19 יוני 2007 | 10:46 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

מדד הצלמים

הצלם אלכס תומסון מת. ב”הנוסע השמיני 3″ הוא הובא להחליף את ג’ורדן קרוננוות שהיה כבר מאוד חולה. ועכשיו הוא מת בעצמו. תומסון צילם את “המבוך” של ג’ים הנסון, את “אגדה” של רידלי סקוט, את “שנת הדרקון” של מייקל צ’ימינו ואת “אקסקליבר” של ג’ון בורמן. וגם את… “ארבינקא” של אפרים קישון.
מה שלוקח אותי להירהור הבא: אחת הדרכים הכי טובות למדוד את מצב הקולנוע הישראלי הוא להביט במדד הצלמים. בזכות פריחת הקופרודוקציות יותר אנשי צוות זרים ועתירי ניסיון מגיעים לקחת חלק בהפקות מקומיות. אבל הנתיב הוא דו-סטרי: אנשי צוות ישראליים זוכים להצלחה באמריקה (לדוגמה, הצלמים יונתן סלע ושרון מאיר). בכל פעם שהקולנוע הישראלי נמצא בפריחה, מתחילה תנועה ערה של ייבוא וייצוא צלמים – שהם אנשי הצוות המשמעותיים ביותר על הסט שיכולים להסתדר גם בלי שליטה מושלמת של השפה. החל מפלויד קרוסבי, הצלם של “בצהרי היום” (ואבא של דיוויד קרוסבי מקרוסבי, סטילס ונאש) שצילם כאן את ב-1964 “סאלח שבתי” ועד מישל אברמוביץ, שעבד בהפקות של לוק בסון וצילם את “הסודות” של אבי נשר.
בפעם הקודמת שהקולנוע הישראלי שגשג, בשנות ה-70, הגיע ז’אן בופטי, הצלם של “רוקמת התחרה”, לצלם את “דיזנגוף 99”. לעומתו, אדם גרינברג, הצלם של “אסקימו לימון” ו”מבצע יונתן”, יצא לקריירה נפלאה באמריקה.
ובשנים האחרונות זה קורה שוב. “אדמה משוגעת” ו”הכלה הסורית” צולמו על ידי צלמים גרמניים. ופתאום צלמים מקומיים עם עין אירופאית – שי גולדמן, אסף סודרי – מתחילים לצלם בפריים סינמסקופי. בשנתיים האחרונות צולמו בארץ בפריים סינמסקופי “הכלה הסורית”, “עטאש”, “גן עדן עכשיו” “שלוש אמהות” ו”תנועה מגונה” והכפילו את כמות הסרטים הסינמסקופיים הישראליים שהיו קיימים עד עכשיו.
וזה עוד לא נגמר: את “מדוזות” של אתגר קרת ושירה גפן, אולי הסרט הישראלי עם הצילום הכי יפה השנה, צילם אנטואן הברלה הצרפתי (“גן עדן עכשיו”). את “עץ הלימון” של ערן ריקליס מצלם הגרמני ריינר קלאוסמן (“עם הראש בקיר”, “הנפילה”, “הפלישה”).
ומה שיפה הוא שבזכותם אנחנו רואים את העולם המצומצם שלנו בעיניים אחרות. הברלה צילם באופן מרהיב את שכם ב”גן עדן עכשיו” ועכשיו הוא עושה קסם עם האור והזוויות של תל אביב ב”מדוזות”.

נושאים: כללי

15 תגובות ל - “מדד הצלמים”

  1. יניב אידלשטיין 19 יוני 2007 ב - 10:58 קישור ישיר

    פוסט מרתק! תודה!

  2. רז 19 יוני 2007 ב - 11:03 קישור ישיר

    דקת דומיה לזכרו של תומסון. תמיד חשדתי שהעבודה הנפלאה שלו על “טרילוגיית הפנטסיה” (אקסקליבר, המבוך ואגדה*) היוותה לא-מעט השראה לסרטי פנטסיה עכשוויים כמו טרילוגיית “שר הטבעות” וסרטי “הארי פוטר”.

    * שאני חוזר על עמדתי שבגרסת הבמאי שלו המצויה על DVD הוא סרט נפלא ממש. אגב, סקוט בערוץ הקריינות של אותו DVD לא חוסך במחמאות על העבודה של תומסון.

  3. עידן וילנצ'יק 19 יוני 2007 ב - 11:29 קישור ישיר

    תומסון לא צילם במקרה גם את המלט של קנת’ בראנה?

