30 ספטמבר 2007 | 14:03 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מחיפה, #2

שבת. היום השלישי של הפסטיבל.

בחיפה צריך לזרוק את התוכניות לפח. התכנון היה קפדני ומדויק: להיכנס ל”ליידי צ’טרלי” ב-13:00 באודיטוריום. הסרט נמשך 168 דקות. מתוכן בטח לפחות חמש דקות של רולר כותרות. לצאת מהר מהאולם ברבע לארבע, לתפוס מונית לקריגר ולהגיע ב-16:00 ל”הגירוש” של אנדריי זוויאגינצב. הצלם של הסרט בארץ. אלא ש”ליידי צ’טרלי”, השם יודע למה, מתחיל באיחור של עשר דקות. הוא נגמר ב-15:55. אולי גם “הגירוש” יתחיל באיחור, אבל אי אפשר לדעת. הסרט נמחק מרשימת הצפייה שלי. עובר לתוכנית ב’: אם אני לא מגיע ל”הגירוש”, אני הולך ב-17:00 ל”איש מטריד” הנורבגי. אלא שכאן אני מתחיל להפוך לחיפאי בעצמי והרגיסטרים במוח משתבשים. משום מה חשבתי שהסרט באולם רפפורט. לא, הוא היה בפנורמה. וכך ב-17:01 אני נכנס לסרט הראשון שנמצא לידי: “עוברים להודו”. לא תכננתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל, הוא ממש תכף עולה להקרנות בסינמטק תל אביב.
אני ממשיך לעשות תוכניות לערב. “ג’וליה מיה” מתחיל בסינמטק ב-20:30 ונמשך פחות משעה וחצי, אם אחמוק החוצה לפני שמזמינים לבמה את כל השחקנים אספיק להגיע ב-22:00 ל”נפוליאון ואני” באולם האודיטוריום הצמוד. איפה. “ג’וליה מיה” מתחיל בכמעט 20 דקות איחור. בדיעבד, אם הייתי יוצא ממנו עשרים דקות לפני הסוף כדי להספיק להגיע בזמן לסרט הבא, הייתי נותר עם רושם טוב בהרבה מהסרט, שמאבד את חינו לקראת סופו. אבל נשארתי עד הסוף.

וכך נוצר לי היום החמוד. יום בו ראיתי סרטים סימפטיים מאוד, אבל אף אחד מהם לא היה מבריק או מעולה או יוצא דופן. מצד שני, אף אחד מהם לא היה גרוע או מביך או מכעיס. גם זה הישג.

“ליידי צ’טרלי”
עיבוד מעניין מאוד לרומן של ד.ה לורנס. פסקאל פראן נטש נטשה את הגרסאות האירוטיות הקודמות והלך והלכה על עיבוד בסגנון ז’אק ריווט. התוצאה מרשימה למדי, בעיקר בכך שהיא מצליחה להפוך סיפור שהפך לקלישאה אירוטית – הגברת העדינה מתאהבת ביערן המסוקס – לעלילה אנושית העוסקת בבני אדם שאפשר להזדהות איתם. הסרט גם מקפיד על שיוויון מרשים בכל הקשור לא רק לייצוגים של עירום ומיניות, אלא גם של מניעים, משיכה ורגשות. בכמעט שלוש שעות של סרט פסקאל פראן מנסה לעשות שימוש בקצת יותר מדי סגנונות נראטיביים, אבל איכשהו זה עובד. הסרט לא הפיל אותי, לא חשבתי שהוא גאוני, לא מצאתי בו יצירת מופת אדירה – כי היו כאלה שכן – אבל הייתי לצידו. בעיקר כי יש לו סצינת סיום פשוטה נורא אבל נהדרת.
(תוספת: ואחרי שאיתן בתגובות הבהיר לי שפסקאל פראן היא במאית, אני גם מזהה בדיעבד את המגע הנשי של הסרט, שהופך אותו מסיפור על תשוקה לסיפור של גילוי עצמי, של התמודדות עם מיניות נשית, מעין התבגרות מאוחרת).

