הסרטים השנה היה כ”כ בולט שכל הימור היה אפשרי.כן הייתי הראשון כאן שטען עוד לפני ראיית הסרטים שהבחירות השנה יהיו לגופם של יוצרים ולא של היצירות ועדיין מחזיק בדעתי.
    הייתי הראשון כאן שטען שהמבקרים חוזרים לשנות השמונים העליזות שבהם היה קיים נתק מוחלט בין הביקורת לקהל ואני עדיין מחזיק בדעתי.
    בהיותך נושא הדגל, החלוץ והמוביל למסע טיהור השרצים והכשרתם כיצירות מופת מרגשות, יחודיות, יצריות ומה לא, אזי מין הדין הוא לתלות את הטקסטים האלה שלך בראש חוץ כדי שהכל ידעו להבא היכן, איך וכיצד באה הפאשלה לעולם.

    ============

    רוה לנאור: אז תלה גם את זה לידם: “הדקדוק הפנימי” יביא לבתי הקולנוע לפחות 150-170 אלף צופים. אם הוא יזכה באופיר, אז אפילו יותר. נראה אז מי כאן מנותק מהקהל.

  24. נאור 28 יולי 2010 ב - 20:16 קישור ישיר

    המס’ שאתה נוקב בו ימיוני וימים יגידו מי משניננו צודק אבל זה בכלל לא חשוב וגם אם אתה תצדק, זה לא יוכיח שאני טועה כי בכלל לא מתעסק בכמות הצופים של הזוכה. גם בימי הנתק העליזים, קרה לפעמים שזוכה באופיר הביא כמות סבירה של צופים. הטענה שלי אומרת שאם תהיה ישר והגון ותגיד לצופים שמדובר בסרט בינוני מינוס והוא יזכה באופיר יכול שןתה כמות צופיפ תבוא אליו רק שבמקרה כזה הם לא ירגישו מרומים ולא יבואו בטענות לאף אחד. אבל כשאתה מבלף להם שהבנוני שהם רואים הוא מופתי ומרגש הם לא פראיירים והם אומרים לעצמם שאם זה מופתי ומרגש אז אין טעם לראות בכלל את האחרים וככה נוצר הנתק המפורסם שבו היה מנצח אחד שלקח את כל הקופה הקהלית והשאר הסתפקו באפש מוחלט. מתערב שזה מה שעתיד לקרות השנה לנוכח הביקורת. הזוכה אולי יביא 50 אלף צופים והשאר נאדה, גורנשיט, כלום.

    ==============

    רוה לנאור: נו, תחליט. אתה כן מתעסק במס’ צופים או לא? כי אם אתה לא, אז על איזה נתק אתה מדבר? בשיא ימי “הנתק” – 1996-1997-1998-1999 – לא היה סרט ישראלי שעבר את ה-70,000 צופים. פרסום והייפ מביאים גג 50,000 צופים ראשונים, בשבוע ראשון, משם זה רק עבודה של הסרט עצמו, ותגובות הקהל אליו. כשסרט מביא מעל 100,000 צופים זה אומר שאנשים יוצאים ממנו וממליצים עליו לחבריהם. קרי, הם אהבו אותו. קרי, אין נתק בינם ובין הסרט. צופי “הדקדוק הפנימי”, אני חותם לך, ייצאו ממנו (ברובם) דומעים ונרגשים וימליצו לחבריהם לצפות בו. ואני מבטיח לך, וחותם לך (ואם אתה קורא את הבלוג הזה מספיק זמן אתה גם אמור לדעת את זה), שכשיש סרט בינוני אני אומר את זה עליו. ואם כבר מדברים על הגינות: הגון הוא זה שחותם בשמו על דבריו ולא מסתתר תחת אנונימיות פחדנית ונועצת סכינים.

  25. דניאל 28 יולי 2010 ב - 20:36 קישור ישיר

    אני מאוד מקווה שמשאבי אנוש של ריקליס יקח את הפרס. הוא הראוי מכולם ואיפשהו בקרקס ירושלים הוא נשכח בצד אבל מי שראה את הסרט מסכים איתי לחלוטין. מארק איווניר מרגש, גורי אלפי עושה עבודה מצויינת והנופים הרחוקים מביאים משהו שמחמם את הלב ובשבילו אני הולך לקולנוע

