"צבעים אסורים", לזכר נגיסה אושימה
לא הייתי ממעריציו של נגיסה אושימה, שהלך היום לעולמו בגיל 80. "אימפריית החושים" אף פעם לא היה סרט טוב במיוחד בעיניי, קונטרוברסיה בצד. "טאבו" ו"מקס מון אמור" היו מעניינים יותר. אושימה היה בהחלט במאי חצוף למדי ושובר מוסכמות, אבל ממעט מדי מסרטיו נהניתי. לדוגמה: "חג שמח מיסטר לורנס". חוץ מ"אימפריית החושים" זה הסרט הכי מפורסם שלו במערב – סרט דובר אנגלית ברובו העוסק במערכות היחסים שבין היפנים ובין שבויי המלחמה שלהם, חיילים בריטיים במלחמת העולם השניה. דיוויד בואי, ריוצ'י סקמוטו, טאקשי קיטנו וטום קונטי (בתפקיד לורנס) בתפקידים הראשיים.
אבל בשבילי, "חג שמח מיסטר לורנס" הוא סרט שאני זוכר, ואף מחבב, אך ורק בזכות המוזיקה שלו. אושימה בחר בריוצ'י סקמוטו להלחין את הפסקול – וסקמוטו הלך בעקבות ונגליס ב"מרכבות האש" והצמיד פסקול אלקטרוני לסרט תקופתי. וסקומוטו הבריק הלאה: הוא פנה לידידו הבריטי דיוויד סילביאן, אז סולן להקת ג'פאן, שיכתוב מילים לנעימת הנושא וישיר את שיר הסרט. סילביאן סיפר שנים אחר כך שהוא חזר כעבור זמן מה לסקמוטו ושר לו את השיר עם המילים שחיבר (בהשראת ספרו של יוקיו מישימה, "צבעים אסורים"). סקמוטו קימט את מצחו ואמר: "זה יפה מאוד, אבל אני כבר הלחנתי את השיר, לא היית צריך לכתוב לחן חדש". אלא שאז אמר לו סילביאן שינגן את הנעימה שלו בזמן שהוא שר, ואכן השתיים התלבשו זו על זו באופן קסום. "צבעים אסורים", מלפני שלושים שנה, היה ונותר אחד השירים היפים ביותר בעולם בעיניי, אחד השירים הכי יפים שנכתבו לסרט. אני כבר אז חשבתי שסילביאן הוא מוזיקאי ענק, ובזכות השיר הזה הכרתי את סקמוטו, אליל פופ אלקטרוני ביפן שבזכות ההיכרות שלו עם סילביאן התחיל לנסות כיוונים קצת ניסיוניים יותר. חמש שנים אחר כך הוא זכה באוסקר יחד עם דיוויד בירן וקונג סו על פסקול "הקיסר האחרון". וכך, במקום להספיד את נגיסה אושימה, הצדעתי לדבר הכי טוב בסרטיו של אושימה: המוזיקה של ריוצ'י סקמוטו.
וגם הקליפ של "צבעים אסורים" היה יפהפה, באופן בו הוא שילב את השירה האולפנית של סילביאן עם קטעים מתוך הסרט.
אתה אשף הטריוויה. תענוג.
(זה קביל להתענג על הספד?).
אני כבר כמעט ולא מגיב כאן, כי בניגוד לעין הדג לא נראה לי שלמישהו פה אכפת אבל אני חייב להמליץ על סדרה מדהימה למדי שלא נראה לי ששם בארץ שמעתם עליה (אני גר בניו יורק).
אמש נסתימה הקרנתה של The Untold History of the United States של אוליבר סטון בערוץ שואוטיים. עשרה פרקים דחוסים ועמוסים בהם יוצר סטון כתב האשמה חמור באופן חסר תקדים כנגד מכונת המלחמה האמריקנית שצמחה למימדים מפלצתיים ב-70 השנה שחלפו מאז תום מלחמת העולם השניה. אני עדיין בשוק שמסמך פרובוקטיבי כל כך עלה לשידור פה.
