24 אוקטובר 2014 | 12:59 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"שנת חורף״, ביקורת

winter3

״שנת חורף״. נצח ועוד יום

=  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =

אנדריי טרקובסקי מת. תיאו אנגלופולוס מת. בלה טאר פרש מבימוי. רק נורי בילגה ג׳יילאן הטורקי נותר אחרון. צעיר בן 55, שממשיך את המסורת של הקולנוע האירופאי המודרניסטי, שבימינו מזוהה כקולנוע של במאים קשישים. קולנוע שמבוים מלכתחילה באוצר המילים של יצירות מופת: צילום מרהיב, שוטים ארוכים, הרבה דקות, מעט עלילה. סרטיו הם תרופת הנגד כמעט לכל הקולנוע הקיים. זה ההוליוודי, ודאי; אבל גם הקולנוע האירופי, שהפך להיות כזה המתענג על אלימות ויאוש. סרטיו של ג׳יילאן, גם בהיותם פסימיים, מציעים מבט מלא חסד על עולם שבו אי צדק ואלימות הם המטבע העובר לסוחר.

אני אוהב את סרטיו של ג׳יילאן בראש ובראשונה כחוויות אסתטיות. העיניים נמסות למראה היופי שבצילומיו. וברמה הרגשית והשכלית, אני מעריץ את סרטיו לסירוגין. את ״מרוחק״ אהבתי (שהו הסרט שלו שאני הכי אוהב עד כה), את ״אקלים״ פחות. את ״היו זמנים באנטוליה״ אהבתי, את ״שנת חורף״ (״Winter Sleep״), סרטו החדש, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, שמגיע עכשיו להקרנות בישראל, פחות. אבל כשהוא מנותק מהסקאלה היחסית של שאר סרטיו, ״שנת חורף״ הוא מאותם סרטים שהם בו בזמן מפרכים לצפייה (196 דקות זו הרפתקה לא פשוטה), ועם זאת חולפים מהר ממה שנדמה. וכשפורכים אותם לפירורים, מקבלים מנה של רגעי מופת.

שבעה סרטים ביים ג׳יילאן עד כה, ב-17 שנותיו כבמאי, ארבעה מהם זכו בפרסים בכירים בקאן. הזמן בסרטיו של ג׳יילאן הוא מהות העניין. באתר שתחת חסותו אני פועל נוהגים לציין ליד כל אייטם וידיעה את משך הזמן שייקח לכם לקרוא אותה. הרעיון הוא שאתם צריכים לתת לנו רק דקה מזמנכם כדי להצעדכן ולהתבדר – על הדרך, על רגל אחת, בחיפזון, ללא התחייבות, רק תלחצו ותעברו הלאה. סרטיו של ג׳יילאן מגיעים מתוך מסורת תרבותית ואמנותית שיוצאת נגד הגישה הזאת. ההפך מבידור (מהמילה ״פיזור״, כמו ״שיער מתבדר״) הוא ריכוז, ולשם הוא חותר. הוא הרי לא זקוק ל-196 דקות כדי לספר סיפור ארוך ומורכב. מעט הסיפור שיש ב״שנת חורף״ יכול היה למלא דרמה איטית בת 80 דקות. הוא זקוק ל-196 דקות, כי הוא רוצה שצופיו ירגישו את מהלך הזמן ויתמסרו אליו, ירגישו בשינויי הטבע האיטיים, המשפיעים על טבע האדם. זו חוויה כמעט מדיטטיבית. כשם שעם בוא החורף הטבע סביבו הולך וקופא, והחיים מתחילים להאט עד כדי דממה מוחלטת, והחיות נכנסים למצב של שנת חורף, של תרדמה, כך גם גיבור הסרט, שלכל אורכו הולך ומאט את פעולותיו, וכך גם גם הצופה שנכנס למצב כמעט קטטוני כמו הגיבור, שחי חיים סטטיים לחלוטין.

