הסרט הישראלי של מוחסן מחמלבאף
מוחסן מחמלבאף מתוך סרטו החדש, "The Gardener", שצולם בישראל
לעיתים נדירות אני מוצא כתבה עיתונאית שמוחצת לחלוטין את חומות הציניות שלי וגורמת לי להגיד "וואו", להחכים ואף להתרגש. בזו בדיוק היא הכתבה הפשוט נפלאה הזאת של פבלו אוטין מ"עכבר העיר" שבראש ובראשונה נותנת לי מידע שהוא בבחינת חידוש גדול עבורי, ולא היה לי שום מושג לגביו: מוחסן מחמלבאף צילם סרט בישראל בשם "הגנן" (למקרא התקציר, יכול להיות שזה בעצם "הגננת"). זה מדהים. קודם כל כי הוא אירני, ואתם לא רואים הרבה במאים אירניים מסתובבים בישראל. ואכן, מספר מחמלבאף לאוטין (הם נפגשו בפסטיבל בוסאן בדרום קוריאה, שם הוצג הסרט בבכורה עולמית), הוא ובנו נכנסו לישראל כתיירים, וסיפור הכיסוי שלהם היה הזמנה ממרכז הבאהים בחיפה (דת שמקורה באירן, אבל שמרכזה בישראל, בחיפה ובעכו).
הסיבה השניה ל"וואו" שלי היא שמחמלבאף הוא בעיניי גדול במאי אירן בעת הזאת. הוא גם אחד האחראים לגל החדש האירני. יותר מקיארוסטמי, יותר ממג'יד מג'ידי, יותר מג'פאר פנאהי, הסרטים של מחמלבאף – והערבוב שלהם בין תיעודי ועלילתי, בין ריאליזם ופיוט, והקרבה שלהם לקולנוע של סרגיי פרדג'אנוב הגיאורגי – הם אלה שגרמו לי להתלהב מהקולנוע האירני. סרטיו "גאבה", "סאלאם סינמה" ו"רגע של תמימות" הם מהיפים בסרטים האירניים של היוצרים בני הדור הנוכחיים, וכולם שלו. וכבר במין טריילר הזה רואים שמחמלבאף נותר משורר קולנוע אדיר, גם כשהוא מצלם סרט תיעודי מאולתר ומחתרתי ללא אישור:
אבל אחרי שנרגענו מהסיפור הזה, על קיומו של סרט של מחמלבאף שבא להתבונן בישראל ובדתות, יש לאוטין הישג נוסף. בפסטיבל הקולנוע בקוריאה הוא ניהל שיחה עם הבמאי, תחילה במסיבת עיתונאים ואז גם באופן אישי. הנה צילום שאוטין העלה ליו-טיוב ממסיבת העיתונאים:
התשובות של מחלבאף נהדרות בעיניי. כמו גם הדיון שהוא עורך עם בנו לגבי דתות. הבן טוען שכל הדתות מתחילות בדיבורים על שלום (כמו הדת הבאהית, המטיפה לפציפיזם), אבל בסופו של דבר בשמן של דתות יוצאים למלחמה ונעשים מעשי אלימות איומים. האב, למרות היותו לא דתי, חושב שלדת יש חשיבות מסוימת.
מחמלבאף, כמו לא מעט מעמיתיו, חי כבר כעשר שנים מחוץ לאירן. השלטון הנוכחי די חנק את הגל החדש האירני. הוא מדבר יפה במסיבת העיתונאים על תפקידו של הקולנוען לחשוף את האמת, ועל כך שהמצלמה היא כלי הנשק של האמת מול רובי הצבא שמנסים לכפות אמת אחרת. זה, אגב, בדיוק האמירה שניצבת בבסיס "5 מצלמות שבורות": מצלמות נגד רובים. בקיצור, כתבה נהדרת, איש מרתק, הישג גדול. כדאי לכם לקרוא.
הנה דף הפייסבוק של מחמלבאף. נסו לתאם איתו הבאה של הסרט להקרנה בישראל במהרה בימינו.
יאיר, אני אומר וואו עכשיו… ממש ריגשת אותי. תודה על הפרגון 🙂
בתחילת השבוע אנחנו מתכננים להעלות בסריטה גרסה ארוכה יותר של המפגש איתו, שם אנחנו מדברים גם על הצד הקולנועי של הסרט. הבחירות האסתטיות שעשה והמשמעויות האתיות שלהן (דברים שאני מאוד אוהב לדבר עליהם).
אז זהו,
שוב תודה, ממש
אני לא מחשיב את הבלוג שלי כאתר ניוז, וזאת הסיבה שלא כתבתי על זה. אבל אם לפעמים אני עולה על משהו שנראה לי מעניין, אני שולח אותו במייל למי שאולי גם יחשוב שזה מעניין. ואם היית בודק את המייל שלך, יאיר, היית רואה ששלחתי לך לינק לידיעה על הסרט החדש של מחמלבף כבר לפני חודש.
נו טוב – ההפסד שלך הוא הרווח של פבלו אוטין.
ולגופו של עניין – מסכים איתך בכל מילה. יש באירן כמה וכמה במאים טובים (או יותר נכון לומר – היו באירן. השלטון הבריח אותם). מחמלבף הוא הטוב מכולם. הוא לא עשה סרט כבר קרוב לעשור, והוא העדיף לעבור אל מאחורי הקלעים של סרטי משפחתו (בנותיו ואשתו). אני מאוד שמח שהוא חוזר למרכז הבמה. גם אני מאוד אהבתי את סרטיו.
===================
רוה לאיתן: אכן פספסתי את המייל. קורה. המשך לעדכן.
הנה הכתבה המלאה, כלול הרבה יותר דיון על הקולנוע עצמו (שהוא יותר מעניין מפוליטיקה) – http://srita.net/2012/11/11/interview_with_mokhsen_makhmalbaf_busa/