סטון מתאר בפירוט רב את ההפצצות המאסיביות של ארה"ב על קוריאה בזמן המלחמה ההיא בהן הוחרבו כל ששת הערים בדרום המדינה ואחוז ניכר מהאוכלוסיה הושמד, את ההפצצות חסרות הרחמים על ויאטנאם, לאוס וקמבודיה כולל השימוש המפורסם בנשק כימי שהפך יערות עבותים לשממה וגרם למומי לידה קשים.
סטון מוציא את האוויר מהגלגלים לנשיא אחר נשיא. אף אחד לא יוצא נקי, גם לא אובמה בפרק האחרון. טרומן הוא חדל אישים שייעד נשק גרעיני לאינספור שימושים כולל חפירת מכרות. רייגן יוצא רע מאוד כמי שבגד באמונו של גורבצ'וב ונמנע מלסיים את המלחמה הקרה שנים לפני שנסתיימה מאליה. בפרק האחרון מגיע סטון לבוש ג'וניור. מדיניות החוץ של בוש זוכה לביקורת נוקבת כהרסנית ליציבות בעולם. הסיפור כיצד 3 שבועות לפני המתקפה בעיראק ב-2003 הועפה מהמסך התכנית של פיל דונהיו בשל חשש מביקורת ליברלית, הוא די מדהים.
בוש האב מטופל בפרק שלפני זה, בו מסופר כיצד הסעודים, כדי לשכנע את ארה"ב לתקוף את הכוחות העיראקים שפלשו לכוויית, פיברקו תמונות לוויין של גדודים עיראקים הנערכים לפלישה לערב הסעודית. את האש ליבתה העיתונות הישראלית שכינתה את בוש פחדן והשוותה אותו לנוויל צ'מברליין. עד שעיתון (יפני) פרסם את תמונת הלוויין (הרוסי) המקורית, בה מוכח כי אין ולו חייל אחד בודד בגבול הסעודי, כבר היו האמריקנים שקועים עד צוואר במלחמת המפרץ. הסיפור המפורסם בו ניצולה כווייתית סיפרה בקול חנוק מדמעות כיצד חיילים עיראקים פשטו על בית חולים כווייתי והשליכו פגים אל מותם היה בדוי כולו וה"ניצולה" היא בכלל בתו של בכיר בשגרירות כוויית בארה"ב.
סטון ממשיך הלאה ומתאר את קשרי משפחת בוש (אביו של הנשיא בוש הראשון) עם השלטון הנאצי, קשרים שנותרו בעינם גם לאחר שנודע על קיומם של מחנות ההשמדה. סטון מונה חברות ובנקים אמריקנים רבים שסיפקו סחורות ושרותי בנקאות לשלטון הנאצי.
אל הסי.איי.איי חוזר סטון שוב ושוב ומאשימם כי תמכו ברודנים שטבחו במאות אלפים מבני עמם בפנמה באקוודור באיראן וכו'. כל עוד הרודנים שירתו את האינטרס האמריקני, הכל התנהל כרגיל.
יש בעשרת הפרקים האלה מספיק חומר ל-30 סרטים של מייקל מור וארול מוריס. לראות ולא להאמין איך השלטון מוצא דרכים חדשות לעבוד על האזרחים בעיניים ולמכור להם עוד מלחמה ועוד אחת.
אני לא פציפיסט, רחוק מזה, אבל אני שונא שעובדים עלי.
=======================
רוה לערן: אל יאוש. ב"עין הדג" יש אכן קהילה כותבת ומעורבת גדולה ונמרצת ודינמית, אבל כאן קוראים אותך יותר אנשים חלקם בפוזיציה להרים טלפון ולברר איך אפשר להשיג את הסדרה ולהביאה ארצה בעקבות מה שכתבת כאן. אז אני מעודד אותך להמשיך, כי קוראים – גם אם לא שומעים את מחיאות הכפיים באולם.