29 מאי 2014 | 08:59 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״קצה המחר״, ביקורת

״קצה המחר״. למות אתמול בבוקר

״קצה המחר״. למות אתמול בבוקר

יריות, פיצוצים, מרדפים, חיזרים ומסע בזמן. בכל הנוגע לתמהיל של סרט, ״קצה המחר״ מכיל פחות או יותר את המרכיבים האהובים והמועדפים עליי. וגם נקןדת המוצא שלו מבוססת על אחד הסרטים האהובים עליי. אני בספק אם תהיה ביקורת אחת על ״קצה המחר״ שלא תציג את ״לקום אתמול בבוקר״ בתור מושא השראה או חיקוי לסרט הזה, ואולי לכן יוצריו מבקשים להדגיש שהתסריט מבוסס על רומן גרפי יפני בשם ״All You Need Is Kill״. לאמור: זה לא אנחנו גנבנו, זה הוא. אבל זה באמת לא משנה, כי אני באמת משוכנע ש״לקום אתמול בבוקר״ הוזכר בישיבות הפיצ׳ינג מול האולפן (״דמיינו: ׳לקום אתמול בבוקר׳ פוגש את ׳גברים בחלל׳״), והיה מודל מבני שאליו חזרו התסריטאים שוב ושוב, ומכיוון שלחיזרים קוראים כאן מימיקים, אתם יכולים להיות בטוחים שגם על הקולנוע של גיירמו דל טורו עשו כאן סיבוב. אבל אם ״לקום אתמול בבוקר״ היה השלד עליו בנו התסריטאים את הסרט, די ברור שדאג ליימן, הבמאי, מצא השראה בסרט אחר: ״להציל את טוראיי ראיין״.

אלא שהפעם כל רשימת ההשראות והציטוטים לא נאמרת בלשון זלזול, בבחינת ״כבר ראינו, ועשו את זה יותר טוב לפניכם״ אלא מתוך התפעלות: לקחת כמה רעיונות כבר מומשו בסרטים מצוינים אחרים, להגביר את הווליום ואת המהירות, ולהביא ביצוע מרשים מאוד של קולנוע היפר-קינטי, עצום מימדים, מהיר, מהנה, ולמען האמת גם די נבון.

דאג ליימן חוזר כאן לטריטוריה שהוא מצטיין בה: סרטי אקשן עשויים היטב. ליימן יודע לקחת את סרט האקשן הסטנדרטי, ולתת לו עוד קצת אקסטרה. יש בסרטיו (הטובים) נפח מרשים מעט יותר משל מתחריו. בשנים האחרונות הוא קצת התפזר עם ״משחק הוגן״ ו״ג׳אמפר״, אבל את ״מר וגברת סמית״, ״זהות כפולה״ ו״גו״ חיבבתי מאוד-מאוד. יש משהו רהוט מאוד בבימוי של ליימן. גדולי במאי האקשן מביימים סצינות פעולה באופן שנראה כאוטי ולרגעים רנדומלי, שמקשה על הצופה להבין מי זה מי ואיפה זה לאן. אבל ליימן מביים מסודר. סצינות פעולה ענקיות, מלחמת העולם השלישית, והוא שומר על בימוי קר רוח.

הסיפור של ״קצה המחר״ הולך ככה: טום קרוז הוא קצין עיתונות במערך הדוברות של הצבא המאוחד, הנלחם במתקפת חיזרים איומה, שתוך כמה שנים החריבה את רוב אירופה. הוא מקבל משימה: ללוות את חיילי הצבא עם צוות צילום ולתעד את פלישתם לחופי צרפת, שם מתוכננת מתקפה מאסיבית שתשמיד את החיזרים אחת ולתמיד. הדובר אינו לוחם והוא מנסה להתחמק מהגעה אל החזית, וכך הוא מוצא את עצמו עצור, ונלקח בכפייה לקרב. ושם, בכל פעם שהוא נהרג, הוא מתעורר מחדש, יום אחד קודם, וחווה את היממה הזאת מחדש, כשהוא תקוע בלולאת זמן שנראה שאין מוצא ממנה ובכל פעם, לא משנה מה הוא מחליט לעשות אחרת, מביאה אותו לאותה נקודה. קוראים לו קייג׳ כי הוא לכוד בכלוב הזמן שלו.

בין לבין, הוא פוגש את אחת החיילות המהוללות במלחמה הזאת, סמלת ריטה (אמילי בלאנט), שהיא למעשה יציר כפיו כקצין תקשורת. הוא הפך אותה לסמל הגבורה במלחמה הזאת, סמל שעודד מיליוני צעירים להתגייס לקרב, ושעכשיו הוא מבין שכל הצבא הזה, וכל הקמפיין שלו, רק יצר עוד ועוד בשר תותחים, שתכף יחוסל כולו על ידי החיזרים, שלרגע נדמה שכיבוש כדור הארץ על ידם הוא עניין בלתי נמנע. כן, גם לדמות הנשית הראשית ב״לקום אתמול בבוקר״ קראו ריטה, והאחים באטרוורת, שכתבו את הדראפט המקורי לתסריט, בוודאי מתייחסים כאן לטיוטות הראשונות של דני רובין ל״לקום אתמול בבוקר״, שם ריטה – מושא חיבתו של ביל מוריי – היתה תקועה בלולאת זמן משל עצמה, נקודה שירדה לבסוף בדראפט הסופי של הרולד ראמיס.

