22 ספטמבר 2012 | 23:45 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכומי שנה, סיכומי שעה

פסטיבל חיפה כבר די קרוב – מוצ”ש הבא – ואני מנסה לצפות בכמה שיותר סרטים מתוכו כבר עכשיו, והנה שני מקורות מידע שתמיד עוזרים לי בתהליך.

1. אבנר שביט ריכז ב”וואלה” מקבץ המלצות מסקרן מאוד, וטוען שהתוכנייה של חיפה השנה משובחת במיוחד.

2. ב”האוזן השלישית” ריכזו רשימה של כל הסרטים שיוצגו בחיפה וכבר זמינים להשכרה בדי.וי.די ובבלו ריי אצלם. מידע שימושי למי שלא יוכל להגיע לחיפה וירצה  לעשות לעצמו פסטיבל ביתי, או למי שמתלבט בין סרטים שונים בחיפה ווצה לדלג על אלה שתהיה לו הזדמנות להשלים אחר כך.

 

אני מחפש בינתיים את ההברקות בחיפה וטרם מצאתי. רוב הסרטים שראיתי לא הרשימו אותי. ראיתי כבר את “הרי האלפים” היווני של יורגוס לנתימוס, את “מעבר לגבעות” הרומני, את “מעבר לגבעה” הטורקי, את “קאט” היפני/אירני, את “קארייר: 250 מטר מביתי” התיעודי על ז’אן-קלוד קארייר שממש אכזב אותי, ואת “אחרי לוסיה” שאבנר שביט כה התפעל ממנו, ולמרות שזה סרט שכולו מלא שוטים ארוכים-ארוכים כמו שאני אוהב, לא אהבתי אותו.

======================

אפרופו “וואלה”: תהפוכות מעניינות שם. אבנר שביט, שהיה מבקר הקולנוע של האתר ועורך הקולנוע בו, עזב לפריז למטרות אקדמאיות. הוא ימשיך לכתוב לאתר בנפח מצומצם (למרות שהסוף השבוע הזה נראה שהוא כתב שם יותר מאי פעם, גם סקירה על חיפה, גם ראיון עם אסף אמיר וגם תמונת מצב של האוסקר הזר), ואת מה שהוא לא יספיק לכתוב משם ישלים מכאן (כבר מהשבוע) דורון פישלר (“עין הדג”), שהקדנציה שלו ב”מעריב” הגיעה לסיומה בתזמון מושלם.

=======================

אפרופו מבקרי קולנוע: האתר “קולנוען”, מבית איגוד המפיקים, פנה לשלושה מבקרי קולנוע ישראליים לבחירת הרגעים הטובים ביותר בקולנוע הישראלי לשנת תשע”ב. הנה מה שכתבתי להם:

רגעים? איך לפורר את שנת הקולנוע לרגעים? אני יודע לבקר סרטים מלאים. “העולם מצחיק” של שמי זרחין היה הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה, מלאכת מחשבת של כתיבה נהדרת ובימוי שנראה כמו מיוזיקל נטול שירים (עם מערכונים במקום שירים), ועם חיבור חכם להפליא בין אמירה חברתית ובין עשייה אמנותית. אבל זה סרט שלם, מלא רגעים. רגע אחד? בעולם כותרות הקולנוע, התשואות שקיבל “שומרי הסף” באמריקה הם רגע יפה ומרשים, ובכלל עצם עשייתו של סרט כמו “שומרי הסף” – שמעבר לכל התוכן שלו הוא גם אחת ההפקות הוויזואליות המרשימות שראיתי בישראל אי פעם, בלי קשר לחלוקה בין עלילתי ותיעודי – הוא רגע מרשים. ההצלחה הקופתית העצומה של “הדירה”, עוד רגע. כל שנה בקולנוע הישראלי היא כמו דבר חדש לגמרי, עם חוקיות משלה, שלא דומה לשום דבר שהיה לפני כן. 50,000 צופים לסרט תיעודי? מי ניבא?
אבל אם לבודד רגע אחד מתוך סרט אחד, שהימם אותי, וגם – נדמה לי – שמסמן איזשהו כיוון חדש שהקולנוע הישראלי הולך אליו זו הסצינה הנפלאה של רועי אסף בחוף הים בסוף המערכה השנייה של “המשגיחים”, סרטו של מני יעיש. התבודדות, תפילה והיטהרות, בסצינה שיש לה גם עוצמה דרמטית וגם עוצמה רוחנית. והוא מסמן בעיניי כיוון רוחני שהקולנוע הישראלי פונה אליו (ואני מברך על כך). כיוון שכבר “למלא את החלל” (מסרטי תשע”ג, מבחינתי) לוקח אותו שלב נוסף הלאה. רגע לפני ראש השנה ועשרת ימי תשובה, אני נזכר לא פעם בסצינה הזאת בחוף הים ושואב ממנה השראה וחיזוק.

