"האביר האפל", הביקורת
אהרון קשלס
ישי קיצ'לס
עילם וולמן
אורון שמיר
ניב שטנדל
סטיבי
אביעד שמיר
נועה מנהיים
אורי קליין
וואט דה פאק איז דיס?
+ תגובה מאירת עיניים של רז-ש, מהפוסט הקודם.
ואני:
פורסם ב"פנאי פלוס", 23.7.2008
ימים קפואים
"האביר האפל" הוא הרבה יותר מסתם עוד סרט פעולה הוליוודי גרנדיוזי ורועש. הוא המדחום התקוע בפיה של אמריקה הקודחת
א.
אני רוצה לקחת צעד אחורנית, לפני תחילת השיח הביקורתי שלי על “האביר האפל”. כמו רבים, גם אני חיכיתי בקוצר רוח לסרט הזה, אחרי שהתלהבתי עד כלות מהסרט הקודם בסדרה, בו התחיל כריסטופר נולן את המיתולוגיה של באטמן מתחילתה. “באטמן מתחיל" היה סרט מבריק. הדיווחים מהסט של "האביר האפל", סרט ההמשך, רק גירו את התיאבון עד חמצב של טירוף חושים: בניין פוצץ, משאית הועפה, פעלולי ענק, צילום – בפעם הראשונה אי פעם – של סצינות פעולה במצלמת איימקס (המנפיקה תשליל עצום מידות, צלול ובעל רזולוצייה אופטימלית). הסרט הזה היה חגיגה כבר בשלב תיעוד אחורי הקלעים, והציפייה לחוות את התוצאה היתה מרקיעת שחקים. ואכן, מדובר בסרט עצום מידות. וכיאה לכזה, כדי לחוות את מימדיו העצומים הסיעו מפיצי הסרט את מבקרי הקולנוע לאולם האיימקס בקרית ביאליק, שכן "האביר האפל" הוא מאותם סרטים נדירים שיוצאים להקרנות לא רק במסכי הקולנוע הרגילים, אלא גם על מסך האיימקס אדיר המימדים. שם הסרט הזה מוצג במלוא עוצמתו, תקציבו, פעלוליו, פיצוציו. אלה שעתיים וחצי של רעש עצום וחורבן גדול. תמורה מלאה למאמץ.
אבל רגע. תמיד נדמה לי שלסרט שמתהדר רק במימדיו העצומים ומשיג את הלהבותיו באמצעות ווליום מרעיד קורקבנים יש משהו להסתיר. וזה המקום בו אני אומר – בניגוד לשיטתי בדרך כלל – ש"האביר האפל" לא באמת זקוק לאיימקס כדי לרתק. אם כבר, אז האיימקס הוא תוספת מוצלחת לצפייה שנייה. ואולי זו גם פעולת הסחה שיווקית: כי "האביר האפל" הוא סרט אפל מאוד, מורכב, מתוחכם, עם אחד התסריטים המרשימים – מבחינת בניית פולמוס מוסרי – שנתקלתי בהם, במה שאמור היה בסך הכל להיות סרט פופקורן. ואילו נולן ושות' מוכרים אותו רק עם האיימקס והגודל והגרנדיוזיות והאקשן, אולי כדי לא להבהיל את חובבי האקשן/קומיקס הצעירים שהסרט הזה עשוי להיות גדול עליהם בכמה מידות טובות. אז בניגוד לגישתי השגרתית, בה אני ממליץ לצפות בסרטים בגרסתם האופטימלית, אני חושב שאת "האביר האפל" צריך לראות פעמיים ובלגימות מדודות. מסך סינמסקופי סטנדרטי הוא התחלה טובה. אחר כך איימקס. הסרט הזה יראה נפלא גם על מסך אישי קטן במטוס. "בייוולף", למשל, שכה התלהבתי ממנו באיימקס (בעיקר בזכות תלת מימדיותו), הוא סרט שאי אפשר לראות בשום פורמט אחר. "האביר האפל" ישאר מרתק גם על איי-פון.