מה השתנה בין החולשה של ״משחק הוגן״ ו״ג׳אמפר״ ובין הדרייב הכביר והמנה של ״קצה המחר״? כנראה שטום קרוז. צריך לתת לו קרדיט: קרוז הוא כוכב קולנוע כמו פעם, שכנראה מרגיש מחויב לשמר אחריות כלפי הקהל שלו וכלפי מעמדו. הוא מגיע עם מערכת שלמה שבעצם לוקחת את הסרט ומנסה לשפר אותו. במקרה הזה, קרוז הביא איתו את כריסטופר מקווארי, שכתב וביים את ״ג׳ק ריצ׳ר״, עוד סרט מהנה מאוד שקרוז היה מעורב בו באחרונה.

הבאג העיקרי ב״קצה המחר״ הוא זה שהם עוצרים ומסבירים לנו איך נוצרת לולאת הזמן. הם צריכים להסביר, כי זה תפקידו של הגיבור להפסיק את זה. וההסבר הזה מזכיר לנו שאנחנו בסרט מדע בדיוני קצת מטופש, שכל הרעיון המרכזי שבו מבוסס על עניין כמעט מצחיק (משונה, אנחנו מקבלים בקלות פלישה של חיזרים/תמונים המתחפרים באדמה, אבל יותר קשה לנו לקבל אפשרות שהפלישה הזאת גם יצרה לולאת זמן, שבה משתמשים החיזרים כדי להשמיד את כוכבי הלכת אליהם הם פולשים). יש נקודות עלילתיות שעדיף להשאיר לא מוסברות. זה היה אחד הדברים המושלמים ב״לקום אתמול בבוקר״: שאף פעם לא מסבירים לנו מה פשר לולאת הזמן שבה תקוע פיל קונורס. הוא פשוט מקבל את כסוג של קללה אקזיסטנציאליסטית – מסוג הדברים שקורים לאדם במהלך חייו, כמו מיגרנה – וכל מה שמעניין אותנו בסיפור זה איך הוא מתמודד עם מצבו החדש, ולא איך הוא פותר אותו.

ותהליך ההתמודדות של קייג׳ ב״קצה המחר״ עם הברכה/קללה הזאת שהוא קיבל, דומה להפליא במבנהו לזה של גיבור ״לקום אתמול בבוקר״: תחילה בלבול. ואז כעס. ואז אופוריה הנובעת מתחושה של אל, מישהו אלמותי, שכל העסק הזה של חיים ומוות קטן עליו. ואז יאוש, שמתבטא בבוז לחיים. ואז, בזכות ההיכרות שלו עם ריטה, עניין מחודש בחיים וברצון לנצח, כדי להגיע למחר, לזכות בעתיד. בין לבין הוא הופך מג׳ובניק פחדן, שמוכר שקרים לעולם, לסוג של חייל-על, שכבר מכיר כל שניה ביממה הזאת, ומסוגל לספור צעדים בכוריאוגרפיה של הקיום, כדי להגיע ממקום למקום בלי שישימו לב אחד (גם כאן, יש סצינות זהות בין ״לקום״ ובין ״קצה״).

אבל כאן כבר נפרדים שני הסרטים זה מזה. נקודת המוצא זהה, נקודת הסיום שונה. כי קייג׳ הרי אמור לפגוש צוות צילום בבוקר הפלישה, אז יש לנו כאן מעין אנלוגיה לחיים בסרט: הוא צריך לעשות עוד טייק ועוד טייק ועוד טייק, עד שזה ייצא מושלם, בלי טעויות, ובלי מוות. הוא מכר שקרים כשהיה בעורף, עכשיו מביאים אותו לחזית כדי שילמד את האמת האכזרית של המלחמה. וליימן וצוותו מביימים את הפלישה הגדולה הזאת כמין רימייק עתידני לפלישה לנורמנדי, כלומר שגם אנחנו קצת חווים דז׳ה-וו, ומבינים שבמידה רבה ההיסטוריה כולה היא סוג של לולאת זמן, בה אנשים שונים עושים את אותן הטעויות ומגיעים לאותם המקומות בהם כבר היינו. ובגלל שהריסטארט של קייג׳ קורה בכל פעם שהוא נהרג, התחושה דומה יותר לחיים כמשחק מחשב: נכשלת? נסה שוב.

כל סרטי לולאת הזמן האלה מבוססים על רעיון אחד: הבחירה החופשית תמיד בידינו, ולמרות שזה נראה אחרת, הגורל שלנו לא חתום וידוע מראש. כל מה שצריך זה למצוא את נתיב הבחירה האחד שישנה את מהלך הדברים הברור מאליו. ההברקה של ״קצה המחר״ היא ההבנה של קייג׳ שטווח הבחירה שלו הרבה יותר גדול ממה שנדמה לו, ובשלב מסוים הוא פשוט בוחר בנתיב חדש לחלוטין. זו המערכה השלישית של הסרט, וכאן ״קצה המחר״ נפרד לגמרי מסרטי לולאות הזמן האחרים והופך להרפתקאה חדשה. כשאנחנו מגיעים לסיום – ששומר על עמימות מבורכת, ומשאיר כמה חידות חמודות מאוד לפתרון הצופים – ״קצה המחר״ פשוט נותר סרט הרפתקאות קיצי, עשוי לעילא ומהנה כמעט לחלוטין.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״קצה המחר״, ביקורת”

  1. רז 29 מאי 2014 ב - 9:34 קישור ישיר

    הסרט לא מבוסס על רומן גרפי אלא על רומן ספרותי.

  2. קילרוי 29 מאי 2014 ב - 13:11 קישור ישיר

    איפה אפשר למצוא את התסריט המקורי של להתעורר אתמול בבוקר?


השאירו תגובה