“עוברים להודו”
המבקרים האמריקאיים כתבו השבוע על שני סרטים שעלילתם מובילה גיבורים אמריקאיים להודו. האחד הוא “דרג’ילינג בע”מ” של ווס אנדרסון, השני הוא “עוברים להודו” של ג’ון ג’פקוט. הראשון, שכולם באים אליו עם ציפיות והוא פתח אתמול את פסטיבל ניו יורק, זוכה לביקורות מאוכזבות (טוני סקוט ב”ניו יורק טיימס” ערף את ראשו). השני, שאיש לא שמע עליו או על שחקניו או על יוצריו דבר, מוגדר כהפתעה נעימה ומוצלחת. ומה אתם יודעים, הוא אכן הפתעה נעימה ומוצלחת.
אלא שבואו נשים דברים בפרופורציות: ל”עוברים להודו” אין ערך קולנועי של ממש. זהו גור סרטים, חמוד, פלאפי, נעים לליטוף ולהתכרבלות ועושה מצב רוח חמים וביתי. לא שום דבר שלא ליטפתם קודם. זה סיפורו של מנהל מחלקת שירות לקוחות שנשלח להקים מחדש את מחלקתו בהודו. כל תחילת הסרט גדושה בכל הבדיחות שאתם יכולים לדמיין על הסתגלותו של אמריקאי מפונק וצר אופקים לאורח החיים העולם-שלישי של הודו ובעיות העיכול שלו מהמפגש. חביב.
החצי השני קצת יותר מעניין, בעיקר בזכות חשבון הנפש התאגידי שהאמריקאי עושה לעצמו. וכאן הסרט חושף כבר את שורשיו האמיתיים: מישהו כאן ראה את “גיבור מקומי” של ביל פורסיית ורצה לעשות הומאז’. או לגנוב. סצינת הסיום כמעט זהה. אבל מכיוון ש”גיבור מקומי” הוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם אני רואה זכות ביוצר שמשתמש בסרט הזה כמודל לחיקוי, כי הוא אכן כזה. אבל “עוברים להודו” אינו “גיבור מקומי” וג’ון ג’פקוט אינו ביל פורסיית. אבל הסרט שלו אכן מתוק מאוד. בעיקר אם, כמו לא מעט מהקהל החיפאי שגדש את האודיטוריום והתמוגג מכל רגע, לא ראיתם סרט מימיכם.
ואגב: “עוברים להודו” הוא הפקה עצמאית תוצרת סיאטל והוא כבר זכה בפרס בפסטיבל סיאטל האחרון. ובסוף השבוע הוא הניב כותרות בזכות העובדה שמפיקיו החליטו ללכת בדרך הישראלית: להפיץ אותו עצמאית ללא מפיץ. הוליווד מחכה לראות האם מפיקיו יפשטו את הרגל כמו פיטר בוגדנוביץ’, האמריקאי האחרון שניסה להפיץ סרט ללא מפיץ, או שיזכו להצלחה וישנו את שיטות ההפצה והחוזים הקיימים. הראיון עם מפיק הסרט די מעניין, ואף רלוונטי למפיקים הישראליים המתלבטים רבות האם ללכת לבד או להיעזר במפיץ שלרוב יפשוט מעליהם את עורם.
ועוד אגב: הסרט נקרא במקור “Outsourced”. או בתרגום לעברית: נזרקו למיקור חוץ. השם “עוברים להודו” ניתן על ידי אנשי פסטיבל חיפה. מפיצי הסרט, סרטי נחשון, עדיין מחפשים לו שם עברי אחר. יש כאן הייטקיסט עם רעיון?

