04 יוני 2008 | 13:00 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

רן דנקר, רן

מאז שכתבתי את השם “רן דנקר” בביקורת על “חסר מנוחה” מגיעות לבלוג לא מעט ממעריצותיו ויה גוגל ומשאירות לו כאן מכתמי אהבה קורעי לב (שנאספים ברובם בפילטר הספאם שלי), כאילו דנקר עצמו כותב את הבלוג הזה. מצד שני, בלוג מכניס אורחים הוא זה לכן: ברוכות הבאות. אתן מוזמנות לשוטט, יש כאן יופי של דברים. אפילו זאק אפרון אוזכר איזה פעם בעבר.

כזכור, את “חסר מנוחה” לא מאוד אהבתי – אם כי הערכתי בו כמה אלמנטים בודדים המהווים גרגרי טוב בתוך עיסה לא טובה – אבל רן דנקר דווקא לא רע כאן בכלל. הסרט לא מתאים לו, התפקיד לא מתאים, ובבכורתו הקולנועית הוא היה צריך לפגוש במאי שישמור עליו קצת יותר טוב.
כך כתבתי עליו, אחרי שראיתי את “חסר מנוחה”, כבוקסה לראיון איתו שהתפרסם ב”7 לילות” לפני כחודשיים:

פורסם ב”7 לילות”, פסח 2008

מה אתם יודעים. אחרי שכבר היינו בטוחים שב”חסר מנוחה” – סרטו החדש של עמוס קולק, שהתחרה בתחילת השנה בפסטיבל ברלין – מתחשבן ומתפייס הבמאי הוותיק עם אביו (ראש עיריית ירושלים לשעבר, טדי קולק, שנפטר לפני כשנה) עכשיו מתברר שסינדרום האבות ובנים הוא עסק מידבק. עבור רן דנקר הסיפור הזה אישי לא פחות.
אבל השאלה המהותית יותר, עבור מועדון מעריצי רן דנקר בישראל, אינה על סיפורו האישי של מי מבוססת עלילת הסרט אלא האם במעבר מ-32 אינץ’ ל-35 מ”מ משתדרג בזאת דנקר מכוכב טלנובלה לכוכב הקולנוע. התשובה היא: כן, אבל השאלה היתה שגויה.
בישראל, בה כל כוכבן זוכה לתיוג אחד ויחיד שיחזיק איתו מעמד עד סוף ימיו התקשורת והקהל נוטים לבלבל בין האמצעי ובין המטרה. מייקל לואיס, גם כשיסתובב עם כרס וקרחת, יראה איך עוד מזכירים לו את הקוביות שלו בכותרות המשנה בראיונות ה”איפה הם היום” איתו בעוד 30 שנה; עפר שכטר יככב יום אחד בסרט של – נגיד – סטיבן ספילברג, אבל בארץ עדיין ייזכרו לו שהוא פעם חשף את ישבנו בשידור חי, וצופית גרנט לנצח תראה את המילה “שתן” מוצמדת מרחק מילה או שתיים משמה. כך שמבחינת התקשורת והמעריצים (כלומר, המעריצות) דנקר כבר סיים את תפקידו והגשים את מטרתו בחיים: הוא מפורסם כמעט כמו נינט. הוא כיכב כבר בשתי טלנובלות, והשתתף במסע פרסום חוצות לחברת אופנה. אבל בעולם הגיוני יותר – ונדמה לי שזיהיתי תבונה בעיניו של דנקר (זה היה, מכל המקומות בעולם, דווקא כשהוא התארח ב”שולץ”, והפגין כמות מרשימה של ענוה) – הפרסום וההערצה הם רק המקפצה לקראת החופש לביטוי אישי, ולא המטרה הסופית. או לפחות זה מה שהייתי רוצה להאמין. מסופקני אם אוכל להתמנות לקתדרת המחקר בפלקוטה למדעי רן דנקר, אבל אחרי שהופיע ב”השיר שלנו” (ראיתי כמה פרקים), “דני הוליווד” (לא ראיתי), הפסטיגל (נו, ראיתי) והוציא דיסק נטול פלסטיקיות עם עילי בוטנר (שמעתי ברדיו), זה לא מופרך להציץ אל