19 נובמבר 2011 | 18:00 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

"החפרפרת", ביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.11.2011

 

הסרטים בבתי הקולנוע משוחחים זה עם זה: גם ב”שומר חוק” וגם ב”אחינו האידיוט”, שני סרטים שיצאו בשבוע שעבר, מככבת דמות של אדם נטול פילטרים על פיו, שאומר ועושה כל מה שמתחשק לו. ההתנהגות הזאת כל כך לא נורמטיבית בחברתנו שהאדם הזה נתפס כאידיוט גמור בסביבתו הקרובה, עד שמתברר שלמעשה יש שם איזושהי תבונה גדולה, שרק לא מוסמרה וחוברתה עדיין לנורמות החברתיות המקובלות. ב”שומר חוק” וגם ב”החפרפרת” תמצאו את אותו שחקן בתפקיד משנה. באחד, הוא גנגסטר אכזר; בשני הוא סוכן ביון בריטי. זה מאותם שחקנים עם פנים חזקות וקול מרשים שתמיד נדמה לנו שכבר ראינו קודם רק לא זוכרים מאיפה. ובכן, קוראים לו מארק סטרונג – והוא, אגב, יהיה ליהוק מושלם לגילום סטיב ג’ובס בסרט על חייו – והוא מציל את שני הסרטים האל עם הכריזמה שלו.

 

נתעכב היום מעט על “החפרפרת”. זהו סרטו החדש של תומס אלפרדסון, שהתגלה כבמאי המבריק של סרט הערפדים השבדי “הכניסו את האדם הנכון” (הוא גם אחיו של דניאל אלפרדסון, שביים את “הנערה ששיחקה באש”). ההצלחה הגדולה של “הכניסו את האדם הנכון” – שגם זכה לרימייק אמריקאי משובח מאת מאט ריבס – הובילה את אלפרדסון לשלב הטבעי הבא בקריירה של במאי זר: לביים סרט דובר אנגלית. במקרה זה, הפקה בריטית יוקרתית למדי של ספר הריגול מאת ג’ון לה קארה. ואכן, גם כאן, אלפרדסון מוכיח את עצמו כמי שיודע לבנות שוטים יפהפיים ומלאי אווירה (הנתמכת על ידי פסקול מצוין של אלברטו איגלסיאס, המלחין הקבוע של אלמודובר).

 

ב”החפרפרת” מגלם גארי אולדמן את ג’ורג’ סמיילי, אחד הגיבורים המוכרים והקבועים בספריו של לה-קארה, פקיד בכיר בשירות הביון הבריטי שבתחילת הסרט מתפטר מתפקידו בעקבות פשלה מבצעית בהונגריה. זמן מה אחר הוא נקרא לשוב לשירות כדי לאתר חפרפרת מבין בכירי הביון. אולדמן מגלם את סמיילי באופן כבוש ואפרפר ועושה עבודה מרשימה בריסון עצמי. אלפרדסון מביים את סרטו כהומאז’ לסרטי הריגול הבריטיים של שנות השבעים, האנטי-ג’יימס-בונדיים, שהיו עכורים, מרוקנים מצבעים וסטטיים ועסקו יותר בעסקנות הפוליטית של עולם הריגול ופחות במרדפים, מכוניות ובחורות יפות. הבעיה היא שמעבר לסגנון היפה ולהומאז’ הנאה, “החפרפרת” הוא סרט מבורדק מאוד, שנראה כאילו הותלא כהוגן בחדר העריכה כדי שנצליח בסופו של דבר גם לעקוב אחר כל המי-נגד-מי, אך עד מהרה מתחוור שמבין חמשת החשודים לתפקיד הבוגד, לא אכפת לנו ממש מאף אחד מהם, ואין לסרט תחושה של סכנה אמיתית או מתח. אכן, יש בו כמה סצינות יפות – לאולדמן יש לפחות סצינה מבריקה אחת – אבל הן לא מתחברות לסרט מרשים במיוחד.

 

============

 

נ.ב:

ל”החפרפרת” קוראים במקור “Tinker, Tailor, Soldier, Spy”. ובעוד אני נוטה לזעוף על מפיצים שלוקחים חירות גדולה מדי בפער בין השם המקורי לשם המתורגם, הפעם אין לי באמת טענות. הסרט מבוסס על ספרו של ג’ון לה-קארה והיו אלה המו”לים בעברית שבחרו לו בשנות השבעים את השם חסר הייחוד – אבל רב הנוכחות – “החפרפרת”, וזה נכון להיצמד לשם של ספר שכבר תורגם לעברית בעת תרגום סרט.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “"החפרפרת", ביקורת”

  1. צור שפי 19 נובמבר 2011 ב - 19:01 קישור ישיר

    ואיך אפשר לכתוב על ״החפרפרת״ בלי להזכיר את סדרת הטלוויזיה המופתית (6 פרקים) עם סר אלק גינס בתפקיד סמיילי?