להבדיל מהעלילה המרתקת של ״היו זמנים באנטוליה״, ששילבה בין סיפור בלשי ובין מסע פנימי, ״שנת חורף״ הוא כולו אינטרוספקציה פנימית של דמויותיו. אחד הדברים הראשונים הניכרים לעין הוא רשימת המרכיבים שמהם בורא ג׳יילאן את סרטו. ראשית, ״הקורבן״ של טרקובסקי. ממש כמו הגיבור של ״הקורבן״, כך גם הדמות הראשית ב״שנת חורף״ הוא שחקן וכותב מאמרים שמפנה עורף לחיי העיר הגדולה ויוצא להתבודדות כמעט נזירית הרחק מההמון הסואן. איידין, הדמות הראשית, הוא בעליו של מלון יוצא דופן אי שם באנטוליה, החפור כולו לתוך צלע הר. (כן, צופי הקולנוע המחפשים סרטים עם נופים מרהיבים, שיהוו עבורם תחליף לטיול בארץ זרה, יתמוגגו מהסרט הזה ומנופיו עוצרי הנשימה). איידין מקפיד לשמור מרחק מחיי היום יום, שאת מטלותיו הוא מטיל על עובדיו, כשהוא מתמסר לחיים של בטלה וקריאה. אבל למרות ההימנעות שלו מלהתעסק בחיים ובבני אדם, הוא מקפיד לבקר אותם בארסיות בטור שבועי שלו בעיתון המקומי. כן, לג׳יילאן יש כאן אמירה לא פשוטה על מהותו של העיתונאי והמבקר – שלא יודע לעשות כלום, אבל רוטן על כל העולם – והוא מעביר אותה בשפה עדינה ולירית שמבקרים יודעים להבין היטב. הסרט הזה לא קל לצפייה דווקא למבקרי הקולנוע שאמורים להעריץ אותו.

אבל אין מנוס: החיים פורצים פנימה בכוח. ילד משליך אבן על שמשת המכונית של איידין, ומעשה האלימות הזה מכריח אותו להיחשף לאוכלוסיה המקומית ממנה הוא מתפרנס, אבל שאיתה הוא בא במגע (איידין מעדיף בהרבה שיחות עם התיירים שמגיעים למלונו, ומביאים איתם ריח קוסמופוליטי). אחותו, השותפה איתו בבעלות על המלון שהקים אביהם, ואשתו הצעירה, הן אלה שמעירות לו על חייו. הן מבקרות את המבקר.

למרות הערצתו הברורה של ג׳יילאן לטרקובסקי (סרטו ״מרוחק״ הוא הומאז׳ מפורש ויפהפה לקולנוע של טרקובסקי, ואולי לכן אני אוהב אותו כל כך), זה לא מתחיל ונגמר שם. הרי גם ״הקורבן״ של טרקובסקי, שתחילתו מזכירה את פתיחת ״שנת חורף״, בנוי עצמו ממרכיבים שהשפיעו על טרקובסקי, וכעת גם על ג׳יילאן: הקולנוע של אינגמר ברגמן, והספרות והתיאטרון של אנטון צ׳כוב. ברגמן של ״פרסונה״, ״זעקות ולחישות״ ו״תמונות מחיי הנישואין״, נמצא בסרט הזה במידה ניכרת, עד ממש לרמת הקומפוזיציה (ראו בהמשך). וכך גם צ׳כוב.

השימוש של ג׳יילאן בנוף החורפי הזכיר לי את הקומפוזיציות המרהיבות של אנגלופולוס. ובתוך כל ההומאז׳ים לאבות המזון של הקולנוע האירופאי משנות הששים ואילך, ג׳יילאן – מאז ״שלושה קופים״ – מתקרב יותר ויותר גם אל אבותיו מהקולנוע הטורקי, זה של המלודרמות המשפחתיות, אבל בעיקר זה של סרטי האמנות (״שנת חורף״ הוא הסרט הטורקי השני שזוכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. קדם לו ״יול״ של ילמז גינאי מ-1982). איידין רוצה, אך לא מצליח, לכתוב ספר על תולדות התיאטרון הטורקי. נדמה שג׳יילאן דומה לו: הוא מחפש עלילות הקרובות לקולנוע הטורקי, אבל אז מביים אותם כמו שוודי/רוסי/יווני.