והאיימקס יעזור למי שלא רוצה את גיבורי העל שלו כה מורכבים ומתוחכמים. יכול להיות אפילו שמי שבא ל"האביר האפל" סתם בתור סרט אקשן/גיבורי על אנרגטי, ירגיש שיש כאן יותר מדי ברדק, נושאי שיחה, עלילות, דמויות, נושאים ו-רחמנא ליצלן-מסרים. איפה הקלילות המבעבעת של "איירון מן" ואיפה הסרט הזה, שטבול כולו בשחור? מהבחינה הזאת, נולן עשה את המהלך האמיץ של טים ברטון ב-1992, כשלקח סרט ראשון סופר קופתי והמשיך אותו עם סרט שני שהוא הדבר האמיתי. וכשזה מגיע לבאטמן, שני סרטי ההמשך האלה מחצינים את אופיה האמיתי של הדמות הזאת, שעוד בימי הקומיקס שלה היתה האפלה, המוטרדת, הסכיזופרנית והמיוסרת מבין גיבורי העל הקאנוניים. אך בשעה שברטון הכניס את באטמן לתוך עולם מסויט ומלאכותי – סוריאליסטי ואקספרסיוניסטי – נולן מנסה לייצר באטמן כמעט ריאליסטי. לעיר בה הוא פועל עדיין קוראים גותאם סיטי, אבל הסביבה כבר אינה נראית תלושה, אלא חלק בלתי נפרד מהמציאות הגיאוגרפית המוכרת לנו. גותאם סיטי, שעוצבה עד כה כמין גרסה עתידנית של מנהטן, נראית הפעם כמו שיקגו, על גשריה ותעלותיה, וממילא עלילתה כאילו נתלשה דווקא מסדרת "הבלתי משוחדים": באטמן נלחם במאפיה, ולצידו ניצב הארווי דנט, התובע המחוזי, בתור מין אליוט נס.
ב.
בשעתיים וחצי מאוד מאוד דחוסות של סרט, ל"האביר האפל" יש למעשה שתי עלילות נפרדות. הראשונה, זו שבה הרגשתי שהסרט הולך לכיוון טריוויאלי מדי, עוסקת בניסיונותיו של באטמן לעזור לחוקר המשטרה גורדון (לפני שהפך לקומישינר) ללכוד את המאפיה של גותאם (בראשה עומד אריק רוברטס, אח של ג'וליה). והוא אף יוצא למשימת חטיפת עד מפתח מהונג קונג, רגע עלילתי משונה שנראה מתאים יותר לסדרת "משימה בלתי אפשרית" מאשר לבאטמן. את העלילה מפלפל הג'וקר, דמות המוכרת גם למי שלא בקיא בבאטמן הקומיקסי, בזכות הגרסה של טים ברטון מ-1989. אבל מה, האם הג'וקר הוא סתם ספק שירותים שולי בשירות המאפיה?
בקיצור, כל החצי הראשון – למי שבא עם מטעני באטמן עשירים – נראה מעט זניח. זה כל מה שמטריד את גותאם, עיר שאמורה להיות שורצת פשע ואימה, חבורת מאפיונרים? הדבר היחיד שמתחיל לעבוד נכון מבחינת העולם של באטמן קשור לעובדה שבאטמן מתחיל להבין – וזה חלק מהעולם הקבוע של גיבורי העל – שהוא לא פחות נבל מגיבור ושכוונות טובות אינן מספיקות. שלל חקייני באטמן צץ בגותאם, אבל במקום שמעשיו יהוו השראה למעשים טובים, דומה שהם דווקא השראה למעשי טירוף והוא נושא אחריות עקיפה על שלומם של אלה.
ומכאן, הדין וחשבון העצמי והציבורי של באטמן מניע את העלילה לכיוון המשמעותי יותר שלה. הרי הארווי דנט, יודע לא רק מי שקרא את באטמן, אלא גם מי שראה את סדרות הטלוויזיה או את "באטמן לנצח" (ההוא עם ואל קילמר) סופו להפוך לנבל בשם "שני-פנים". וכך, למרות שהג'וקר הוא זה שמושך את תשומת הלב אליו, הוא בסך הכל נבל נטול רקע, עבר או רציונליזציה (סיפור הרקע של הג'וקר היא בדיחה חוזרת ומבריקה בסרט, ובכך הוא נבדל משמעותית מהג'וקר של ניקולסון, שפועל ממניעי נקמה נגד באטמן שהפך אותו למה שהוא. הג'וקר של לדג'ר הוא פשוט שד מהגיהנום, דמות מוטרפת, שכל מטרתה להטיל הרס וחורבן, וליהנות מכל רגע). לעומת זאת, הסרט עוסק בתהליך האנושי/הפוליטי/הנפשי שגורם לאחד להפוך לשומר חוק ולשני להפוך לפורע חוק. וכאן, בנקודת האמצע של הסרט אנחנו מגלים שהתסריט של כריסטור וג'ונתן נולאן ל"האביר האפל" מפעים במורכבותו, ובדייקנות הפולמוסית של מסריו.