  26. סיון 28 יולי 2010 ב - 20:41 קישור ישיר

    נאור, חשבת על זה פעם שלכל אחד יש טעם שונה – כמו באוכל גם בקולנוע ולכן יש אנשים שמתחברים יותר לסרטים מסוימים ויש כאלה שפחות – זה לגיטימי. אני אישית חושבת שאנחנו בשנה מצוינת לקולנוע הישראלי, ראיתי את “התגנבות יחידים” “משאבי אנוש” “הדקדוק הפנימי” ו”פעם הייתי” והם ארבעת (בעיני) סרטים ראויים ונהדרים וקולנוע ישראלי במיטבו. להיפך, לדעתי זו אחת השנים היותר טובות עם יבול יצירות קולנועיות בשלות שמתכתבות גם עם הקהל וגם עם המבקרים – דבר שהוא די נדיר במחוזותינו, ולכן לדעתי אנחנו נמצאים בתקופה מצוינת. אם אתה לא חושב כך זו זכותך, אם אתה מרגיש שאפשר לשפר – שאפו, צא וצור סרטים.

    =============

    רוה לסיון: נקודה למחשבה – בעשר השנים האחרונות רוב מוחץ של הסרטים הישראליים שהצליחו בקופות הצליחו גם אצל המבקרים. בניגוד למה שאת אומרת.

  27. נאור 28 יולי 2010 ב - 21:30 קישור ישיר

    סיון. מכיר את טענת הטעם ומן הסתם יש בה משו אבל אני פיתחתי לי שיטה אחרת. לשיטתי. אם שלוש שעות אחרי שראיתי סרט לא קופצת לי שום סצינה לראש ואם סדר השתלשלות הדברים בקטנה שלו מתערבבת לי בראש, אז כנראה ראיתי סרט רע ובעיקר טיפש. אם את לא שייכת באיזה שהוא אופן לאחד מן הסרטים שציינת מוכן להתערב שאת לא יכולה לצטט ולו סצינה אחת מהם. לצטט באופן שאת זוכרת איך היא התחילה, מה קרה בה ואיך הסתיימה.
    ולרוה למרות שאפשר לקעקע את טענותיך ולהסביר לך שוב על הדומה והזהה אבל חושב שבכללי הובנתי. ומה עניין האנונימיות? תתייחס לטענה לא לאדם.

    ==============

    רוה לנאור: אה, כן. כמו שאתה מתייחס לטענה ולא לאדם.

  28. (יובל) 29 יולי 2010 ב - 1:01 קישור ישיר

    נהיה מבאס באגף התגובות… אני מנחש שהגסות שמאפיינת הרבה מהמגיבים בבלוג הזה מגיעה מאנשים שפנים מול פנים היו מדברים אחרת לגמרי.

    האנונמיות מוציאה תוקפנות ורוע מאנשים.

  29. שלום ברכה 29 יולי 2010 ב - 1:05 קישור ישיר

    או – משחררת אותם מכבלים חברתיים

  30. נאור 29 יולי 2010 ב - 2:32 קישור ישיר

    כבר חשבתי לפרוש בלי תגובה אבל.
    לרוה.
    טושה לרעתי. הפתעת אותי. לא חשבתי שאתה מסוגל לאבחנות ולא נעים להודות שאתה צודק אבל. קודם אני נטפל לדעה ורק אח”כ לגוף אפילו שמראש הגוף לא חביב עלי. יש מספיק הוכחות לכך.
    ולשאר.
    קריאת טקסט זה עניין של אינטרפטציה. להשכלה. ברוב הזמן אני כותב במבט משועשע בגלל שהכל מצחיק לי מלכתחילה.

  31. לקטור 29 יולי 2010 ב - 7:13 קישור ישיר

    מה כולם מזדעזעים פה מהתגובות – הבלוג הזה מתאפיין בתגובות ביקורתיות וישירות מאנשים שמסתתרים מאחורי האנונימיות. מצב ששונהלחלוטין בכל שאר מרחבי האינטרנט, שם אנשים הם מנומסים ומזדהים בשמם האמיתי. ולגופו של עניין – אני מאד מחבב את ניר ברגמן, ואני מאד מקווה שסרטו יביא לקופות שלוש מאות אלף צופים, אבל אני חושב שהערכותיך בעניין זה יאיר דומות לצערי להערכות שהיו לך על ולס עם בשיר. גם שם שגית לחשוב שהסרט מסוגל להביא מאות אלפי צופים. עם הדקדוק יזכה באוסקר הוא יגיע כמו אדמה משוגעת למאה אלף ויפרסמו מאה עשרים אלף. אם הוא לא יזכה באוסקר הוא יגיע כמו הסרט הקודם שנעשה ע”פ ספרו של גרוסמן לחמישים אלף ויפרסמו שמונים אלף. הסרט לא מתקשר עם קהל שרוצה משהו אחד ומאד פשוט מקולנוע – הנאה. תסתכלו בבקשה על הסרט החדש של כריסטופר נולן – פילוסופי, מתחכם, מסובך קשה להבנה – אבל מעל להכל, מנסה לגרום לצופה הנאה בכל פריים שלו. ואפילו סרטים דיכאוניים מהז’אנר של החיים הם חרא וההורים הם חרא, כשהם לא איזוטרים הם גורמים לצופה סוג מסוים של הנאה. פה מדובר בסרט שהחצי הראשון שלו משעמם, והחצי השני הזוי, ולאורך כל הדרך הוא מתנשא ויומרני. זאת דעתי. ואני מתנצל על האנונימות שלי, ועל כך שלא חתמתי דני ליבוביץ כשמי האמיתי.

