הפוסט עודכן. יש סוף טוב לסיפור. בסוף.

מוקדם יותר: דקות קלות של אופוריה אחזו את רוני קידר, הבמאית של "ג'ו ובל", אחרי שהוכרזו אתמול המועמדויות לפרסי אופיר. סרטה הוא אחד מששת הסרטים המתחרים על פרס "הסרט הטוב ביותר". "ג'ו ובל" נכנס לרשימה הזאת בדרך עקומה ועקלתונית שהומצאה ללא שאר רוח מיוחד על ידי הנהלת האקדמיה לפני כמה חודשים. מתוך רצון נכון להתייחס לגל הסרטים דלי התקציב, האלטרנטיביים והעצמאיים שצמחו בישראל בשנתיים האחרונות, הומצא מסלול פרינג' שבו התחרו תשעה סרטים על הזכות להיות הסרט השישי בפרסי אופיר. הסרט הזוכה במסגרת הזאת אכן מקבל כבוד נאה. אבל בואו נהיה כנים ונודה: סיכויי הזכייה שלו זעומים. וזה בדיוק מה שקידר גילתה אתמול אחרי שצ'פחות המברוק חלפו.

קודם כל, כי מיד עם קבלת הבשורה הוגש לה גם החשבון: כדי להקרין את סרטה לחברי האקדמיה לשלב ההצבעה השני קידר נדרשת לשלם לאקדמיה 1,350 שקל. הבקשה הזאת עוררה אותה לכתוב פוסט ארוך ומעוצבן מאוד בפייסבוק (ובכלל, הפייסבוק שלה מגלה שרוני קידר קלה להתעצבן):

אני והקולנוע העצמאי נשארנו בחוץ. בפרסומים, אם תשימו לב, מציינים חמישה מועמדים לסרט הטוב ומתחת "נציג הפרינג'" או "זוכה בתחרות הפרינג'" ושם הסרט לא צמוד לשאר הסרטים המכובדים, שזכו לסיוע וזכו להקרנות אקדמיה רבות (אגב, זה נכון לגבי הקומוניקט שהופץ ושוכפל בכלי התקשורת, אבל לא נכון לגבי אתר האקדמיה וככל הנראה גם לגבי אתר ההצבעה, שבו "ג'ו ובל" נמצא כאחד לכל דבר מבין השישיה, לפי סדר הא'-ב' – י.ר). אני עדיין בחוץ וכל היוצרים העצמאים האחרים – גם. זה נחמד שהקולנוע הישראלי לוחץ יד, אבל זה רחוק מחיבוק וזה רחוק מאהבה וככה לא בונים משפחה. אין לי גורם אחד להאשים, זה פשוט משהו שלא קורה. ואתם יודעים מתי אני כמו כולם? כשצריך לשלם על הקרנה אקדמית לסבב ב' של פרסי אופיר אלף שלוש מאות ופאקינג חמישים שקל. כי זה מה שזה עולה להיות מועמד.

כל סרט שזוכה בפרס אופיר צריך לקבל כסף, וזה מה שקורה בפועל. אבל ג'ו + בל שזכה בפרס הפרינג' לא יזכה בשום כסף, להיפך, הוא יצטרך לשלם אם הוא "רוצה להיות כמו כולם". וזה הזמן להזכיר שלא קיבלנו השלמה, פיתוח – קיבלנו זין. אותה מנה שמחלקים לנו עכשיו.

אז אני לא רוצה להיות כמו כולם. קודם העלו לי את מחירי הסיגריות, עכשיו את הלחם ועכשיו הכבוד של להיות מועמדת לפרס אופיר לראשונה בחיי – יש לו מחיר. כשהודיעו לי על המועמדות אמא שלי אמרה לי "ניצחת את הפוליטיקות". אבל זה בולשיט, אמא. לא ניצחתי כלום.

ולמי שרוצה לטקבק שאני כלבה כפוית טובה, חסכו ממני. אני פשוט כלבה ענייה. ענייה מדי מכדי לזכות באמת בכבוד באקדמיה לקולנוע ישראלי. אין לי בעיה עם הבנות המקסימות שמנהלות את כל העניין האקדמיה, יש לי בעיה עם המערכת וחשוב לי להבהיר את זה.

צודקת קידר. המסר הכללי של האקדמיה – למרות מסלול הפרינג' – הוא שסרטי הפרינג' לא באמת רצויים שם. האקדמיה היא מגרש המשחקים של מרק רוזנבאום, אסף אמיר, האחים אדרי וחיים שריר. אולד בויז קלאב. אבל היא גם לא צודקת: כי "חדר 514", "חיותה וברל" ו"המשגיחים", סרטים קטנטני מידות – ונניח לרגע בצד את עניין הקיבלנו-או-לא-קיבלנו-כסף-מהקרנות, ונביט רק בסדרי הגודל של ההפקות – כן זכו לנוכחות ברשימת המועמדים.

