וויליאם הרט ב"כואב שהוא איננו" של סנדרין בונר. הסרט הראשון שממש אהבתי בחיפה

נראה לי שרובנו צריכים רק את ה-20-30 דקות הראשונות של הסרט כדי לדעת אם אנחנו אוהבים אותו, אבל אנחנו זקוקים ל-20-30 דקות האחרונות של הסרט כדי לדעת אם הוא באמת טוב.

ההתחלה משפיעה לנו על מצב הצפייה: האם הסרט נאה בעינינו, האם העלילה מעניינת ואנחנו מוצאים עצמנו נשאבים לעולם, האם השחקנים מוצלחים בעבודתם והאם הדמויות מעוררות עניין. אבל ככל שרואים יותר ויותר סרטים, בעיקר באינטנסיביות של פסטיבלי קולנוע, נזכרים שהאתגר הגדול הוא לראות איך יוצרי הסרט – הבמאים, התסריטאים והעורכים – מצליחים לסגור את הסרט. גם להוביל את העלילה למקום מספק, וגם לא לבגוד בטון הסרט. אני רואה המון סרטים שאני מרגיש במהלכם שאני מחבב אותם, שהם מוצאים חן בעיניי, אבל שהסוף שלהם הוא מבחינתי כשלון – הסגנון עבד, אבל המוח שהיה צריך להוביל את כל הפלונטר הזה לחוף מבטחים, הרים ידיים מוקדם מדי. ואני רואה גם את ההפך: סרטים שלמשך כל פתיחתם לא משכנעים אותי, משאירים אותי מרוחק ומנותק, ואני כבר תייקתי אותם תחת רובריקת ה"לא אהבתי", אבל הסוף שלהם טוב – מרגש, נכון, ואולי אף מצדיק את מה שבא לפניו. אבל מבחינתי זה מעט מדי ומאוחר מדי.

למשל, "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו. אחרי שעתיים וחצי של סרט, שמצאתי את רובן מפרכות ולא מאוד מעניינות, הסוף היה אפקטיבי. אבל מבחינתי, אני לא אוהב את הסרט הזה. והפוך: "כואב שהוא איננו", סרטה העלילתי הראשון של השחקנית סנדרין בונר (סרט הבכורה שלה היה תיעודי). נכנסתי אליו ממש ברגע האחרון, אחרי ששמעתי בחטף המלצה עליו ממישהו שראה אותו בקאן, באתי עם כוונות לצאת אחרי חצי שעה, ונשארתי עד הסוף. אהבתי את הסרט מאוד, למרות שהסוף שלו לא טוב (בעיניי). הוא לקח דמויות מוצלחות שבוצעו היטב על ידי שחקנים מצוינים, ולא ידע איך לגרום להם לגמור את הסיפור. אבל זה היה מאוחר מדי: כבר אהבתי את הסרט. אהבתי את הצילום, אהבתי את הבחירות האסתטיות המאוד אקספרסיביות ומאוד מהודקות של בונר, ובעיקר התפעמתי, ממש ככה, מהמשחק של וויליאם הרט, בתפקיד שבדרך כלל שמור לז'ראר דפרדייה. נזכרתי שלפני 30 שנה – ב"נשיקת אשת העכביש" ו"תייר מזדמן" – הרט היה אחד השחקנים האהובים עליי בתבל, והנה הוא זוכה כאן לתפקיד ראשי, דמות מצוינת שמתאימה לו בול (אבל גם מאתגרת, כי הוא נדרש לדבר צרפתית לאורך כל הסרט), וזה התפקיד הכי טוב שהרט הזה מזה שנים.

לפעמים אנחנו כותבים על "קולו של הבמאי" – קול במובן של "סגנון", או "זהות". במקרה הזה, ההברקה האדירה של בונר בליהוקו של הרט לתפקיד הראשי היא הברקה של קול. הקול העמוק, שהוא בו בזמן גם סמכותי מאוד אבל גם רך וקל להישבר מרוב רגש, הוא הדבר שהכי אהבתי בסרט, ונדמה כאילו כל הבימוי – שיש בו כוח לצד עדינות – התעצב לפי קולו של השחקן הראשי, קול עמוק שלרגעים נותר בלחישה בלבד.

וזה מפתיע, כי זה לא מהסרטים שאני מצפה לאהוב. יש בו משהו מהעולם הכה-צרפתי שראינו גם ב"לאהוב אותך מזמן" (שם הבריטית קריסטין סקוט תומס גילמה דמות צרפתית). סרט על יגון, על הורים שצריכים להתגבר על מות בנם, ועל הדרכים השונות שלהם לעשות את זה. אכן, הסרט קצת נוטה לחזור על עצמו (ומכאן חולשת הסוף, כי הוא לא מזניק את הדמויות הלאה, אלא סוגר אותן באותו מקום בו הן היו כבר 40 דקות), אבל בכל זאת הרגש האצור בסרט נגע בי. כשלב שבו המוח כבר אמר "זה לא מספיק טוב", הלב כבר לא הקשיב.

"כואב שהוא איננו" יופץ בצרפת רק בסוף החודש. הוא הוצג בחיפה ללא מפיץ, אבל אני מאמין שזה מאותם סרטים שבוודאי ייקנו להפצה בארץ על ידי אחד האורלנדואים/נחשונים/לבים/שפיראים/עדנים, כי הוא פשוט – איך נגיד – מרגש עד דמעות.

================

ראיתי אתמול גם את "הירושה" של היאם עבאס – סרט שבעיקר לימד אותי שהסטארים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי היום הם שחקנים פלסטינאייםֿ, שהסרט הזה הוא בבחינת הפקת האול-סטארס שלהם – וחיכיתי בקוצר רוח לסוף שלו כדי לדעת האם הוא משנה את דעתי עליו אבל בשל התחייבויות אחרות שלי, נאלצתי לצאת לפני הסוף, לכן אני לא יכול לכתוב עליו עד שאצפה בו במלואו.

ציוץ