מחזור 2013. משתתפי חממת הקולנוע הבינלאומית השנייה בירושלים. אמש במשכנות שאננים

נתחיל עם הכותרות ונעבור בהמשך לפרשנות. הכותרת היא כזאת: אתמול במשכנות שאננים נפתחה חממת הקולנוע הבינלאומית השנייה של ירושלים – יוזמתו של רנן שור ובית הספר לקולנוע סם שפיגל. 12 קולנוענים צעירים מכל העולם שעובדים על סרטם הראשון או השני הגיעו אתמול לירושלים להתחיל מסע של כשבעה חודשים בו הם ייפגשו באופן אינטנסיבי למדי עם עורכי תסריט מטעם החממה שילושו איתם כהוגן את התסריט שלהם. בסוף הדרך, ביולי 2013, שני התסריטים המצטיינים מהחבורה יזכו במענק הפקה של 80,000 דולר.

חמישה קולנוענים ישראליים, מהם מהמסקרנים ביותר שפועלים כאן, משתתפים בחממה ואלה הם:

דני רוזנברג, שסרטיו הקצרים "בית אבי" ו"סוסיא" זכו בפרסים, ועתה עובד על סרטו הראשון באורך מלא, "החייל הרזה ואהובתו"; בנימין פרידנברג, שביים את אחד מסרטי הגמר היפים שראיתי בשנים האחרונות, "סיור מודרך", עובד על סרט ראשון, "קפיצת הדרך". יהונתן אינדורסקי, שביים את הסרט התעודי "זמן פוניבז'" ועכשיו עובד על סדרת הטלוויזיה "שטיסל", מכין את סרטו "רוזומני". עידו סוסקולני, המוכר בעיקר כצלם ("צווארון כחול לבן", "מלחמה אחרת", "דיפלומט") עובד על סרט בשם "המוות עצוב הלילה". ואחרונה: רוני קידר, גברת "ג'ו ובל", נמצאת שם עם תסריט חדש שלה, "משפחה".

זה הפרויקט השלישי, לפחות, שקידר עובדת עליו בו בזמן. לפני שנה היא זכתה בתחרות הפיצ'ינג בחיפה עם תסריט לסרט "5.5 ימים בברלין", שכבר קיבל מימון גרמני ועדיין מחכה למימון ישראלי כדי לצאת להפקה. בינתיים היא ביימה את "באני לאב" הקצר. כדי להעביר את הזמן היא צילמה בלילה אחד עם חבריה סרט ניסיוני בשם "סופעולם" שנמצא בעריכות. ועכשיו יש לה כבר פרויקט חדש מתבשל. "משפחה" מספר על צלמת שמנסה לצלם את בני משפחתה ומגלה שהיא מצליחה לצלם אותם כמו שצריך רק אחרי שהיא רוצחת את כולם.

שבעה משתתפים נוספים מגיעים מהעולם. ג'ונפנג בו הוא במאי מסינגפור שסרט הבכורה שלו, "ארמון חול", הוקרן ב-2010 בשבוע המבקרים בקאן. ג'ואנה ג'ורביץ מארצות הברית, אלה וקסובה מאוזבקיסטן, לזלו נמש מהונגריה, מקסימיליאנו שונפלד ומורגן סימון מצרפת.

ביולי האחרון הגיעה לסיומה החממה הראשונה ובה קיבל נדב לפיד מענק לבימוי סרטו השני, "הגננת" (סרטו הראשון היה "השוטר"), שצילומיו יתחילו באביב. גם "ברש" של מיכל ויניק, שזכתה באחד הפרסים שם, מתקרב לצילומים.

ועכשיו לפרשנות. מה זו בכלל החממה הזאת?