הסרט הראשון עסק בסיבתיות. הוא תיאר קו עלילתי ישיר שהתחיל מרצח הוריו של ברוס וויין וכל דבר שהוא עשה בעקבות זה הוביל אותו לצעד הבא, שבסופו הוא נהיה באטמן, מי שמשתמש בזעם שצבר בעקבות הטרגדיה שלו כדי לנקות את העיר מפורעי החוק שגרמו לילד להתייתם מהוריו. “האביר האפל" מרחיב את ענפי הבחירה ויוצר עלילה שדומה לתרשים זרימה מרובה התפצלויות. הנושא הפעם הוא: בחירה חופשית. האם אדם באמת יכול לבחור? האם הבחירה יכולה להשפיע על עתידו, על חייו, להציל אותו? האם, למשל, דמוקרטיה (בה לאזרחים ניתנת הזכות לבחור לגבי גורלם) עדיפה על דיקטטורה (בה שליט אחד בוחר עבור כולם). בתחילה נדמה שהבחירה היא בין טוב ורע. באטמן ניצב באמצע בין שני הגיבורים האמיתיים של הסרט: הג'וקר – בגילומו המוטרף של הית לדג'ר, שמלחך את התפקיד באינטנסיביות מצמררת – והארווי דנט (ארון אקהרט, שלמעשה היה יכול להיות ברוס וויין לא רע בכלל). כמו הג'וקר גם באטמן עוטה על עצמו מסיכה ולא ידוע מי הוא ומנין בא ומה כוונותיו האמיתיות. אבל כמו הארווי דנט כוונותיו טובות, רצונו הוא לנקות את העיר מפשע ושחיתות. אבל בשעה שהג'וקר והארווי דנט מציגים את פנימיותם החוצה, באטמן הוא מישהו שמעורר חשד ופחד. כשהמצב מסתבך תושבי העיר רוצים דווקא את דמו של באטמן על המזבח. הקו בין גיבור לנבל, יודע כל עיתונאי מתחיל, דק ופריך. הארווי דנט, זה שמחזיק את הבסיס המוסרי של הסרט על כתפיו רוב הזמן, אומר את זה מפורשות.
וכך, קצת לאט מדי אולי, נדחקת עלילת המאפיה הצידה והסרט חושף את צבעיו האמיתיים, את האג'נדה הסמויה של כל גיבוריו. הג'וקר, מתוך רצונו להטיל כאוס בעיר, מייצר מצבים ממולכדים בהם הבחירה הנכונה והמוסרית היא זו שתגרום לנזק מקסימלי, או לפחות להשחתת המידות. ואילו באטמן, לפחות פעמיים, נדרש להפרות בוטות של החוק – להיות הוויג'ילנטה הפועל מחוץ למערכת החוק – כדי לאכוף את החוק. נולאן מסחרר אותנו ואת גיבוריו לתוך ביצה מוסרית טובענית בה כל בחירה הנלקחת בסרט היא השגויה, אך בה בעת גם הנכונה. לכל בחירה יש השלכה לא צפויה. יש רווח לצידה, אך גם מחיר כבד לא פחות לשלם. ואז מגיח הנבל "שני פנים" ומציג בדמות סמלית אחת, את שני הצדדים של באטמן: האנושי והאפל. זה שרוצה להיות גיבור אבל נתפס כנבל, מול זה שנראה כנבל, אבל מציג עצמו כגיבור (ולמעשה, זה אחד הסרטים המבריקים מבחינה תסריטאית, לפחות מאז “בלתי נסלח” של קלינט איסטווד, העוסקים בפער בין מעשיה האמיתיים של דמות ובין האופן בו היא מונצחת לדורי דורות, ללא קשר למציאות, ועך כך שגיבורים אינם אנשים בשר ודם, אלא רק דימויים המיוצרים על ידי מתווכי מידע).