המסקנה העיקרית מכל זה היא שהדבר הזה שנקרא "מסלול פרינג'" הוא טעות. זה נכון מצד האקדמיה לשים לב שמשהו קורה בשטח ולהגיב לזה, אבל התגובה היתה שגויה. היה נכון יותר להקים קטגוריה נוספת בשם "סרט עצמאי" או "סרט דל תקציב", ואולי אף קטגוריה ל"סרט בכורה", קטגוריות המעודדות את הצעיר, החדש, השונה, אבל גם לא מונעות מהסרטים האלה להתחרות נגד הגדולים בשאר הקטגוריות. יפה מצד האקדמיה שאיפשרו ל"ג'ו ובל" להיות הסרט השישי, זה הישג כביר, אבל הוא גם הישג אירוני, כי התקנון שגובש תוך דקה וחצי מנע מכל מי שחיבב את הסרט לתת לקידר גם מועמדות על התסריט והעריכה, ולסיון לוי מועמדות על משחקה, וכן הלאה. אם זה אחד מהסרטים הטובים של השנה בוודאי יש בו צדדים נוספים הראויים לשבחים, לא?

אור סיגולי ב"סריטה" לוקח את הטענה של קידר ומגביר עליה את הווליום. הוא טוען שרשימת המועמדויות שפורסמה אתמול למעשה מוחקת את הקולנוע הישראלי העצמאי שעלה וצמח בשנה האחרונה. הוא צודק בדבר אחד: התחרות הזאת של מסלול הפרינג' שבה התחרו תשעה סרטים, אחד זכה והאחרים נעלמו מעל פני האדמה מבחינת האקדמיה, היא סוג של שטות. אבל גם סיגולי מתעלם מזה שהקולנוע העצמאי בישראל היה גדול יותר השנה מאותן תשעה של מסלול הפרינג'. היו כאלה שבחרו לוותר על המסלול הזה וללכת למסלול הראשי. היו כאלה שבחרו לא ללכת לאקדמיה כלל. הוא שוכח, למשל, שבשנה שעברה, ללא מסלול פרינג' ל"2 בלילה" ול"כלבת" היו מועמדויות בקטגוריות הכלליות. כך שהמסקנה העיקרית והראשונה היא שאם מסלול הפרינג' ימשך בשנה הבאה, לאף יוצר "פרינג'" אסור ללכת אליו. הוא לא עובד. והנה באה רוני קידר ומסבירה שהוא גם לא עובד בשביל הזוכה בו.

אבל הדיון הזה חושף כמה וכמה סתירות ופרדוקסים.

האחת: מצד אחד, כולם מודים שיש יותר מדי סרטים בתחרות ושלא הגיוני שכלל חברי האקדמיה יידרשו לצפות ב-30 סרטים ויצליחו להעניק יחס שיוויוני לכולם. ומצד שני, יש המתלוננים שלא מספיק סרטים מיוצגים בתחרות (קרי, סרטי הפרינג'). אי אפשר גם וגם. האקדמיה חייבת למצוא דרך שתצמצם את רשימת הסרטים אבל שלא תפגע בסרטים הקטנים על פני הסרטים הגדולים. זה פרס אופיר, לא פרס משה.

השניה: מה הקטע של קולנוע הפרינג' עם האקדמיה לפתע פתאום? הייתם פרינג' ופתאום אתם כמהים לחיבוק מהממסד? יש בוודאי לא מעט סרטים שהתסריטים שלהם הוגשו לקרנות והם קיבלו אחת מכמה תשובות – או שיישבו עם עורך תסריט כדי שהוא ייצא יותר, נו, סטנדרטי; או שיבחרו ז'אנר אחר, כזה שהקרנות יודעות להגיב אליו ומתחברות אליו; או שיחכו בתור עד שיתפנו אליהם. יוצרי הסרטים האלה החליטו שהם לא רוצים: לא רוצים עורכי תסריט, לא רוצים ז'אנרים אחרים, לא רוצים לחכות. רוצים בדרך שלהם ורוצים עכשיו, והם יקריבו תקציב בעבור עצמאות. אז למה עכשיו הם חוזרים אל אותם אנשים – הרי הנהלת האקדמיה היא בדיוק אותם אנשי הקרנות שאמרו להם לא – ובאים בטענות ששוב לא קיבלו אותם? יאללה, תקימו פרס אלטרנטיבי. אני כבר מייחל שנים לזה שמישהו יבוא וישבור את ההגמוניה המיושנת, האיטית והנסחבת של האקדמיה.