כשהיא רק הושקה כיניתי אותה כאן "הגרסה הישראלית למעבדות פיתוחי התסריטים של סאנדאנס".  היו לכך כמה טעמים. הראשון הוא כי ככה הוגדרה החממה בהודעות לתקשורת . השני, כי אליסיה ווסטון, מבכירות מעבדות סאנדאנס, שימשה יועצת לרנן שור בבניית החממה הירושלמית (מאז היא הפכה למנהלת פסטיבל ירושלים). השלישי, כי על פניו נשמע שכל החממות דומות זו לזו – בוחרים משתתפים, מביאים אותם לאנשהו בעולם נותנים להם אנשי מקצוע שיעזרו להם בשיפור טיוטות התסריט בדרך לצילומים. שני המקומות הבולטים בעולם שעושים את זה הם סאנדאנס וטורינו. לפסטיבל קאן יש את האטלייה, שעובד קצת אחרת (נותנים לך דירה בפריז לשבת לכתוב ולקבל תמיכה מקצועית, אם אתה צריך). ועכשיו גם פסטיבל ברלין עושה משהו דומה. אבל מתברר שהחממה הירושלמית קצת אחרת.

מאז הסתיימה החממה הראשונה דיברתי עליה עם כמה מבוגריה, ביניהם נדב לפיד, אסף פולונסקי וחיים אלבום, וכן עם רנן שור, מיסדה ומנהלה. מכולם מתברר ש"חממה" הוא שם עדין לתהליך שעוברים היוצרים. "טירונות" אולי מתאים יותר. במעבדות או חממות כמו אלה בסאנדאנס ובטורינו מגיעים הקולנוענים לאתר הכינוס. פוגשים את עמיתיהם לשבוע הקרוב. ומתחילים סדרה ארוכה של מפגשים עם אנשי מקצוע. הם מדברים, מנתחים, עוזרים, נותנים עצות, הכל מאוד אינטנסיבי, וממה שאני שומע גם מאוד מועיל, אבל בסוף השבוע הזה, מעין ספא לתסריטים, כל אחד חוזר הביתה עם כל העצות הרבות שהוא קיבל מאנשים שונים, והוא צריך לשבור את הראש למי להקשיב ומה לעשות הלאה. היו שסיפרו לי שלפעמים יוצאים מחממה כזאת דווקא מבולבלים יותר.

לעומת זאת, החממה הירושלמית היא מסע כומתה. משתתפיה יגיעו פעמיים בחצי השנה הקרובה לירושלים למפגשים אישיים (ופעם שלישית בסיומה). בעת הביקורים בישראל הם יוצאים גם לשלל פעילויות העשרה ברחבי הארץ (דווקא שם, אמר לי יוצר אחד, יוצא לנקות את הראש מהתסריט ואז מגיעים הרעיונות הכי טובים). אבל בחודשים שבין ביקור לביקור הם אמורים להימצא בקשר רציף עם המנטורים שלהם (שלושה סך הכל, כל אחד עוקב אחר ארבעה פרויקטים) ולשכתב את התסריט שלהם באופן משמעותי על בסיס המפגשים עם עורכי התסריט. כל מי שדיבר איתי סיפר לי שהתסריטים שונו באופן משמעותי מאוד במהלך העבודה בחצי השנה הזאת, אבל זאת מבלי להרוס את הגרעיון המקורי שהתחיל את הסיפור כולו. דמות משנה הופכת לדמות ראשית, נקודת מבט אחת מוחלפת באחרת. הסיפור נשאר זהה, אבל התסריט הופך למשהו אחר. כולם דיברו איתי על החממה הזאת במילים נפעמות ונרגשות, שזו היתה חוויה קשה מאוד, מפרכת, אבל שהתסריט שודרג באופן משמעותי.

המטרה של שור ושל בית הספר סם שפיגל הוא להביא לכך שכתריסר סרטים בשנה שיהיו מהמובילים בפסטיבלים בעולם ייפתחו עם הלוגו שיכריז שהם פותחו במסגרת החממה הירושלמית.

ציוץ