  32. עדן 29 יולי 2010 ב - 8:55 קישור ישיר

    אני חושב שהרבה מאד אנשים מאוכזבים מכך ש”התגנבות יחידים” לא נכלל בחמישייה ולא הייתי פוסל את האפשרות שזה יוביל לזכייה של דובר קוזאשווילי בפרס הבמאי.

  33. מיכל 29 יולי 2010 ב - 10:29 קישור ישיר

    מסכימה עם דניאל, משאבי אנוש הוא הטוב מכולם. חבל שהוא לא מקבל את הכבוד שמגיע לו. יאיר מדוע אינך מתייחס כלל לסרט הזה? אינך חושב שהוא מביא משהו אחר לקולנוע הישראלי? אני הרגשתי שיש בו איכויות של קולנוע אירופאי

  34. אבינתן 29 יולי 2010 ב - 12:49 קישור ישיר

    ללקטור,
    “בשיר” יצא בהפצה עצמאית ומצומצמת מאוד.

    גם לא היה אפילו עותק אחד שנשא כתוביות עברית…( 700 אלף כבדי שמיעה בארץ)

  35. שלומי 29 יולי 2010 ב - 13:22 קישור ישיר

    מישהו כבר ציין את זה: הדקדוק הפנימי שזכה בירושלים הוא מהגל הראשון של סרטים המתוקצבים ע”י הקרן הירושלמית לקולנוע. אינני יודע אם יש קשר, אבל מעניין שמשאבי אנוש – גם הוא מתוקצב מהקרן – לא השתתף כלל בפסטיבל. האם הוא פשוט לא היה מוכן בזמן? או שהוא לא התקבל מאיזושהי סיבה? למישהו יש מושג?
    אגב, דווקא כאן יש אחוז גבוה למדי של מגיבים לא אנונימיים ביחס לאינטרנט. לכן האנונימיים האקספרסיביים בולטים כאן יותר.

  36. עדי 29 יולי 2010 ב - 16:41 קישור ישיר

    שלומי יש לי הרגשה “שמשאבי אנוש” חיכה לחיפה כי חושב שיש לו יותר סיכוי לזכות שם.בדרך כלל מה שקורה שלחיפה נשארות השאריות ואז לסרט בינוני יש יותר סיכוי לזכות.

    =============

    רוה לעדי: לא בטוח. נראה לי שהם העדיפו לתת את הבכורה העולמית לפסטיבל לוקרנו, פסטיבל שבעבר פינק יפה את “הכלה הסורית” של ערן ריקליס.

  37. אלחנן די מאיו 30 יולי 2010 ב - 2:05 קישור ישיר

    מסכים לחלוטין עם הטענה שהועלתה כאן, זו שנה ע ל ו ב ה לקולנוע. יש עושר רב, יש עיבודים לספרים של סופרים נחשבים,
    אבל התוצאות לא טובות. פשוט לא טובות.
    לא מבין את הקלות שבה אתה שופך סופרלטיבים על סרטים בינוניים ומטה.
    ראיתי פה ושם סצנות יפות, ראיתי רגעים
    של שחקנים ושחקניות, לא ראיתי סרט סוחף אחד השנה. זו שנה שבה יהיו מרבית הזכיות
    בבחינת הרע במיעוטו. זה עצוב וזה לוקח
    את הקולנוע שלנו אחורה. מחכה לסידר,
    לקולירין ולמדמוני בשנה הבאה. מגיע לנו סרטים יותר טובים.

  38. לאלחנן די מאיו 1 אוגוסט 2010 ב - 20:09 קישור ישיר

    מאוד הייתי רוצה לדעת האם זה שמך האמיתי, ואם כן, האם אתה מודע לכך שהוא מופיע בשיר מאוד מצחיק שכתב חנוך לוין בשנות התשעים…

  39. Lester Sherrange 4 פברואר 2011 ב - 2:20 קישור ישיר

    I don’t even know how I ended up here, but I thought this post was good. I don’t know who you are but definitely you’re going to a famous blogger if you aren’t already 😉 Cheers!


השאירו תגובה ל - רותם