 

הנה הפרויקט כולו, כולל הבחירות של אבנר שביט ושמוליק דובדבני.

=================

ועוד אפרופו בחירות מבקרים: בפסטיבל חיפה מחולק מדי שנה פרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב ביותר ולסרט הזר הטוב ביותר. במשאל, אותו מרכז מדי שנה גידי אורשר, משתתפים בערך 20 מבקרי קולנוע. בשנה שעברה, כשנבחר “הערת שוליים”, זו היתה הפעם הראשונה שסרט שבחרתי גם זכה. בכל שאר הפעמים זה לא קרה. השנה בחרתי ב”העולם מצחיק” של שמי זרחין לסרט השנה וב”הוגו” של מרטין סקורסזי לסרט הזר. אני מעריך ש”השוטר” יזכה.

==================

הצילומים של “האיש הכי כועס בברוקלין” התחילו, כך מדווח “פילם מייקר”, הסוקר הפקות של סרטים עצמאיים. רובין וויליאמס בתפקיד הראשי, פיל אולדן רובינסון (“שדה החלומות”) מביים. במקור מדובר ברימייק ל”מר באום” של אסי דיין, אבל התקציר כבר נשמע כמו רעיון אחר שמבוסס על נקודת המוצא העלילתית ההיא, של סרט בזמן אמת: 90 דקות של סרט על אדם שנודע לו שנותרו לו 90 דקות לחיות. זה יהיה, אם כן, הרימייק השני לסרט ישראלי אחרי “החוב” (או השלישי, אם סופרים גם את “הבתול האמריקאי האחרון”, מעין רימייק עצמי של בועז דוידזון לסרטו “אסקימו לימון”).

=================

תגובה מקסימה של מגיב בשם “שנאוצר” ב”עין הדג” על הזכייה של “למלא את החלל” בפרס אופיר אתמול:

 

אם אי פעם עוד מישהו יכליל חרדים, אני אראה לו את הטקס הזה.
בעלה של רמה בורשטיין (שאגב, נראית אישה ממש נחמדה), חרדי עם עם כובע, פאות לחיים ובגדים שחורים יושב באותו שורה עם נשים, רובן בבגדים “לא צנועים” או לחילופין מסתכל על נשים עם בגדים לא צנועים שעומדות על הבמה, ועוד ביום שישי, שעה או שעתיים לפני כניסת השבת – והוא בסדר גמור עם זה. שום אבן, שום ריסוס ושום כל דבר אלים אחר שמייחסים לחרדים. יושב שם בסבבה, ונהנה מהחיים ומההישגים של האישה שהוא אוהב.

אין מאושר ממני על הזכייה של “למלא את החלל”. לא ראיתי את הסרט, והוא בהחלט יכול להיות גרוע, אבל עצם העובדה שהמגזר הכל-כך שנוא הזה מקבל סוף סוף קצת הערכה פשוט מחממת את הלב.

 

==================

 

 

 

 

נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “סיכומי שנה, סיכומי שעה”

  1. שנאוצר 23 ספטמבר 2012 ב - 0:12 קישור ישיר

    וואו, זה היה מפתיע. לגמרי תודה (:

  2. Spartak 23 ספטמבר 2012 ב - 3:38 קישור ישיר

    אם אתה רוצה הברקות,אני ממליץ על שני סרטים:
    “סונטה חרישית” – הסרט היה אמור להיות מוקרן בשנה שעברה,אבל מסיבה לא ברורה,ברגע האחרון ירד…אז הביאו אותו השנה…במיוחד בשבלך,צמד מילים:”ללא דיאלוג”,אני לא חושב שצריך עוד סיבה לראות. (אני יודע שתי ההקרנות בקריגר,אבל בכל תפספסו!)
    “המנצח” סרט רוסי של פאבל לוגין שברובו צולם בירשלים.בימוי מרשים מאוד (כמו גם המשחק ויש גם שחקנים ישראלים).