ג.
לא רק "שני פנים" ובאטמן הם הדמות וכפילה האפל, הדופלגאנגר שלה. גם הג'וקר ושני פנים הם שני צידיה של אותה מטבע: האחד מציב מלכודות בהן הוא נותן לקורבנותיו (או למציליהם) את היכולת לבחור את מי הם מצילים, השני – משל היה אנטון שיגור – משאיר את ההכרעה לגבי גורל קורבנותיו להטלת מטבע רנדומלית. גם זה וגם זה מטילים את העיר למצב של כאוס. ובאמצע ניצבת האשה – קול המוסר והמצפון בסרט – הכותבת משאלה על פתק: אל תתייאשו מטוב לבם של האנשים. מרגע זה אנחנו צריכים לראות איזו בחירה יעשה הבמאי והתסריטאי, באיזה עולם מומצא הוא בוחר: עולם בו אין תקווה לאנושות, או עולם בו בני האדם, בסופו של דבר, יצליחו להפתיע לטובה, להפגין טוב לב, נשמה ולהציל לא רק את עצמם אלא את זולתם? הסצינה הכי מותחת בסרט – זו עם המעבורות – מגיעה לפתרון מבלי שבאטמן בכלל באיזור, ובכך אומר לנו נולאן: באטמן הוא רק מטאפורה, סמל, דמות. הבחירות שלנו נותרות הדבר האמיתי היחיד.
נולאן, אולי התסריטאי הכי מבריק שעובד כרגע בהוליווד (ו"האביר האפל" הוא יותר המשך תמאטי של "יוקרה" מאשר של "באטמן מתחיל"), בתור אאוטסיידר (בריטי) שעובד באמריקה וקיבל לידיו לביים את הסרט הכי מדובר של הקיץ, מכניס שוב ושוב רמזים לכך שבשעה שהוא מתעסק בעיר בדיונית בשם גותאם, ובעלילות שרמת המופרכות שלהן לא מוטלת בספק, הוא בעצם מדבר על העולם שלנו, על הזמן הזה, ועל התחושה שאנחנו נמצאים ברגע אפל ופסימי. בייחוד באמריקה. הוא מביט מבחוץ ומתאר את מה שהוא רואה אבל גם מוסיף עצה: הבחירה שלכם, היכולת לשנות בידיכם. ואתם לא באמת זקוקים לגיבורי העל שלכם. מסקנה בוטה, אמיצה ולא מתפשרת לסרט קיץ קומיקסי שיוצא בשנת בחירות.
The Dark Knight is a n excellent film. It is a very strange summer blockbuster.It looks more like a very "winter" film, something that should have gone out in November/December.
ניטפוק: אומרים "שתי פנים". ואם כבר, קוראים לו דו-פנים, או דו-פרצוף.
אסף, אפשר להגיד פנים כזכר או כנקבה.
(את הביקורת, כמו גם את כל הביקורות הנ"ל חוץ מהאחרונה, טרם קראתי)
אסור לאורי קליין לכתוב כתבה לפני הביקורת?
האם לדג'ר לא סיים את כל הצילומים לסרט ומת בהפסקה לסרטו של טרי גיליאם?
הכתבה של אורי קליין באמת אוורירית, אבל היא חומר קריאה לא רע, נחכה לביקורת.
הבעיה בכתבה של קליין היא שהיא מתבססת על טעות !
הית' לדג'ר לא מת באמצע הצילומים לסרט הזה, אלא לסרט אחר (של טרי גיליאם, כפי שציינו מעליי), וכמה שחקנים הולכים להשלים את הצילומים במקומו..
