"ליידי בירד". כנפיים שבורות

האזינו לשיחה מורחבת על "ליידי בירד" (כולל הפסקול הנפלא) בתוכנית סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

גרטה גרוויג מספרת את סיפור חייה בטרילוגיה פרי עטה שהלכה בסדר כרונולגי הפוך, מהסוף להתחלה. היא התחילה עם שני סרטים שהיא כתבה ושביים בן זוגה, נואה באומבך. הראשון והמקסים מכולם היה "פרנסס הא", סיפורה של אשה צעירה שמחפשת את עצמה בעולם, בין ניו יורק לפריז. גרוויג כתבה ושיחקה בתפקיד הראשי. השני היה "מיסטרס אמריקה", סיפורה של בחורה צעירה, סטודנטית, שחולמת להיות סופרת ומוצאת השראה באשה מבוגרת יותר, ממנה היא גונבת את סיפור חייה. גרוויג גילמה את האשה המבוגרת. וכעת, כשהיא מביימת לראשונה לבדה סרט באורך מלא, גרוויג נשארת מאחורי המצלמה ונותנת את הבמה לסרשה רונן בתפקיד הראשי בתור בת דמותה של גרוויג, הפעם כתיכוניסטית.

רונן מגלמת את קריסטין מקפירסון שכחלק מהמרד שלה בהוריה, ובעיקר באמה, היא מעדיפה שכולם יקראו לה "ליידי בירד", אולי כי החלום שלה הוא לפרוס כנפיים ולעוף מהקן. כמו גרוויג, גם ליידי בירד חיה בסקרמנטו (בירת קליפורניה) ולומדת בתיכון קתולי. היא שונאת את העיר הנידחת שבה היא גרה ורק חולמת להגיע לניו יורק, אבל כשהיא מקבלת משימה בבית הספר לכתוב על העיר, המורה הנזירה מפנה את תשומת ליבה שמכתיבתה ניכרת אהבתה. וכך הוא הסרט, הגיבורה הצעירה מדברת על הניכור שלה מבית הגידול שלה, אבל המבט של היוצרת הבוגרת – על העיר ועל הוריה – מלא אהבה ואסירות תודה.

“ליידי בירד" הוא סרט התבגרות קטנטן, זעיר מימדים, אבל עשוי כולו עם לב וכנות, ועם רגעים עדינים שנעים בחיוניות בין הומור ובין עצב. גרוויג כותבת בחסד את הסיטואציות הכי קטנות וחדות אבחנה, ונעה הלוך ושוב בין נקודת המבט של הבת המרדנית ובין האם שמצליחה לבטא אהבה רק באמצעות דאגה. הדיוק בבימוי ממשיך אל הדרכת השחקניות שנעות תוך שבריר שניה וכמצמוץ העין מוויכוח מר להסכמה גדולה, וההפך. מרגע של אינטימיות גדולה לניכור דוקרני תוך פעימת לב, רגעים של קיצוניות רגשית של הזדקקות והתעלמות כמעט סימולטניים. כל הקיצוניות של גיל ההתבגרות.

גרוויג כבר היתה חתומה כשותפה לבימוי לפני עשר שנים על אחד מסרטיו של ג'ו סוונברג שבו היא גם שיחקה (מה שהופך אותה לנסיכת המאמבלקור הראשונה שמגיעה לאוסקרים), וכעת זהו סרטה הראשון כבמאית סולו. היא בוחרת לעבוד עם סם לוי, הצלם הקבוע של באומבך, ויחד הם מפנים גב למראה האורבני של סרטיו של באומבך, שעוסק לא מעט במבט ביקורתי על אנשים פריווילגים שלא מבינים כמה הם בני מזל בעולם, ומתארים את סקרמנטו כאילו היא "המערב התיכון של קליפורניה", כפי שמגדירה אותה ליידי בירד בסרט. תחושה של שממה, אבל הצילום תמיד מעודן, כמעט נוסטלגי ועורג לעיר שממנה היא כה רצתה להימלט. גרוויג בוחרת גם לעבוד עם המלחין הנפלא והמרגש ג'ון בראיון, שזכור בזכות סרטיו של פול תומס אנדרסון ("מגנוליה", "מוכה אהבה"), דיוויד או. ראסל ("אני אוהב האקביז") וצ'רלי קאופמן ("סינקדוכה, ניו יורק"). אלא שדומני שהשימוש במוזיקה של בראיון לא אמור לגרום לנו לחשוב שיש בסרטה של גרוויג משהו אידיוסינקרטי כמו בסרטים של היוצרים האחרים, אלא שהיא בוחרת בו כשותף מוזיקלי כפי שאיימי מאן ופיונה אפל בחרו בו כמפיק מוזיקלי. יש משהו ב"ליידי בירד" שמזכיר את המוזיקה של מאן ואפל, רוק או פולק שלא תמיד בוחר במהלכים המלודיים הברורים מאליהם.

באופן מפתיע ומשונה, יש ב"ליידי בירד" כמה וכמה רגעים שהזכירו לי את "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, שגם הוא נע בווירטואוזיות בין הומור ובין דמע – החל מהשם בעל מוטיב בעלי הכנף (גיבורת “ליידי בירד” היא באמת דמות עם כנף שבורה, ומסתובבת חצי סרט עם יד בגבס). בשני הסרטים העלילה דומה בקווי המתאר ומתמקדת באם, בבת ובאהבותיה הראשונות, ובשני הסרטים האם עובדת כאחות בבית חולים. שניהם סרטים על נערה שרק רוצה לעזוב את הבית לעיר הגדולה, ומרגע שהיא עושה זאת, רק רוצה לחזור.

אחרי שהתגלתה כשחקנית נהדרת (בין השאר ב"גרינברג" ובשאר סרטיו של באומבך) ואז כתסריטאית מחוננת, מגיע השלב שבו אנחנו מגלים שגרוויג בת ה-34 היא גם במאית נהדרת. ואכן, היא היתה השבוע הבמאית החמישית בסך הכל שמועמדת לאוסקר, אך "ליידי בירד" יצא בסופו של דבר מהאוסקרים עם המון אמפתיה אבל ללא פרסים.

גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 8.3.2018

ציוץ