    אפשר לפספס:
    כל השוטרים הם נבלות – את האמת חשבתי לשים אותו למעלה ואז ראיתי שניתן למצוא אותו באוזן,בכל זאת סרט די חזק ואלים.
    קוקוקו – אם יש זמן פנוי אפשר ללכת,אבל איני בטוח משלא דובר רוסית,באמת יתחבר לסרט,לאמרות שהוא די נחמד.
    אוסלו, 31 לאוגוסט – סביר,אבל ניתן למצוא על הדי.וי.די.
    טיראנוזאור – כנ”ל.
    הים הצהוב – כנ”ל וגם תהרגו אותי,אבל אני לא מבין,למה להביא סרט שהיה לפניי שנה וחצי (!) בפסטיבל ירולשים.
    “הפיל הלבן” – סרט חדש של פבלו טראפרו,לצערי הרב,הרבה יותר “קרנצ’ו”,מאשר “לאונרה”…

    ובשום פנים ואופן על תלכו לראות:
    “דיוקן של בין-ערביים”,”המל” – שני סרטים שמתיימרים בכל כוחם להיות סרטי ארט-האוס…

  3. מאניבול 23 ספטמבר 2012 ב - 10:21 קישור ישיר

    האם אי אפשר להגיע אל ביקורות ישנות שנכתבו על ידך בסינמסקופ במהדורתו הקודמת? מנסה להגיע אל “מאניבול” ביקורת שבזמנו אהבתי.
    בהצלחה

    ===================

    רוה למאניבול: חפש “מאניבול ביקורת” בתיבת החיפוש משמאל ותגיע לכאן.

    • מאניבול 24 ספטמבר 2012 ב - 11:01 קישור ישיר

      תודה לך. דרך תשובתך הגעתי אל הביקורת (המעניינת) על מאניבול. אבל רק שתדע, שחיפוש – גם בגוגל וגם באתר הזה ממש – של ביקורות ישנות שלך, אינו מצליח, אי אפשר (לעת עתה, אני מקוה) למצוא ביקורות ישנות שכתבת לפי שם הסרט.

  4. קמרלינג 23 ספטמבר 2012 ב - 12:45 קישור ישיר

    בנוגע לחיפה ובניגוד ל-Spartak: לטעמי “הים הצהוב” מיישר קו עם המיטב של קולנוע הנקמה הקוריאני. יופי של דבר. ולגבי “טירנוזאור”: טוב מאוד, והיה יכול להיות מצוין אלמלא החליט קונסידיין לאמץ את ישו כתסריטאי שלו.

    • Spartak 23 ספטמבר 2012 ב - 14:28 קישור ישיר

      לא,אמרתי ש”הים הצהוב” הוא,סרט רע וסביר להניח אם לא היה ניתן להשכירו הייתי אולי אפילו ממליץ אליו,אבל באותו השנה (2010!) יצאו משהו כמו 4-5 סרטים באותו הז’אנר (פחות ויותר) בקוריאה,ולדוגמא “אני ראיתי את השתן” ו”Moss” (שניהם ניתן למצוא באוזן) לטעמי הרבה יותר מעניינים.

  5. איתן 23 ספטמבר 2012 ב - 16:45 קישור ישיר

    חיכיתי שתעלה פוסט, כי חשבתי שתתיחס לסיפור שבעיניי הוא משונה: מסתבר שהיתה בשבוע שעבר הקרנת נסיון של “לינקולן” (שזה עניין מוזר בפני עצמו, כי קראתי שספילברג לא עושה הקרנות נסיון בפרינציפ). בניו יורק פוסט לו לומניק כתב ש”מישהו שלא מתעשיית הקולנוע” היה בהקרנה ואמר שהסרט משעמם. וכל הטוויטריה געשה אתמול בקללות וויכוחים. במיוחד סשה סטון. מה היה הדבר הזה?


השאירו תגובה