  2. דוקטור וויז 20 נובמבר 2011 ב - 3:18 קישור ישיר

    מה זה “הותלא”? אולי “הוטלא”?

  3. איריס 20 נובמבר 2011 ב - 10:00 קישור ישיר

    לסרט הזה יש קאסט כל כך מופלא, שהייתי הולכת לראות אותו גם אם היה מדובר בחבורת אנשים שיושבים על ספסל ומקריאים מתכונים ללחם.גרי אולדמן קולין פירת’, מארק סטרונג, ג’ון הארט ותום הארדי באותו סרט? וואו. מזל שמייקל פאסבנדר לא עשה את הסרט הזה (תום הארדי עושה את התפקיד שהוצע לפאסבנדר במקור)כי לא הייתי עומדת בזה.

  4. שירי 21 נובמבר 2011 ב - 18:00 קישור ישיר

    יושבים על ספסל ומקריאים מתכונים ללחם?
    גדול!
    מסכימה עם כל מילה:)

  5. איציק 27 נובמבר 2011 ב - 17:55 קישור ישיר

    אכן החצי שעה הראשונה נראית כנסיון לסרוף את הכסף על תפאורות של משרדים אפרוריים משנות ה60′. אך אח’כ מתחיל הסרט למריא. ויש שעה של סרט דיי מדהים.
    ההמלצה .. להכנס באיחור של 20 דקות.
    ולצאת כשפירס מתחיל לבכות.

  6. ורד שפירא 9 מרץ 2012 ב - 20:02 קישור ישיר

    החפרפרת הוא סרט קולנוע טוב. זאת היתה קביעה. לגבי מבורדק וטלאים בחדר עריכה יכול שזאת אבחנה שמועה או דיוק בעובדות אבל זה גם יכול להיות תוצאה של הפקה שחייבת סרט שנותן מענה לצרכים של צפייה מיינסטרימית. שהיא כמובן לגטימית. הבמאי של הסרט עוסק בקולנוע דימויים ואוירה ומצליח לתת משמעות לעיבוד של ספר לקולנוע – זאת לא דרמה שמחקה סיפור זה קולנוע שעושה בחירות מאד אמנותיות. הקולנוע של החפרפרת נותן ביטוי קולנועי ייחודי ליצירה ספרותית ומכאן שמיעוט צופים ייהנה. ביפרט שקוראי הספר רוצים לא אחת לשחזר בצפיה את מה שהיה חזק מבחינה של הספר. הסרט החפרפרת מציע גוונים עכורים , קיום של דמויות אפורות שמציעות חדות מחשבה תככים וחיות בסכנה בתוך מיבנים אפלוליים וחדים של שחמט הפער בין העובדה שהם מגינים על מדינות ואזרחים לבין הצורה שזה נעשה, האיפוק המיתחייב, הן האישי והן המיקצועי. העוצמות שאינן מבוטאות בכלים המוכרים של סקס אפיל, אקשן פיסי אלא שהאקשן הפיסי המהלומות והיריות הן דווקא מיקטע פחות רלבנטי מהחשיבה כמו בשחמט. זה קורה וזה המהלך שמכוונים אליו אבל זה רק חלק מלוח שחמט ומקריאת מהלכים ותיכנון שלהם. העובדה שהבמאי הצליח להעביר בדימוי ואוירה את תחושת חוסר הקיום של דמות המרגל המיתחייבת מאנשים שזהותם מפורקת שוב ושוב היא קולנוע במייטבו. הבמאי הצליח לתת פרשנות אמנותית קולנועית ליסוד שממנו מורכב מרגל. זה אולי מעט חמקמק ולא יצירת מופת אבל זה בהחלט בכיוון. יש כאן חיפוש של אמירה קולנועית יותר מאשר המחזה של ספר.

  7. ורד שפירא 9 מרץ 2012 ב - 20:13 קישור ישיר

    הוספה : השילוב בין חדות מיקצועית של המרגל לעמימות והתנועה של הדמויות בתוך סביבה עמומה עכורה מוצללת היא סןג של חויה שמתארת את מהות המושג מרגל. ומה שמרשים בסרט זה העובדה שהחיים הפרטיים מסומנים.


השאירו תגובה ל - צור שפי