20 נובמבר 2011 | 09:14 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

עשר שנים ל"חתונה מאוחרת"

בנובמבר 2001 יצא הסרט שהגיע כמו מכת חשמל ללב שנדם: “חתונה מאוחרת” יצא בארץ תחת מטר שבחים מצד הביקורת, עם פרס וולג’ין בירושלים, עם פרס אופיר, והביא 300,000 צופים, יותר מכל סרט ישראלי בעשור שקדם לו בשמונה השנים שקדמו לו. שנות התשעים ידעו כמה להיטים (“חולה אהבה בשיכון ג'”, “החיים על פי אגפא”, “שירת הסירנה”, “סיפורי תל אביב”, “זהר”), אבל הנתק בין הקולנוע הישראלי ובין הצופים בארץ הלך והתרחב ככל שהעשור התקדם (היו לכך כמה סיבות שזה לא המקום לנסות להסביר, בין השאר בגלל ערוץ 2, גם בגלל רצח רבין, וגם בגלל ובעיקר מסה קריטית של קרוב לשני עשורים של סרטים שהיו לא מספיק טובים ו/או מושכי קהל, שפגעו תדמיתית גם בסרטים שהיו כן טובים).

 

המבקרים ראו ב”חתונה מאוחרת” סרט צרפתי אנין עם מצלמה סטטית, הקהל ראה ב”חתונה מאוחרת” קומדיית גינונים עדתית עם אחת מסצינות הסקס הארוכות בתולדות הקולנוע אי פעם. במקביל ליציאת “חתונה מאוחרת” נכנס לתוקפו חוק הקולנוע והוקמה מועצת הקולנוע, אבל חשוב לי להזכיר בתוך כל החגיגות האלה ש”חתונה מאוחרת” למעשה הגיע לפני זה. האמון של הקהל הישראלי בקולנוע המקומי שוקם בזכות הסרט הזה, חוק הקולנוע סיפק הזדמנויות לייצר יותר סרטים בשנה כדי להשביע את הרעב והרצון של הקהל המקומי לקבל עוד מזה. וכשעושים בין עשר ל-30 סרטים בשנה יותר קל להבטיח לקהל שלפחות 2-3 מהם יהיו מצוינים, מאשר אם עושים 4-5 סרטים בשנה, כפי שהיה עד אז.

 

אז בואו נחגוג יום הולדת עשר ל”חתונה מאוחרת”.

 

הנה הביקורת שלי על “חתונה מאוחרת” מ”העיר”, נובמבר 2001.

 

הנה ראיון שערכתי עם דובר קוסאשווילי חודש אחרי יציאת הסרט, כשהתברר שמדובר גם בלהיט ענק בקרב הקהל.

 

הנה “חתונה מאוחרת” עצמו, זמין לצפייה בסטרימינג.

 

והנה הסרט התיעודי שאני עשיתי השנה, “שרון עמרני, זכרו את השם”, שבו ל”חתונה מאוחרת” יש תפקיד מפתח (לצד “ההסדר” ו”כנפיים שבורות”, שהיו שם גם, כמבשרי הרנסנס כשעוד היה בחיתולי חיתוליו).

נושאים: בשוטף

15 תגובות ל - “עשר שנים ל"חתונה מאוחרת"”

  1. ארן הרשלג 20 נובמבר 2011 ב - 9:49 קישור ישיר

    התכוונת כמובן לביקורת על חתונה מאוחרת מנובמבר 2001:)

  2. יונתן 20 נובמבר 2011 ב - 10:04 קישור ישיר

    איפה הקישור לשרון עמרני

  3. דודי 20 נובמבר 2011 ב - 11:15 קישור ישיר

    אם 10-30 סרטים בשנה מניבים 2-3 סרטים מצויינים, אז בעשור שבו מפיקים 4-5 סרטים בשנה יהיו בסה”כ 4-6 סרטים מצויינים. לפי החישוב הזה, “חולה אהבה בשיכון ג'”, “החיים על פי אגפא”, “שירת הסירנה”, “סיפורי תל אביב” ו”חתונה מאוחרת” הם פשוט הסרטים המצויינים של שנות התשעים.
    חוק הקולנוע צמצם את זמן הציפייה לסרט ישראלי טוב, וכך (בין השאר) יצר תנופה שבה פלח משמעותי בקהל שלא מפחד ללכת לסרטים ישראלים בקולנוע.

  4. רונית - תגובה לא לפירסום 20 נובמבר 2011 ב - 12:29 קישור ישיר

    בפסקה האמצעית בפוסט:
    עשר סרטים צריך להיות עשרה סרטים.
    להל – מן הסתם צריך להיות ‘לקהל’.