  4. VAN ERIK 19 יוני 2007 ב - 13:13 קישור ישיר

    מה עם הפוסט על אור קליין והסודות.
    רק לי זה מזכיר תקופות אפלות בסגנון הדה בושס.
    למרות שקליין עדיין מנתח ומבקר סרטים בצורה מצויינת.

  5. הוגו 19 יוני 2007 ב - 15:29 קישור ישיר

    הגעתי לביקורת של א. קליין על ‘הסודות’, דרך איזכורך, ובאחת התגובות שם מצאתי את הדברים הבאים:

    “יאיר רווה כתב תסריט לאבי נשר שהבטיח לביים. איך ניתן לצפות מיאיר רווה לאוביקטיביות כשנשר מחזיק את הסיכוי שלו להיהפך תסריטאי ממומש??? היה עדיף שלא היה כותב כלום. יותר מזה, היה עדיף שלא היה נותן לנשר לביים את תסריטו. יאיר רווה מקווה כנראה שלכולנו יש גם זיכרון קצר וגם חוסר הבנה מוחלט בסרטים………”

    האם יש דברים בגו?

    רוה להוגו: הו, משעשע. הפכתי לתיאוריית קונספירציה. אני מניח שהטענה של המגיב היא שרק מבקר שמקבל תשלום מאבי נשר יכול לאהוב את סרטיו. אבל זה לא נכון. אני מניח שמי שכתב את זה זכר במעומעם משהו שכתבתי לפני שלוש שנים בביקורת על “סוף העולם שמאלה”. אני מעלה את הביקורת הזאת לאתר, כי הטקסט שלי על “הסודות” די ממשיך אותה והוא יעלה (אני מקווה) בהמשך הערב.

  6. מני 19 יוני 2007 ב - 17:17 קישור ישיר

    את “מדוזות” צילמו באיזה פורמט?

    רוה למני: קשה לי להגיד. בפעם הראשונה שראיתי זה נראה 1.85, והיום זה נראה כמו 1.66. או יותר נכון: 1.85 עם גייט של 1.66. אבל לא סקופ בכל מקרה.

  7. א"ש 19 יוני 2007 ב - 17:46 קישור ישיר

    הרהור מבריק.

    אקסקליבר הוא ללא ספק הסרט הדפיניטיבי על אגדת ארתור, ומצולם בצורה נפלאה.

  8. אורית 19 יוני 2007 ב - 19:16 קישור ישיר

    ליאיר….לא הבנתי (וסליחה מראש)..כתבת תסריט שהועבר לאבי נשר, או שלא כתבת?…לכאורה ענית להוגו, אבל לא ענית כלום.

    רוה לאורית: הסיפור המלא נמצא בביקורת על “סוף העולם שמאלה”. הסיפור בקצרה: קראתי את תסריט “סוף העולם” בהיותי בקרן. נתבקשתי לקרוא גם דראפט שני. בפגישה עם נשר סיפרתי לו על תסריט שלי – לסרט אימה ירושלמי – שאני תקוע איתו. הוא ביקש לקרוא. קרא, העיר, ייעץ. כפי שרבים אחרים קראו וייעצו. הסיפור מאז: לא עשיתי כלום עם התסריט או עם הייעוצים, ובוודאי שלא הצעתי לו או ביקשתי ממנו שיביים (או מאף אחד אחר). אם היו קשרי עבודה ביני ובינו בוודאי שלא הייתי כותב על סרטיו. קיימים קשרי מבקר-מבוקר מלאי הערכה. כשם שקיימים קשרים כאלה ביני ובין יוצרים רבים בארץ (או כפי שאני אומר, עד שאכתוב ביקורת רעה, או לא מספיק טובה לדעתם, על סרטם. וכבר קרה). ביום בו אחליט לקחת תסריט קולנוע שלי, זה או אחר (יש המון) ולהכניס אותו למנגנון הפקה כלשהו, יהיה היום בו אפרוש מעיתונות. זה לא מתערבב טוב.

  9. אורון 20 יוני 2007 ב - 0:43 קישור ישיר

    הייתי רוצה לכתוב עכשיו על “מדוזות”, ממנו חזרתי לפני כמה רגעים. לספר איזה סרט מקסים, מדהים, ומעולה הוא. אבל האמת שעדיין מדגדג לי המוח מעונג, אז אני לא יכול ממש לכתוב כלום. לא זכורה לי חוויה דומה בשום סרט ישראלי, ומבלי לראות את מתחריו, אני אסתכן בהימור רגעי – הסרט הישראלי הטוב של השנה, נקודה.
    (וכמה טיפשי מצדי, שהלינק הוא דווקא ל”סודות”).