“ג’וליה מיה”
סרט חמוד. חינני. בלתי מזיק. היה לו פוטנציאל להיות יותר ממה שהוא. קודם כל, כל נקודת המוצא שלו נורא תמוהה לי. יובל גרנות, הבמאי, כתב את הסרט כהומאז’ לבת זוגו, הגר בן אשר, שיש הטוענים שהיא כפילה שתי טיפות מים של ג’וליה רוברטס. הדמיון הזה פשוט טס לי מעל הראש. לא רואה אותו, לא מבין אותו. לכן גיבור הסרט עם האובססיה שלו לנערה שדומה לג’וליה רוברטס פשוט נראה לי כמו תמהוני חביב שמפנטז במקום להסתכל. אם אני רואה איזשהו דמיון בין בן אשר ובין רוברטס זה בעיקר ברעמת התלתלים החצופה של בן אשר, המזכירה את זו של רוברטס ב”מיסטיק פיצה”. כך שאם “ג’וליה מיה” היה הופך להומאז’ ל”מיסטיק פיצה” הייתי מצליח להבין.
אבל חינו של הסרט הוא בכך שנדמה שאין הפרדה בין החולמנות של הבמאי ובין זו של הגיבור שלו. חיים זנאתי מגלם במאי של סרטי קסטות שמתאהב בסוכנת מכירות של יס, ובגלל שהוא חושב שהיא דומה לג’וליה רוברטס הוא מחליט לכתוב למענה את גרסת השכונות של “אשה יפה” ההוא ולהפוך אותה לכוכבת.
כל עוד הסרט נע על המתח שבין החולמנות שלו, האיש שאשכרה חי בסרט אבל אין לו כשרון אמיתי לממש אותו, ובין העולם שבו חיה הגיבורה-בעל-כורחה שלו, הסרט מצליח להישאר מסקרן ומתוק. אלא שעד מהרה מתברר שאנחנו לא באמת צופים בגרסה מקומית של “אשה יפה” אלא ש”ג’וליה מיה” בעצמו הוא מעין סרט קסטות שכונתי כזה, שמנסה לגעת בחיים אבל לא ממש יודע איך.
ואם כבר, אז הגר בן אשר נורא מזכירה לי את טליה שפירא מימי “עיניים גדולות”. סרט על חייה הייתי שמח לראות, ומכיוון שבן אשר היא גם במאית (סרט הגמר שלה, “משעולים”, היה עשוי למופת, גם אם לא הבנתי מה היא רוצה ממני) אולי זה פרויקט שמתאים לה.
ואגב: צ’רלס ברנט נאלץ לגנוז למשך עשרים שנה את סרטו הראשון “רוצח הכבשים” כי הוא השתמש במוזיקה ללא רשות ולא היה לו כסף כדי לממן את הזכויות. טוד היינז גנז את סרטו הקצר “סופרסטאר” כי עשה שם שימוש ללא רשות בשירי הקרפנטרז ובבובות בארבי. אם יובל גרנות וצוותו לא יעבדו מהר, הוא עשוי למצוא את עצמו בתסבוכת מול אולפני דיסני על השימוש שהוא עושה בקטעים מתוך “אשה יפה”.
לכאורה אפשר פשוט לחתוך אותם החוצה ולא להסתבכך עם עורכי דין, אבל הסצינה בה הקטעים האלה הכי בולטים היא גם אחת המוצלחות בסרט: הבמאי היפואי כותב את האדפטציה שלו. הוא צופה ב”אשה יפה” בדי.וי.די, שומע משפט ואז כותב אותו בשפתו. אלא שהוא לא רק מתרגם את הסרט מאנגלית לערסית, הוא גם שואב מהרפליקות המקוריות את הסאבטקסט שלהן וכותב רק אותו.
במילים אחרות, זה הזמן לערב את ערוץ 10 בהפקת הסרט. ארנון מילצ’ן, מפיק “אשה יפה”, הוא מבעלי המניות בערוץ. אם עובדים נכון, הוא בטח יכול לסדר את ענייני הזכויות מול דיסני.

11 תגובות ל - “דיווח מחיפה, #2”

  1. איתן 30 ספטמבר 2007 ב - 14:12 קישור ישיר

    יאיר – פסקאל פראן אולי נראית קצת כמו גבר, אבל היא אשה.

    וזו פעם שנייה ביומיים שאני רואה את השם “האזרח קיין” בביקורת על “יהיה דם”.

    רוה לאיתן: וואלה? פדיחה. וזה מסביר המון דברים.

  2. הברמן 30 ספטמבר 2007 ב - 14:29 קישור ישיר

    חיים זנאתי, לא שנאתי, נראה לי.

    רוה להברמן: אכן, לא שנאתי. חיבבתי. תודה. הטקסט בינתיים עבר ניקוי וניכוש.

  3. סיגל 30 ספטמבר 2007 ב - 14:52 קישור ישיר

    אתה הולך היום ל’פליפ’ של יואב שמיר?

    רוה לסיגל: מי? אני? צר לי, לא. אני לא מסוגל לראות סרטים במוזיאון טיקוטין. הסאונד צורם והכסאות לא נוחים. לא יודע למה מקרינים בו סרטים.

  4. יואב 30 ספטמבר 2007 ב - 15:21 קישור ישיר

    ה”איש המטריד” מאוד מומלץ. מה שכן, אם היית מגיע להקרנה ברגע האחרון, לא בטוח שהיה לך מקום לשבת. אין ממש דבר כזה שורה השמורה לעיתונות או למוזמנים או להנהלה או למה לא באף אחד מאולמות ההקרנה בפסטיבל הזה.

  5. ליזי 30 ספטמבר 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    טוני סקוט זה אח של רידלי סקוט (זה שמציג בפסטיבל ניו יורק עוד גרסה, הפעם סופית, הוא טוען, של “בלייד רנר”). המבקר של הניו יורק טיימס הוא איי.או. סקוט.

  6. ליזי: ולמבקר הקולנוע של הווילס וויס קוראים ג’יי הוברמן? סליחה שאני עדיין לוקח את הדברים האלה כמובנים מאליהם כי במוח הקטן שלי כשאני כותב משהו, אי שם לפני שנים, אני מניח שכולם כבר קראו והפנימו. אני מתייחס לאנשים בשמות בהם הם קוראים לעצמם, ולא בשמות העט שלהם. למבקר הקולנוע של הווילג’ וויס קוראים ג’ים הוברמן. הוא חותם ג’יי הוברמן. למבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס קוראים טוני סקוט, הוא חותם איי.או סקוט כדי שלא תחשבי שבמאי אקשן בריטי כותב לניו יורק טיימס. אבל כשתתקשרי אליו למערכת לא תבקשי את איי.או אלא את טוני.
    בברכה,
    י. רוה