העתיד ולראות שאם יהיה דבר אחד שיוותר זכור לטובה מ”חסר מנוחה” הוא דנקר עצמו, מי ששם הסרט נראה כרגע נראה הולם אותו בהחלט. במילים אחרות: זה לא “חסר מנוחה” שיעשה את דנקר, אלא דנקר שיעשה את “חסר מנוחה”. בטווח הרחוק יותר, אחרי שכבר ימצא לעצמו פרויקט קולנועי מז’ורי יותר, תזכרו שרן דנקר היה ב”חסר מנוחה” כשם שאתם זוכרים כיום שאלי דנקר, אביו של רן, היה ב”דרך הנשר” של אורי ברבש.
יאמר לזכותו של קולק שבליהוק הוא חזק. אחרי שהשיג את פיי דאנוויי ל”להב חצוי” ואת קארן יאנג (“בירדי”, “הסופרנוס”) ל”חסר מנוחה” הוא הפך את משה איבגי ואת רן דנקר לאב ובנו (איבגי שיחק לצד אביו של דנקר ב”גבי בן יקר”, שנה לפני שרן נולד). על פי שמועות לא מבוססות דנקר אמור להגיע בשלב הבא לסט “התגנבות יחידים” של דובר קוסאשווילי, במאי בעל דרישות גבוהות יותר, ודורשניות יותר, משחקניו. אם על קולק אתם לא סומכים שהליהוק של דנקר אינו יותר מגימיק יחצני, על קוסאשווילי חסר העכבות אפשר לסמוך.
אז מה היתה השאלה הנכונה? כי הרי ברור מהרגע הראשון שדנקר לא נחת לחיינו כדי להיות אוביקט פפראצי ושחקן אופרות סבון. אלה תחנות ראשוניות בדרך ארוכה, שאני מקווה שתמיר במהרה את השטחי במעמיק, את החיצוני בפנימי, את הבידורי באמנותי. האם רן דנקר הוא שחקן טוב? האם יש לו עומק? האם הוא אמן? נדמה לי שהוא מתחיל לענות על השאלות האלה בעצמו בשנה האחרונה. גם אם הדרמות היומיות אינן כוס התה הבידורי שאני מוזג לעצמי לעת ערב, אני האחרון שאמעיט בערכה של העבודה המפרכת ששחקנים צריכים לעבור כדי לשרוד בטלנובלות. כן, הפרנסה מצוינת והפרסום משמח, אבל הדרמות האלה הם גם מחנה אימונים אינטנסיבי לעבודה מול מצלמה. אולי לא בית ספר לאמנות, אבל בהחלט מסננת ממנה ברור למי יש את זה ולמי אין. וכן, אני בטוח שגם נינט עוד תפיל אותנו מהרגליים כשתגיע לקולנוע.
וגם אם קשה לשפוט אחר סרט אחד, בו הוא מגלם דמות משנית (גם אם מרכזית לעלילה), הרי שלדנקר יש דבר אחד בשפע: כריזמה. גם כשהוא מחופש לאביר על סוס צעצוע בפסטיגל אפשר לראות, אפילו מקצה האולם, את הכריזמה הזאת. כריזמה לעיתים חשובה יותר לקולנוע מכשרון משחק. אבל בשעה שכריזמה היא תכונה מולדת, היכולת לברור פרויקטים, ולדעת מה מתאים לך ומה לא, היא מיומנות נרכשת. כאן דנקר אולי עדיין זקוק קצת לאימונים. בכל השאר הוא מסודר.

3 תגובות ל - “רן דנקר, רן”

  1. איתי 4 יוני 2008 ב - 13:50 קישור ישיר

    נראה כאילו המעריצות גם התחילו לכתוב פוסטים בבלוג.

  2. עפרה 29 יוני 2008 ב - 2:15 קישור ישיר

    סוף סוף מישהו מתייחס ברצינות לבחור.

    הכריזמה נשפכת ממנו, ללא ספק

    וגם בי נגעה הענווה שלו.

    מצטרפת לאיחול שידע לבחור בחירות נכונות שיקדמו אותו.

  3. עמיתוש 15 יולי 2008 ב - 22:08 קישור ישיר

    רן דנקר כוכב אמיתי מתה עליו


השאירו תגובה ל - עפרה