19 אוקטובר 2019 | 18:08 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

"יום גשום בניו יורק", ביקורת

"יום גשום בניו יורק". חמוד

"יום גשום בניו יורק", סרטו החדש-ישן של וודי אלן, צולם בדיוק לפני שנתיים, והיה אמור לצאת בעולם לפני שנה. זה הפרויקט הרביעי שאלן ואחותו, לטי ארונסון, הפיקו במימון חברת הסטרימינג אמזון, שמשאביה אפשרו לאלן לחזור ולצלם את סרטיו בניו יורק, עיר שהפכה יקרה מדי לסרטיו דלי התקציב ואילצה אותו לנדוד בעשור האחרון ברחבי אירופה בחיפוש אחר מימון ולוקיישן. אלא שבזמן צילומי הסרט התפוצצה פרשת הארווי וויינסטין, שהואשם לא רק בהטרדות מיניות אלא גם באונס, תחילה ב"ניו יורק טיימס" ואז עם דיווח המשך ב"ניו יורקר" מאת רונן פארו, בנם של אלן ומיה פארו, שזכה על כך בפוליצר. רונן (שאביו קרא לו סאטצ'ל), התנתק מאביו ומשם המשפחה אלן ברגע שוודי התחתן עם סון-יי פרווין, בתה המאומצת של מיה ופארו ואנדרה פרווין, וניצל את סערת ההטרדות המיניות בעידן שאחר וויינסטין כדי להזכיר שיש סיפור שאביו היה מעורב בו ומעולם לא הגיע לכדי מיצוי. הסיפור הזה פורסם לראשונה ב-1993 במהלך קרב הגירושין בין אלן ומיה פארו ובו האשימה פארו את אלן שתקף מינית את דילן, בתה המאומצת כשהיתה בת 7. ההבדל בין 1993 ל-2018 נמצא באופן שבו אמריקה הגיבה לפרסום הישן הזה: עכשיו בבת אחת אלן הפך לפרסונה נון גרטה. כמה מהשחקנים ששיחקו בסרט, ובראשם טימותי שלאמה, הודיעו שהם מתנצלים שהסכימו לעבוד איתו ושהם תורמים את משכורתם מהסרט לאחד הגופים שעוסקים בטיפול בהטרדות מיניות. אמזון גנזה את הסרט וביטלה את המשך החוזה עם אלן (שהיה אמור לספק לה סרט אחד נוסף). אלן, מצידו, תבע את אמזון על הפרת חוזה בסך 68 מיליון דולר. ואמזון, באיחור ניכר, איפשרה למפיצים הבינלאומיים של הסרט להפיץ אותו. וכך, אחרי שפתח את פסטיבל דוביל בצרפת והופץ בפולין ובליטא, הסרט מגיע גם לישראל, במה שנראה כמו איזשהו מבחן הזדהות: למי אתם מאמינים בסיפור הזה? והאם אדם שאולי חטא, עדיין יכול להיות אמן גדל ורשאי לקבל את תשואותינו? האם זה רק צירוף מקרים שב"יום גשום בניו יורק" יש דמות של במאי שנקרא רולנד פולארד, שלא רק נשמע כמו שם של מרגל ישראלי, אלא גם איזשהו משחק מילים על "רומן פולנסקי"? פולנסקי מבוגר מאלן בשלוש שנים וגם סביבו מתנהלים שנים מאבקים בין קהילות הקולנוע של אירופה ואמריקה: האירופאים נחושים להתקומם נגד הפונדמנטליזם הפוריטני האמריקאי ולהפריד בין האדם וחטאיו ובין האמן והישגיו (ולראיה, כמעט בדווקאיות, נתנו לפולנסקי את הפרס השני בפסטיבל ונציה האחרון). עכשיו הספרדים שבו והושיטו לאלן יד מצילה, ואת סרטו הבא הוא מצלם שוב בספרד, אחרי "ויקי כריסטינה ברצלונה". אני שמח שקולנוע לב (שנמנעו מלהקרין את הסרט לתקשורת) לא נבהלו והוציאו את הסרט החמוד והזניח הזה לבתי הקולנוע.