  7. Islay 30 ספטמבר 2007 ב - 20:22 קישור ישיר

    אמנם בכל הפרסומים התייחסו לפסקאל פראן בלשון נקבה, אלא שבתחילת הסרט עצמו הופיעה כתובית “במאי: פסקאל פראן” במקום “במאית” או “בימוי”, ואולי זה מקור הטעות. שלוש השעות עברו בלי להרגיש, ולמרות שאפשר להכניס את ליידי צ’טרלי לקטגוריית הסרטים האיטיים, זה לא העיק ולא הפריע. להפך.

    עוברים להודו אכן מכיל את מילון הקלישאות השלם, ולא רק עבור ז’אנר אחד אלא עבור כמה. אבל איכשהו, הסך הכל כל כך חינני שאפשר לסלוח בקלות. השם “עוברים להודו” לא עד כדי כך גרוע, למרות שאני חייבת להודות שבכל פעם שהזכרתי את הסרט, באמת קראתי לו בשם המקורי ולא בגירסה העברית.

    ולו רצית להשלים את היום החמוד כמו שצריך, היית צריך לחתום אותו ב”מבוקש” למרות שהוא עולה להקרנות רגילות עוד כמה ימים. משעשע לאללה, ככל שסרט על איזורי מלחמה שסועים יכול להיות משעשע. ריצ’רד גיר היה נסבל בעיני (ובעצם הרבה יותר מזה) בפעם הראשונה מזה שנים.

    רוה לאיילי: ראיתי את “מבוקש”. מתחיל טוב, ממשיך לא. “ג’וליה מיה” יותר טוב ממנו. והטעות עם פסקל היא פשוט חוסר הקפדה א-לה נרג’ מצידי. פשוט לא הבחנתי ב-E בסוף של פסקל, שמבדיל בין פסקל הבן (למשל, פסקל בוניצר, התסריטאי של ריווט) ופסקל הבת.

  8. בועז 1 אוקטובר 2007 ב - 1:57 קישור ישיר

    יאיר, מדוע לא תקדיש פוסט לזקני חיפה, שהפכו אורחים קבועים בביקורות שלך על פסטיבל חיפה? הם, שלשיטתך, לא מבינים דבר בקולנוע; הם שלא ראו סרט מימיהם; הן שגודשות את האודיטוריום בהקרנות המסחריות המטומטמות ביותר – ראויים לקצת יותר מחבטות קטנות “על הדרך”, בין התרגום הבוהק לבין ההקרנות שמתאחרות. ספר לנו על הדודים האלה, שאתה לא אוהב, ונאנס לבלות במחיצתם את סוכות מדי שנה. בהנחה שהם ממילא לא מספיק מתוחכמים ולא יבינו, וספק אם פגשו אינטרנט מימיהם, תוכל להיכנס בהם מכל הלב.

  9. Islay 2 אוקטובר 2007 ב - 2:00 קישור ישיר

    אוף, משחקי בילוש הפיל אותי לרצפה. מצדיק מבחינתי את כל הפסטיבל הפחות-מוצלח-השנה הזה.

    היה תרגום לעברית – זה הוכן במיוחד לפסטיבל או שהסרט יגיע להקרנות רגילות מתישהו?

    אגב, מעולם לא ראיתי טריילר שחוטא לסרט יותר מהטריילר לסרט הזה.

    רוה לאיילי: הסרט תכף יוצא להקרנות מסחריות בארץ. ואני הפוך ממך, אחרי מערכה ראשונה מבדרת חשבתי שכל ההמשך של הסרט כמעט בלתי נסבל.

  10. Islay 2 אוקטובר 2007 ב - 8:51 קישור ישיר

    מערכה ראשונה מבדרת? המממ… העלילה פה מבחינתי היא בסך הכל עוד פרט במערך הכללי של הסרט הזה. נסחפתי ושקעתי לגמרי במכלול של מבנים שקמו והתפרקו כל הזמן. פורקן אידיאלי לנטיות הסטרוקטורליסטיות שלי. (:

  11. אורון 2 אוקטובר 2007 ב - 11:48 קישור ישיר

    איליי – משחקי בילוש עולה לאקרנים ב-18.10
    באופן אישי, אוכל לחוות עליו דעה בשבת, אבל התגובות הסופר-קיצוניות ששמעתי עליו, לשני הקטבים, גורמות לי להיות ההיפך ממסוקרן…

    ניק לינק: “החרמן מת מצחוק”. ולא, אני לא מקבל שוחד מהמפיצים, סתם ממש אהבתי אותו וראיתי שוב ושוב.


השאירו תגובה ל - אורון