סצינת המעבורות הכי מותחת ? מרגע שהבנתי מה הסיטואציה מייד חשבתי ש: (ספויילר)
0% הפושעים יפוצצו
1% האזרחים יפוצצו
1% הג'וקר יפוצץ
98% אף אחד לא יתפוצץ
האומנם הארווי דנט של החלק הראשון הוא התגלמות המוסר? לדעתי הוא סוג של פוליטקאי שמשחק על הקלף של המוסר וביעור השחיטות. הרי הוא בעצם מבסס את חייו על מעשה רמייה- הוא מטיל מטבע בעל שני צדדים, כלומר מנעיק לסובבים אותו תחושה של משחק מזל בעוד הוא למעשה בורא לעצמו מצבים עדיפים. הפרט הזה עושה את המהפך שדמותו עוברת בחצי השני לאמין מעט יותר – מה גם שלכאורה הוא לאטוטאלי כמו נבל הקומיקס הטיפוסי, אלא יוצא לסוג של מסע נקמה אישי באלו שהוא חושב שאיכזבו אותו, בפגמים במערכת שהוא ניסה לייצר, של משטרה ללא שחיטות, ללא גניבות.משטרה שתהיה הטוב המוחלט. אלא שהטוב המוחלט לא אפשרי בעולם של הסרט. הארווי דנט הוא יפה, שנון ,בעל כוח. הוא החשוד המיידי כבאטמן. הוא מאמין בעולם בו יש רק ראש ולא זנב. בגלל זה הוא אומר שהוא רק חצי מת בלל הכיווה בפניו – הגוף שלו חי אולם תפיסת עלומו מתה, כי ההליכה על הספר נכשלת. הוא כבר לא דמות שכולה ראש יפה, אלא דמות שחושפת את הצד המכוער של החיים, שמסתרר מתחת לכל דבר טוב. באטמן חושב שהוא הגיבור שהעיר צריכה מכיוון שהוא נראה כמו ייצוג של הטוב, אלא של יצוג של טוב כזה איננו ריאלסטי וסופו להישבר לרסיסים.
בהרבה מובנים הגיבור המוסרי של סדרת הסרטים של נולאן הוא גורדון – פועל למען הצדק, אבל שלא מהסס להשתמש גם בשוטרים מושחטים ושיטות שחורגות מאוד מן הספר. בניגוד לכוכבי הסרט, הוא אינו יפה, חזק, כריזמטי או ייצוגי. הוא האנטי-גיבור הטוטאלי. דווקא הוא נשאר עומד בסוף להנהיג את המשך המאבק בעיר. לא איש עשיר במיוחד או חכם במיוחד, לא טלית שכולה תכלת. איש פשוט שמצליח לתפקד בצורה סבירה בסיטואציה בלתי אפשרית. כמו האנשים על המעבורות – הגיבורים האמייתים שלמרות רצונם לפוצץ את ההמעבורת המקבילה, בחרו בצד הטוב בנמצא באישיות שלהם. האנושות לא צריכה גיבורי-על. היא צריכה שאנשים הפשוטים יבחרו בדרך הטוב, למרות תשוקתם אל הרע -כפי שאלוהים אומר על קין בפרק ד' של ספר בראשית. כאשר באטמן מנסה לעורר השארה באנשים, לחנך אותום לפעול בדרך הטוב – הוא נכשל. הם רק מנסים לחקות אותו ואינם פועלים לפי עקרונתיו. מנסים להיות אלוהים (או גיבור העל) בלי להבין את המהות. והדבר המחפיד שההבדל בניהם לבין באטמן הוא באמת רק הטכנולוגיה של החליפה. היכולת של בן האדם לברוא את עצמו כגיבור על רק גורמת לאנשים פנטזיות שגם הם יכלו להיות מעל לחוק, מעל לאנושי -דבר שהוא בדיוק הפוך מן הצורך שלהם.
