הנה חומר הקריאה שלי בימים האחרונים, אני מזמין אתכם לקרוא אותו איתי. אולי יחד נצליח לפצח את חידת ההגיון המורכבת הזאת. לפני כשלושה חודשים פירסמה מועצת הקולנוע, שאני חבר בה, טיוטה לניסוח מתוקן של חלק מהקריטריונים לחלוקת כספי חוק הקולנוע לגופים הממומנים. הטיוטה הנוכחית עוסקת בקרנות הקולנוע, בתחום הייעודי ובפסטיבלים. כל מי שרצה להגיב לטיוטה הזאת, ולהציע בה תיקונים, הוזמן. כמובן שהגופים שהתיקונים נוגעים בהם ישירות, אבל גם כל מי שרצה להעיר ולשתף, הוזמן. זאת ועוד: כל ההצעות לתיקונים מטעם כל הגופים הועלו לאתר של משרד התרבות כדי שכולם יוכלו לקרוא זה את מסמכו של זה. בעוד כשבועיים יתחיל מהלך של שימוע שבו תפגוש המועצה את מגישי התיקונים לתיקונים, כדי לנסות לפלס דרך בין שלל העמדות ולמצוא אחד שתהיה מיטבית.

הרעיון, מבחינתי, היה תמיד לשדרג את הקיים, מתוך אמונה שלמה שהמצב הנוכחי עובד לא רע בכלל. רק הביטו סביבכם בתוצרים. המכונה הזאת, שנקראת "הקולנוע הישראלי", עובדת. אבל יש גם "אבל". המכונה עובדת, אבל יש לא מעט יוצרים שמרגישים שהמנגנון הזה, שהצליח מאוד בייצור סוג מסוים של סרטים, משאיר אותם בחוץ. אני שמתי לב שלפעמים הוספתה של מילה אחת בודדה בקריטריונים מזרימה לכיוון הזה משאבים ותשומת לב שלא היו שם קודם. מחדדת רגישות אצל מקבלי ההחלטות שפתאום צריכים לשים לב לדברים שנשרו אל מחוץ לעשייה הקולנועית – בין אם זה אוכלוסיות ומגזרים ובין אם זה ז'אנרים.

"אבל" נוסף הוא העניין הפרסונלי. לא מעט מראשי תעשיית הקולנוע היו מעדיפים חיים נטולי רגולציה. ואני מבין אותם. אני מבין אותם בעיקר כשהם יודעים שעבודתם טובה. הם יטענו שלא צריך להכניס סעיפים לתיקון כזה או אחר, כי התיקונים האלה נעשים מאליהם, בשטח, כשמתברר שיש ביקוש מסוים למשהו מסוים. אני מסכים איתם ומאמין להם. אבל מה יקרה בעוד שלוש שנים, כשתגיע העת לרוטציה, ואת מקומם יתפוס מישהו אחר, והוא יהיה פחות רגיש. הדרך להבטיח את רגישותו של המנגנון (וכאמור, אני בעיקר מדבר על רגישות תוכנית, אחרים מדברים על רגישות חברתית) היא על ידי הכנסתם של הדברים שנעשים כעת מתוך "רצון טוב" (או חוש נכון לשיוויון) לתוך מסמך מחייב, לא לסמוך על טוב ליבה של המערכת העתידית, ועל רגישויות משתנות.

קריאת המסמכים האלה היא חוויה מרתקת בעיניי, ואם אתם קשורים לעולם הקולנוע אני ממליץ לכם לקרוא כמה שיותר. בעיקר כי עד מהרה יתברר כמה הדעות בתחום חלוקות. נסו למצוא ביניהם נושא שהוא בקונסנזוס. לתומי חשבתי שזו השיטה הכי טובה: שכל הגופים יגישו הצעות לתיקון, נראה על מה כולם מסכימים, וזה מה שנעשה (מועצת הקולנוע, צריך לזכור, משרתת את יוצרי הקולנוע, ולא להפך). נו, תמצאו סעיף אחד – אחד! – שיש עליו קונסנזוס.