  5. רפי 20 נובמבר 2011 ב - 15:27 קישור ישיר

    בניגוד להסדר וכנפיים שבורות, “חתונה מאוחרת” עדיין עומד במבחן הזמן ונחשב סרט מעולה גם היום.
    כנפיים שבורות נראה היום כמו עוד דרמה משפחתית עם אוטו תקוע בסוף, ודיאלוגים ילדותיים.
    יש כמה דברים שהופכים את הסרט הזה למעולה, משחק ענק של ארבעת השחקנים בתפקידים הראשיים (שלושה מתוכם הם השחקנים הכי טובים בארץ בעשור האחרון)
    וגם את הסוף אהבתי (בכלל הסופים של קוסאשווילי לא קונבציונאליים בקולנוע הישראלי)

  6. חמרמרורת 20 נובמבר 2011 ב - 16:04 קישור ישיר

    ההסדר הוא סרט מצויין שהקדים את זמנו בעיקר בהקשר הפוליטי, אבל גם מספק הצצה לסידר כבמאי מוכשר בסרט שלא זכה להצלחה מספיקה בארץ

  7. אוהב קולנוע 20 נובמבר 2011 ב - 20:55 קישור ישיר

    ההסדר סרט שמלוהק גרוע מאד. הוא סרט שלוקח נושא מצוין ומפספס אותו. הוא הביא שבעים אלף צופים וזה בכלל לא חלק מהרנסנס שהחזיר את האמון לקולנוע הישראלי. הבופור עשה כבר עבודה הרבה יותר טובה, וכמובן הערת שוליים שהוא השלאגר השנתי.

  8. אנקלסם 21 נובמבר 2011 ב - 3:12 קישור ישיר

    זו עובדה ש”חתונה מאוחרת” היה הסרט שחתם את המילניום הקודם בקורות הקולנוע המקומי בדרך של ניתוץ המחסום שבין הקהל ליצירה הקולנועית המקומית.
    זו עובדה ש”חתונה מאוחרת”, היה הסרט הישראלי שפרץ ופילס דרך לרנסס שהתחולל בעשור הראשון במילניום הזה ביחס לקולנוע הישראלי ושהיום מגלה סימני דעיכה.
    ובכל זאת.
    אישית לא הייתי מחסדיו של הסרט ואני עדיין לא.
    הייתי ונשארתי בדיעה שזה סרט סתמי ומעושה מבחינת התוכן ואנאלפבתי מבחינת העשייה הקולנועית.
    אבל. ולמרות דעתי הקובעת, אני מניח שאפילו יוצריו לא האמינו שהוא יתפשט מעבר למתנ”ס מקומי גרוזיני ובכ”ז הוא הצליח והוכיח את עצמו בקהל.
    אז אם כבר מישו מציע לחגוג עשור כדי לרף לשמחה את התהיה והליבון להבין (אולי?) ולדעת מה יש בו, בסרט השטוח הזה שכ”כ קסם לקהל.
    עובדה (מבחינתי) שמדובר בסרט רע, בסרט חסר פשר עלילתי ובעבודת בימויי חסרת השראה ומאוד פרימיטיבית ומשעממת. אין בסרט הזה שום דבר רגשי אמיתי ובכל זאת ומן הסתם, שלוש מאות אלף צופים לא משקרים.
    לא שווה דיון?

  9. יושיהידה 21 נובמבר 2011 ב - 8:40 קישור ישיר

    לאנקלסם – לא יודע, איך אפשר לערוך דיון על עובדה?

  10. עמיצי 21 נובמבר 2011 ב - 21:07 קישור ישיר

    עם זאת עצוב לגלות שנותרה רק קרן קולנוע אחת התומכת בסרטים ישראליים עלילתיים באורך מלא.

  11. סינפיל 22 נובמבר 2011 ב - 0:08 קישור ישיר

    Dror Var
    חבר’ה זה לא כול כך נורא,אחרי הכול בזכות הפאשיזם נוצרו יצירות מופת כמו: “רומא – עיר פרזות” (Roma citta aperta),”גנבי האופניים”,”הקונפורמיסט”,”1900″ ועוד רבים וטובים.מסקנה… בעוד כמה שנים יהיה בישראל גל אדיר של יצירות קולנועיות נהדרות

  12. סינפיל 22 נובמבר 2011 ב - 0:10 קישור ישיר

    יעל, במאית צעירה, אורבת בחניון ריק לגרוסמן, המנהל הכל יכול של קרן הקולנוע
    http://www.youtube.com/watch?v=WTH7bJQT8wk

  13. ערן 22 נובמבר 2011 ב - 7:42 קישור ישיר

    מסכים עם כל מילה אנקלסם.

    ורק תן לי להוסיף, חרא סרט.

  14. ערן ריקליס 26 נובמבר 2011 ב - 8:59 קישור ישיר

    ככלל אני לא נוטה לשלוח תגובות לאתר סינמסקופ אבל חייב לציין שכרגיל מתעלמים מהאמת האבסולוטית שאומרת שבשנת 1993 יצא למסכים הסרט (שלי) “זהר” והביא לאולמות הרבה מעל 300,000 צופים. סתם עובדה פשוטה ואולי לא חשובה…


השאירו תגובה ל - ערן ריקליס