הג'וקר הוא משלים של באטמן כי הוא הבין דברים שבאטמן לא הבין – שיצירת הפרסונה המיסטית משמועתה ויתר על אישיות (ברוס ויין נרדם בישיבה בתחילת הסרט ולמעשה נמוג מול דמותו של באטמן), מרידה בסדר הנורמלי (שבאטמן רוצה לברוא אותו מחדש ובעוד הג'וקר רוצה להגדים עד כמה הוא אשליה). הג'וקר הוא לא רק דמות מפחידה, הוא גם מעורר מחשבה כי בדברים שלו יש לא מעט אמת. כאשר הוא שורף את ערימת הכסף הוא יוצר ביקורת נוקבת על הקפיטליזם ועל ההעדפות של בני האדם לכסף. לא שההעדפה שלו היא נורלמית, אבל אין הרבה הבדל בין הסגידה לנשק לסגידה לכסף. הג'וקר מודע להיותו רע, אבל הוא שם לעצמו כמטרה להוכיח לבני האדם שגם הטוב שלהם אינו כזה טוב. הוא אומנם נכשל, אך לא מדובר בכישלון מלא.
האמת שככל שאני מתעמק בסרט הזה יותר, עומד מולי הדימוי של ערימות הכסף הנשרפות, ואני מרגיש ששם זה קצת ממצא את עצמו. בבאטמן של ברטון הדיבור על הקפיטליזם אכן קיים. אבל פה מעבר לדימוי של ערימת הכסף נשרפת לא זכור לי שיש דיבור על ההעדפה של האנושות לקפיטליזם. זה כן מראה שהג'וקר שם זין על הקפיטליזם: אבל איך דרך דמות כזאת אפשר להגיד משהו נגדה?
אכן, סרט חובה. אגב, שימו לב לשאלת הקומיקס הקלאסית שהג'וקר זורק לבאטמן במהלך הקרב האחרון ביניהם.
אני לא אומר שהסרט יוצא נגד הקפיטליזם. אני כן אומר שהג'וקר עושה זאת ובכך הוא מציג פילוסופיה שיש לה תמיכה מסוימת בקרב חלק מן הקהל. הג'וקר הוא לא סתם מטורף, הוא נבל עם השקפת עולם. הוא אנטי-ממסדי ושונא את המאפיה באותה סיבה שהוא שונא את המשטרה – הארגון שבה, ארגון שמתבסס על הנחות. הוא סבור שלא ניתן לסמוך על אף תיכנון. יש בדמות שלו מימד של סתירה פנימית – הוא בז לדרך בה אנשים חושבים שהם יכולים לצפות דברים מראש, אבל מצד שני מתכנן תוכניות מוקפדות ומתוכמות מאוד. הוא רוצה לשלוט בבני אדם אך גם לבטל כל צורה של שליטה. הוא בז ומשפיל את אויבו אך זקוק להם, לא רק כי הם כיף, אלא כי הם מאפשרים את קיומו. והוא רוצה להמישך את קיומו בעזרתם, אך מצד שני יש לו גם סוג של משאלת מוות. מכיוון שהמוות שלו יהווה כתם מסורי על אויבו -אם יהרגו אותו, הרי יתבצע רצח והטוב יעבור על הקוד המוסרי.
לגבי המסר של הסרט – הסרט בעיקר מעניק חומר למחשבה. כפי שניתן לראות בביקורת השונות, ניתן לפרש אותו בכיוונים שונים ואולי אף סותרים. הפרשנות היא בעיני המתבונן. הסרט לא מנסה לכפות על הקהל תפיסת עולם מסויימת. כי הרי המציאות הרבה יותר מורכבת, אפלה, נטולת שחור ולבן. אין טוב מוחלט, אין את המעשה שצריך לעשות ואין את המעשה שמוסרי לעשות. בכל החלטה מפסידים משהו. לכל השקפת עולם יש חסרונות ויתרונות.
To Eden:(spoilers ahead).
In light of what Chris Nolan did in the death of Rachel's scene , I think one can fairly says that the end solution was not at all expected in the ferry scene. And yes, it was quite tensed.Nolan managed to keep my attention in that scene till the last second.And in the cinema tere was broad breath of relief when the secene ended as it did.
It is quite clear you didn't like the film or at least that you think it's too overrated,but you loose credibilty when you are saying that in some scenes you could easily predict the outcome.If anything it is a very unpredictabel film.
כתבת כאן "העוסקים בפער בין מעשיה האמיתיים של דמות ובין האופן בו היא מונצחת לדורי דורות, ללא קשר למציאות, ועך כך שגיבורים אינם אנשים בשר ודם, אלא רק דימויים המיוצרים על ידי מתווכי מידע)."