שלישית: אני מוקסם מהגל העצמאי הזה. מוקסם. "ג'ו ובל", בעיקר, הוא סרט שקרוב לליבי מאוד ואני שמחתי להיות אחד הדוחפים הראשונים שלו (תשאלו את אבנר פיינגלרנט, אם לא הייתי שם ודחפתי אותו בכוח, הוא לא היה נכנס לפני שנה לפסטיבל דרום). ויש עוד כמה סרטים שיש לי חיבה כזו או אחרת להם. אבל בואו נהיה כנים לרגע: מה הפסדנו? אני חושב של"אף פעם מאוחר מדי" הגיעו מועמדויות לצילום ולמוזיקה, אבל אני משוחד, אז אני לא יכול אפילו לכתוב את זה. אני חושב שאם "מעשיה אורבנית" היה מתחרה במסלול הראשי יש סיכוי שזוהר שטראוס היה נכנס לקטגוריית שחקן המשנה. וזהו. זה בערך כל מה שהיה משתנה אם כולם היו נכנסים לתחרות הראשית. לא?

רביעית: וזה הפרדוקס הכי גדול מבחינתי הוא שבשעה שאנחנו מתלוניים פה על תקנונים ועל עיוותי התחרות, אני דווקא מביט ברשימת המועמדים שפורסמה אתמול ומרגיש קורת רוח. ההישגים הבולטים זכו להכרה. ואפילו להכרה מפתיעה. האקדמיה הישראלית היא גוף מגוון למדי, מתברר, שבוחר בצפוי אבל גם בלא צפוי. שמונה המועמדויות ל"ההתחלפות" היא בעיניי תעודת כבוד למצביעי האקדמיה. זה סרט פרינג'! הוא נעשה בהמון כסף. המון. אבל הוא היה הסרט הכי יוצא דופן, הכי לא-דופק-חשבון, הכי חי-בחלל-שלו, והוא קיבל בדיוק את ההכרה שמגיעה לו. בראבו לסרט ובראבו לחברי האקדמיה. אני יכול לציין כמה מועמדים שהופתעתי שהם לא שם: יפתח קליין ואוהד קנולר בקטגורית השחקן, למשל (הייתי שמח למשל לראות גם את רוני הדר מועמדת כשחקנית על "יותר איטי מלב", אבל רק בגלל שהיה משעשע אותי לראות את הדס ירון מ"למלא את החלל" ואת רוני הדר מועמדות זו לצד זו, כי יש להן שם שהוא מבחינתי כמעט זהה). אבל האלטרנטיבות שהייתי מציע (מבין הסרטים שראיתי – את "מנתק המים" ששמעתי שהוא יפה, לא ראיתי) לא היו משנות את התחרות באופן קיצוני.

האקדמיה צריכה להגיב לשינויים סביבה מהר יותר. גם אם בסופו של דבר עיקר התחרות לא באמת תשתנה, עדיין יש מקום לעדכן, לעודד, להמריץ את התחרות וביקר להפוך אותה אטרקטיבית יותר לקהל. ובקהל, אני מתכוון אפילו ל-900 חברי האקדמיה עצמם, לא כל שכן מאות אלפי צופים אחרים, שמביטים הבוקר ברשימת המועמדים ולא מזהים חלק ניכר משמות הסרטים שם.

עדכון, חמישי בצהריים: סוף טוב לסיפור של הקרנת האקדמיה. אסף אמיר קרא את הסיפור, התקשר לאלון גרבוז, מנהל הסינמטק, תיווך מול האקדמיה, וסידר לרוני קידר הקרנת אקדמיה ל"ג'ו ובל" ביום שני הקרוב ב-22:00 במחיר מוזל. אם אתם חברי אקדמיה, לכו. הסרט ישעשע אתכם כהוגן. יש בו רפליקות מזהב טהור וגרוב רומנטי שאין לאף אחד מהסרטים האחרים שמתחרים מולו. עכשיו שימו לב: אסף אמיר הוא אמנם מפיק בכיר ויו"ר איגוד המפיקים, אבל הוא גם המפיק של "למלא את החלל", אחד משני המתחרים המובילים בתחרות השנה. העזרה שלו לסרט שהוא לא רק לא שלו, אלא שגם מתחרה שלו היא לא פחות מג'נטלמניות ראויה להערכה. שאפו.

ציוץ