    רוה לאורון: חזרתי עכשיו מהצפייה השניה. מסכים לגמרי. את תואר הסרט הישראלי הטוב של השנה אני עדיין שומר ל”בופור”, אבל בגלל ש”מדוזות” כה שונה, כה אחר, אני מוכן להושיב אותם יחד זה לצד זה.

  10. חןחן 20 יוני 2007 ב - 8:30 קישור ישיר

    “מדוזות” הוא לא רק הסרט הישראלי הטוב של השנה (בינתיים) אלא גם אחד הרגעים היפים והחשובים בהיסטוריה של הקולנוע המקומי
    וגם אני מאוהב בשרה אדלר!

    רוה לחן חן: אפ-אפ-אפ, להוריד את הידיים משרה אדלר. היא שלי.

  11. אני מציע פשרה: אולי נתחלק בה?
    (כרגע הפסדתי במשפט שלמה, נכון?)

    רוה לאורון: למה ששרה אדלר תרצה לחלוק במישהו שאומר “להתחלק” כאילו היא קליפת בננה. היא אבודה לך.

  12. חן חן 20 יוני 2007 ב - 17:52 קישור ישיר

    אני לא מוכן להתחלק בה
    ועוד הערה – אני מתלבט אם לכתוב את הפוסט הזה. א, כי בעיקרון התיאוריה שלך לגבי הצלמים נכונה לחלוטין; ב, כי הצילום ב”הסודות” עוצר נשימה
    ובכל זאת, צריך לציין – אברמוביץ’ הוא איש נחמד ומוכשר להפליא, אבל מה לעשות, הוא גם דמות שולית מאוד בעולם הקולנוע הצרפתי. צלם לא מוכר במיוחד שביים סרטים לא חשובים במיוחד. אז קח וקחו זאת בחשבון

    רוה לחן חן: לא בטוח שזה לגמרי מדויק. נכון שעוד אין אף סרט ממש מפורסם שרשום על שמו, אבל יש לו פורטפוליו פרסומות די עשיר והמותחנים של כריס נאהון בהפקת בסון שהוא צילם בוודאי אינם שוליים מבחינת גודל הפקה. וגם ז’אן בופטי: היה לו את “רוקמת התחרה” שכולם הכירו, אבל חוץ מזה הוא לא צילם סרטים ענקיים ומפורסמים. זה לא שמישהו הביא את סטוררו או אלמנדרוס או וויליס לצלם כאן. אבל הם כן צלמים מקצועניים ומנוסים שעובדים ביומיום בתנאים שרוב הצלמים בארץ – אלה שעובדים בפיצ’רים, לא בפרסומות – לא תמיד מכירים..

  13. אורון לרוה 20 יוני 2007 ב - 18:18 קישור ישיר

    אופס… היא אבודה גם לך. אם באמת לא הבנת, אגלה לך שיש גבולות גם לעילגות שלי, וזו הייתה מכוונת. כך שעצם ההתנצחות האוטומטית שלך, פוסלת אותך טכנית מטעמי עודף זכריות אלפא. אז נראה לי שהשלישי לקח.

    ועד כאן השתתפותי בדיון היתולי שמחפיץ נשים ללא ידיעתן. זכות המילה האחרונה שמורה לך יאיר, אני פורש לפני ששוב אסתבך בלשוני על מה שנראה לי כמו הלצה מבדרת רגע קודם לכן.

  14. אורי 1 21 יוני 2007 ב - 8:51 קישור ישיר

    “מדוזות” צולם בפילים 35 מ”מ נכון?

  15. אתגר 22 יוני 2007 ב - 18:07 קישור ישיר

    “מדוזות” צולם ב1.85 ובאמת הוקרן בפרמיירה בגייט שגוי. אכלתי את הלב במהלך ההקרנהומאז ניסיתי לשכנע את עצמי, די בחוסר הצלחה, שאף אחד לא שם לב. אני מוריד את הכובע בפני יאיר שזיהה את הגייט הנכון למרות שנכח בהקרנת בטה ובהקרנה עם גייט שגוי, כך שיכולותו לדייק בגייט היא חצי פרופיילרית. שאפו!


השאירו תגובה ל - מני