וודי אלן עסק לא פעם בסרטיו ביחס שבין אמנים ובין מוסר, ותמיד איתגר מוסכמות שמרניות. נדמה שלא מעט מסרטיו היו וידויים לגבי מערכות היחסים הסוערות שניהל בחייו – פרידות, בגידות, פנטזיות – רומן עם תיכוניסטית ב"מנהטן", סקס עם שתי תאומות בנות 16 ב"הרומן שלי עם אנני", זנות ב"אפרודיטה הגדולה". "אנחנו אמנים, אנחנו לא מיישרים קו עם המוסר של שאר העולם", אמר רוב ריינר ב"קליעים מעל ברודוויי" כדי להצדיק למה הוא מנהל רומן עם אשתו של חברו הטוב ביותר. אלא שבעוד בעבר סרטיו זכו לתשואות, אמריקה נמצאת עכשיו ברגע בזמן שבו התקשורת מסוגלת לקבל יצירות אך ורק מצדיקים, אבל מה לעשות שגם החוטאים עושים סרטים טובים?

כל זה בא לומר ש"יום גשום בניו יורק", כמו לא מעט מסרטיו האחרונים, הוא סרט טריוויאלי בפילמוגרפיה שלו. תסריט חפוז שזורק לאוויר המון רפרנסים תרבותיים, אבל מנחית רק מעט מהם. כנרמז בשם, הסרט מתרחש כמעט כולו במשך יום אחד (בניו יורק) כשסטודנטית צעירה לתקשורת (אל פאנינג) מגלה את אחורי הקלעים של עולם הקולנוע – מבמאי שחווה התמוטטות, לתסריטאי שתופס את אשתו מנהלת רומן עם חברו הטוב ביותר (מוטיב חוזר אצל אלן) ועד לכוכב קולנוע שמנסה להשכיב כל מה שזז. ובמקביל, הארוס שלה (שאלמה, שעושה חיקוי נהדר של אלן עצמו) – ברנש עשיר ויהיר בשם גטסבי (רמז רמז) – שמתאהב באחות הצעירה של אהובת נעוריו. אלן, כבמאי ותסריטאי, הוא כמו מלחין שממחזר את המלודיות הכי קליטות שלו. למרות ששיתוף הפעולה השלישי של אלן עם הצלם ויטוריו סטוררו עוזר לסרט להיראות נהדר, עדיין אין שום בו חדש מבחינת שניהם, אבל המלודיות האלה בהחלט נעימות לזמזום.

למעריצים (ולפי הקהל באולם בו ראיתי את הסרט, רובם בני 70 פלוס), "יום גשום בניו יורק" הוא תוספת חביבה ובלתי מזיקה לפילמוגרפיה של אלן, שהיה פורץ דרך בשנות השבעים והשמונים, וכיום כותב ומביים כמו קשיש. ובהיותי מעריץ של וודי אלן, אגש לצפות בכל סרט שיעשה, וגם בסרטיו החלשים ביותר יש סיכוי שאמצא משהו בעל ערך, רעיון אחד חביב, משפט אחד מוצלח. לא בטוח שאהיה מסוגל להגן על אלן הבנאדם, אבל אני בשום אופן לא מוכן למחוק את הפילמוגרפיה המפוארת של אלן הבמאי, וההשפעה העצומה של סרטיו עליי, ועל תולדות הקולנוע.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 17.10.2019)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “"יום גשום בניו יורק", ביקורת”

  1. ניר 20 אוקטובר 2019 ב - 12:28 קישור ישיר

    תודה על הביקורת המדויקת הזאת.
    סרט זניח של גאון, הוא עדיין סרט של גאון.

  2. גדעון גנני 4 נובמבר 2019 ב - 10:57 קישור ישיר

    " יום גשום בניו- יורק" נראה כמו השאריות של המרק בושל לפני שבוע ומוגש שוב לסועדים "כי לא זורקים אוכל במיוחד שבעולם ישנם כל כך הרבה רעבים". יחד עם זה "שאריות המרק" של וודי אלן גם אם היו במקרר שבועות רבים עדיפים על הרבה מרקים שמוגשים טריים מיד לאחר שבושלו. גרסה פושרת, מתכתבת עם רבים מסרטיו ובמיוחד מצולמת ברשלנות ע"י צלם שדומה שלא הסתכל במוניטור ולא ווידא שהשחקנים ממוקמים נכון ביחס למצלמה ומוארים באופן הולם. אצל וודי אלן הצד הסינמטוגרפי אף פעם לא היה הצד החזק אבל הפעם זה נראה שהוא בכלל לא היה על הסט. ואף על פי כן- כן יירבו במיוחד לנוכח ההתדרדרות בארה"ב ובשאר העולם של הקולנוע העלילתי.


השאירו תגובה