הנוף, הזמן והמבט הם שלושת המרכיבים שמהם מרכיב ג׳יילאן את סרטיו. אחד המוטיבים הוויזואליים החוזרים על עצמם בסרטיו הם של אנשים שעומדים ובוהים אל האופק. למשל ב״מרוחק״:

uzak

 

או ב״ענני מאי״:

saffet1_hires

 

או ב״שלושה קופים״:

3monkeys

 

או בפוסטר של ״היו זמנים באנטוליה״:

anatolya2

 

או ב״שנת חורף״:

winter3

 

או לחילופין, אנשים בוהים מבעד חלון. למשל, ב״שלושה קופים״:

3monkeys2

 

או ב״שנת חורף״:

winter1

 

ושוב ב״שנת חורף״, בפריים שנראה כאילו הוא מתוך ״זעקות ולחישות״ של ברגמן:

winter2

 

ואפילו בתמונת היחצנות של הבמאי עצמו, שצילמה אשתו:

anatolya

 

ג׳יילאן הוא במאי שמאתגר את הסבלנות שלנו ומעניק לנו עלילה פולמוסית – קרב המוחות הפילוסופי והאידיאולוגי בין הדמות הראשית ובין אחותו, למשל, מרתק לפיצוח – אבל עוטף אותה בחוויה אסתטית שדורשת ריכוז. הוא מפצה אותנו על מאמצנו עם קומפוזיציות מושלמות, ועם סצינות קטנות, אנושיות מאוד ובלתי נשכחות, שלרגעים נראות כמו סרטים קצרים בתוך הסרט הארוך.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"שנת חורף״, ביקורת”

  1. דודי מ 24 אוקטובר 2014 ב - 16:31 קישור ישיר

    ביקורת יפה, כרגיל. לטעמי .. כרגע, עשו מנורי ג'יילאן יותר מימה שהוא.
    אם כי אני צריך צפייה נוספת בכל סרטיו.

    ב"היו זמנים באנטוליה" היו אכן רגעים גדולים ותיאור חיים אפורים בצורה אמינה ומעניינת.
    מהלכי העלילה, אפעס, לא בדיוק מרעישים, מותחים, או מרעננים במיוחד.

    אולי הגדרה טובה תהיה- במאי אדיר לסיפורים לא מבריקים. תסריטים גדולים יעשו עמו חסד. תסריטים יותר טובים, כוונתי.
    (גם) מבחינתי סקורסזה למשל, מעולה, בסרט עם התרחשויות דינמיות כמו השתולים או פסגת הפחד. אבל סיפורו של נער חולמני ב"הוגו"- אותי ביאס כהוגן.
    הרבה מאוד תלוי בתסריט, לפני הבמאי והשחקנים- בוודאי.

    את החדש הזה עוד לא ראיתי, נקווה לעלילה יותר מעניינת.

  2. דיסקו 25 אוקטובר 2014 ב - 20:12 קישור ישיר

    דבר ראשון, אחלה פוסט וסחטיין על ההשקעה בפריימים.
    דבר שני, צ'יילן היה לפני הכל צלם סטילס וזה נשאר חקוק בסרטים שלו. גם ביופי שלהם וגם בדרישה שלו להתבוננות ארוכה.

  3. דניאלה 28 דצמבר 2014 ב - 15:52 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול. לכל אורכו הזכיר לי שוב ושוב את ברגמן. למרבה הצער, ההשוואה לא עושה טוב לג'יילאן. להיפך. היכן שברגמן מדויק, חודר לעומק כאילו באמצעות אזמל חד אך גם מעודן, ג'יילאן מקשקש, ומקשקש, ומקשקש את עצמו לדעת. אפילו הנופים לא הצליחו לחפות או לפצות. היה מייגע.

  4. דודי מיכ. 27 יוני 2015 ב - 2:36 קישור ישיר

    לא אהבתי את הסרט הזה. מקשקש המון. זוכה יומרני נוסף בפרס הראשון ב"קאן".
    כפי שציינתי פה קודם- מדובר אולי בבמאי טוב, אבל בתסריטים עם כמעט אפס עלילה. ואין פה גם אמירות כאלה עמוקות.

    שאפו למבקרים שפחות היללו סרט מעייף זה עם 3 או מינוס כוכבים לדברת חסרת החן כמעט, הזו: סיגולי, קיצ'לס, יקיר אלקריב.

    אז זה לא סרט נורא. מידי פעם הבליחו רגעים גדולים- בייחוד, ספוילר, הסצנות עם הדייר העבריין, זה שחייב כסף לבעל הנכס- זה כוכב הסרט, דמות בלתי נסבלת כמעט- שפניה ודבריה- רוב הסרט.


השאירו תגובה