"צלילי המוזיקה"

ידעתי ידעתי ידעתי. היה לי ברור שהעידן הדיגיטלי והקרנות סרטים ב-DCP יהפוך את עולם ההפצה הישראלי לקצת יותר משוחרר. חלק גדול מהעלות העצומה של ההפצה היה כרוך בהבאת גלגלי צלולואיד כבדים ומסורבלים והדפסת עותקים או שינועם ברחבי הארץ. כשעשרה גלגלים הופכים להארד דיסק במזוודה לפחות הצד הזה נהיה נוח יותר, ואולי אף מוזיל במשהו את תהליך ההפצה (אם כי, תסמכו על בעלי הזכויות שאת מה שחוסכים על עלויות שינוע לעמילות מכס הם יוסיפו למחיר הזכויות להקרנה). ואכן, פתאום יס פלאנט מפתיעים ומציגים מדי שבוע קלאסיקה משוחזרת אחרת. וכשגם הסינמטקים מצטרפים לעניין אפשר לתהות: האם סוף סוף נשוב ונראה בבתי הקולנוע בארץ רפרטואר מגון יותר, לא רק מההווה אלא גם מהעבר? והנה, השבוע הקרוב הוא סוג של גן עדן לקלאסיקה.

בסינמטקים בארץ יקרינו במהלך חופשת חנוכה בשבוע הבא את "צלילי המוזיקה", הגרסה של רוברט ווייז מ-1965 למיוזיקל של רוג'רס והמרסטין. הסרט שזכה באוסקר לאותה שנה. אני מאושר מזה. ראיתי את "צלילי המוזיקה" המון פעמים, וקשה לי להסביר כמה הסרט הזה אהוב עליי – השירים, הבימוי, הצילום, הכל בסרט הזה נהדר. ואני משתוקק לראות אותו עם בנותיי על מסך גדול ולהשתנק שוב מהרגעים שבהם השתנקתי כבר עשרות פעמים לפני כן. אם מעולם לא ראיתם את "צלילי המוזיקה" – ובכן, איך זה יכול להיות? אז הנה, השלימו את החסר. ואם ראיתם: ובכן, אתם כבר מבינים שאתם חייבים לראות שוב על מסך גדול, עם תמונה בהירה ונוצצת וסאונד מושלם. זה הרי ברור לא.

והנה הרגע שהוא בבחינת נס קטן שיהיה כאן: שבוע אחר כך (החל מ-22.12) יגיע למסגרת הקלאסיקות של יס פלאנט "סיפור הפרברים". שוב רוברט ווייז מעבד מיוזיקל (הפעם עם המוזיקה המופלאה של לנארד ברנסטין), ושוב הוא זוכה על כך באוסקר. "סיפור הפרברים" מ-1961 זכה בעשרה אוסקרים, "צלילי המוזיקה" זכה בחמישה.

והנה רגע קטן של פרדוקס אבסורדי. שני סרטים מוזיקליים של אותו במאי מאותו עשור, שניהם זוכי אוסקר, שניהם מהסרטים האהובים והפופולריים של הקולנוע האמריקאי של שנות הששים: הייתם מצפים שמישהו יקום ויארגן לנו, לערב אחד בלבד, דאבל-פיצ'ר חגיגי. פסטיבלונצ'יק. אנשי ההארד קור אולי אפילו מציעים לזרוק פנימה גם את "האזרח קיין", עליו זכה ווייז באוסקר כעורך ושיש עותק פילם שלו בארכיון הסרטים בירושלים, אבל אולי לא צריך. מספיק שני אלה.

אלא שזה לא יקרה. זה שייך לקבוצה הזאת וזה שייך לקבוצה הזאת, העותק של זה צריך לחזור לחו"ל בסוף החודש, העותק של זה מתפנה לסיבוב סינמטקים רק בעוד חודשיים, נו. נבר מיינד. לא צריך.

אבל אנחנו, הסינפלים, צריכים להבין שהאחריות היא עלינו: צריכים לעשות מיני מחווה לרוברט ווייז עם עותקים נוצצים וחדשים של סרטיו הסוחפים. אז בשבוע הבא קופצים לאחד הסינמטקים. ושבוע אחר כך לאחד היס פלאנטים. ולרגע קט, נהיה פריז.

ציוץ