וזה בעיני גם הפער בין הגרסה של באטמן-ברטון (ואלה שהמשיכו אותו בניינטיז) לזו של באטמן-נולן.
אצל ברטון, באטמן, הג'וקר, ושאר הדמויות הן קריקטורות מוגזמות, שבנויות על מיתוסים שעברו מדור לדור. אצל נולן, הוא כאילו מנסה לברר את המקורות ה"אמיתיים" של אגדת בטמן. הפער הזה מזכיר לי קצת את האינטרפטציות של דיסני לאגדות של האחים גרים. אחרי הבידור הלא מזיק והמוסרני של דיסני, אתה מגלה שהאגדות המקוריות היו עלילות אכזריות ועקובות מדם, אפלות ומטרידות, ללא סוף טוב.
סתם, מחשבה לא מעובדת בעקבות הצפיה היום שהותירה אותי מוצף.
נכתב בפסקה האחרונה ש'הבחירה בידיכם', 'אין צורך בגיבורי -על'. אם הכוונה בכך היא שהסרט בכך יוצא נגד שלטון היחיד ומעודד יוזמה ציבורית, אני חולקת.
לי דווקא עלתה תחושה מהסרט שיש צורך באנשי העל, שיכוונו את האנשים לביצוע ההחלטות הנכונות.
הניסוי החברתי שנעשה במעבורת גילה שטבע האדם הוא טוב מנעוריו (אף אחד לא הצליח לפוצץ את המעבורת השנייה), אבל השיטה הדמוקרטית של הכרעת הרוב הולידה דווקא תוצאה הפוכה – כן לפוצץ. משל דינמיקה של רוב עתידה לייצר רוע.
אותו דבר לגבי טכנולוגיית הסלולארי של לושס. נכון, זה לא דמוקרטי לפלוש לפרטיותם של אזרחי גותהאם, אבל נקיטת מעשה דיקטטורי היא נכונה בשעת חירום. ומי מחליט מתי יש שעת-חירום? אדם העל שיודע מה מוסרי.
האביר האפל היה סרט מעולה!!!! המשחק היה מדהים, הסיפור היה מעניין. ולמרות שהעלילה הייתה מורכבת, מסובכת ומפתיעה, הסרט נשאר מעניין וגרם לצופים להישאר באולם גם בהפסקה ושהם מתים להתפנות רק כדי לא להחמיץ דקה. באטמן היה גיבור מוסרי ומעניין שהסרט מראה איך הוא עומד מול אדם שאין לו חוקים ואיך זה משפיע על מעשיו ובחירותיו. ושילובו של דו פרצוף בעיר גות'האם והסיפור של איך הוא איבד את אהובתו וכבנאדם שנתלש לו חצי מהפרצוף, הוא מצליח לגרום לצופים להבין את מניעיו למעשיו הנוראיים ומציג הברקה תסריטאית מושלמת. ג'יימס גורדון
זה אני שוב. רציתי רק להגיד שההפתעה האמיתית של הסרט הוא הג'וקר של הית' לדג'ר. אף אחד לא יודע מאיפה דמות זו באה ומי היא באמת שכל הזמן משנה את גרסתה רק תורם למסתורים של הדמות. הדמות הייתה מצמררת ומעולה. ליצן פסיכותי, חסר גבולות וחוקים שכל מה שרוצה זה כאוס ואת העולם נשרף מול עיניו. עם הקול הליצני, המראה המטורף, הצחוק הגבוה והמצמרר והצקצוק המחליא בלשון שנראה שבא באופן טבעי לגמרי, הפכו אותו לדמות מעניינת ומסובכת ולאחד הנבלים הכי מעולים שאי פעם נראה בסרטי גיבורי על ובקולנוע בכלל. ורק לשבח את משחקו של הית' לדג'ר שהציג את הדמות הכי מסובכת ומעניינת בהיסטוריית סרטי באטמן (ויש לא מעט) ואת אחת הדמויות הקשות ביותר לשחק אותם בהיסטוריה של הקולנוע והציג אותו באופן מושלם. ורק לציין שהוא הרבה יותר טוב מגרסתו של ג'ק ניקולסון לג'וקר (עם כמה שהוא היה אדיר) הוא היה הרבה יותר טוב