הדבר הכי קרוב לקונסנזוס שיש במסמכים האלה הוא תמיכתם המוחלטת של (כמעט) כל הקרנות וכל איגודי היוצרים לבטל את התוספת המוצעת לקולנוע הייעודי. והאמת, אני די בצד שלהם בעניין הזה. אני חושב, כמי שיצא לרחוב וקרא לצדק חברתי לפני שנה, שיש מקום להוסיף תקציב ליוצרי קולנוע הפועלים מחוץ למרכזי התרבות של הערים הגדולות, ואף ליזום ולעודד יצירה שהוא החוצה-מהמרכז, ושקולנוע הממומן על ידי המדינה לא יכול להישאר בידיים של תושבי איזור גיאוגרפי אחד או שניים. זה המחיר של קולנוע שהוא state funded, שלכל תושבי המדינה צריכה להיות נגישות אליו (בנוסף לקולנוע שנעשה עכשיו ושהוכיח את הצלחתו; לא במקומו, חלילה). אבל לדעתי הסכום שהוצע בטיוטה גבוה מדי, והוא גם הופך את קרנות הקולנוע המטפלות בתחום הייעודי למכוני הכשרה לקולנוענים במקום לקרנות העוסקות בפיתוח ותמיכה בהפקה. יש אצלי תמיד חשש שיש אנשים שבשם האידיאולוגיה שלהם להיטיב עם הפריפריה (אידיאולוגיה שאני בעדה) רוצים להשתמש בקולנוע לא ככלי אמנותי אלא ככלי טיפולי, שבמקום לתת לעניים לחם, לתת להם מצלמה, כי אם הם יצלמו את העוני שלהם בעצמם ייצא מזה משהו מרגש, ואם לא מרגש, לפחות הם ירגישו שהמרכז מתייחס אליהם. לשם אסור לנו להגיע. זו דעתי. אבל אם תקראו מסמכים אחרים, למשל את המסמך המרתק הזה – שמעבר להיותו כתוב היטב הוא ככל הנראה המסמך היחיד בתולדות העולם והזמן שבו תמצאו את אבנר פיינגלרנט ואודי אלוני חתומים לצד דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע בהסכמה מלאה – והתמונה תהיה קצת יותר רחבה וברורה. יש כאן גם עניין של מלחמה לשימור הקיים: אלה שרוצים שהתקציבים יגיעו גם אליהם, ואלה שרוצים להבטיח שהתקציבים יישארו בידם.

ושלא יהיו ספקות: כל העמדות האלה והעמדות האלה מיוצגות היטב בין חברי המועצה. יש כאלה שחושבים שהתקציבים המופנים לפריפרייה צריכים לגדול באופן משמעותי מאוד, ויש כאלה שחושבים שהמצב בסדר כמו שהוא ושהמערכת יודעת לאזן את עצמה.

קחו עוד סעיף לעיון. עצם הרעיון הזה שיש מועצה (שהקרנות רוצות שיהיו בה כמה שפחות קולנוענים פעילים, אגב. מה שאומר שיהיו כמה שיותר פקידי ממשלה) שפעם בשנה עוברת על דו"חות הביצוע של כל המוסדות הנתמכים על ידי המדינה ומעניקה להם ניקוד שעל פיו הם יקבלו את תקציב השנה הבאה שלהם, זה בעייתי נכון? צריך להבין ממש טוב בכל תחומי הקולנוע כדי להצליח לעשות את זה. אז מה עדיף? למצוא מדדי בדיקה אובייקטיביים, שאין בהם מקום לשיקול דעת אישי, כזה שישתנה מאיש לאיש? או להעדיף ניקוד המבוסס על הערכה כללית, שיש בה משהו מאוד סובייקטיבי המבוסס על הרושם שהפרזנטציה עשתה על כמה אנשים? אני בעד מציאת מדדים אובייקטיביים ככל האפשר. לפרק את המילה הזאת "הצלחה" לכמה שיותר פרמטרים ברורים – המשקפים גיוון רפרטוארי, תקשורת עם קהל (מתוך עמדה שלי שלקולנוע ללא קהל אין זכות קיום – ב"קהל" אני מכליל לא רק מאות אלפי צופים בארץ, אלא גם הקרנות בפסטיבלים בחו"ל, אבל שבשורה התחתונה לדעת כמה מסרטי הקרן מצאו קהל) וניהול תקין של המנגנון – עם מקסימום שקיפות ושיוויוניות. אני גורס שמציאת נוסחה כזאת תגן על הגופים מפני כאלה שבאים עם אג'נדה רדיקלית והרסנית, או סתם חוסר בקיאות (חוסר בקיאות שיכול להגיע לזה שמישהו ייתן ניקד גבוה יותר לפרס בצלצל הזהב מפסטיבל רישיקש על פני פרס ברדלס הברונזה מפסטיבל לוקרנו, מתוך הנחה שזהב יותר שווה מברונזה).

הגיוני, חשבתי. עכשיו קראו את המסמכים וראו כמה עמדות יש סביב הנושא הזה. בין אלה שטוענים שמדידה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להתקיים, ומול אלה שדורשים שהמדידה תהיה כמה שיותר אובייקטיבית, ומול אלה שרוצים שהמדידה תוותר לחלוטין על כל מדד כמותי ותעסוק רק בהערכה של איכות.

דבר אחד ברור לי: לא משנה מה יוחלט בסוף, מה ייחתם בסוף, מה ייכתב בסוף – אף אחד לא יהיה מרוצה. כי כולנו שונאים רגולציה, כולל הרגולטור, עכשיו אני מבין גם את זה. אני תוהה האם אפשר יהיה להגיע למסמך שישדרג את הקולנוע הישראלי לעשר השנים הקרובות (אני, אישית, חושב, שהכנסת תחום הסרט הקצר, ועידוד תמיכות באנימציה ובז'אנרים לא-מטופלים עד כה על ידי הקרנות, יהיה נקודת זינוק אדירה לקולנוע הישראלי בעשור הקרוב. זה החזון האישי שלי), או שגם המהלך הזה ייגמר בצעקות ובמלחמות ובהשארת המצב כמות שהוא.

ציוץ