20 אוגוסט 2008 | 10:10 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: "יומן מעודכן", הביקורת (+ "מרס תורכי")

החופשה מתקרבת לסיומה. עוד קצת מארכיוני 2001 לפני שחוזרים לשגרה. הפעם: “יומן מעודכן” של דוד פרלוב, ועוד משהו על “מרס תורכי”, הסרט והשיווק, בהמשך לפוסט מאתמול.

פורסם ב”העיר”, 29.3.2001

לפני קצת יותר משלוש שנים נודע לי שדוד פרלוב עומד לנסוע עם צוות צילום מצומצם לברזיל, ארץ הולדתו, לצלם חומרים לפרקים חדשים של “יומן” (יצירתו המונומנטלית בת שש השעות המתעדת את חייו בין 1973 ל-1983). המטרה של פרקי “יומן מעודכן” היתה להרחיב את הפרויקט לתוך שנות התשעים ולהפוך אותו לסרט בן תשעה חלקים הסוקר כשלושה עשורים. באותה עת מלא עשור לבכורת “יומן”, והתזמון היה, כך נדמה, כלל לא מקרי. הבנתי שזו הזדמנות שלא תשוב עוד, ושעלי לגייס צוות צילום מצומצם עוד יותר ולהתלוות לפרלוב במסעו לברזיל. בכיר קולנועני ישראל חוזר לתעד את עצמו, חוזר לעיר הולדתו, מנסה להתחשבן עם עברו, עם יצירתו הגדולה. היה כאן, כך חשבתי, חומר מצוין לסרט תיעודי על פרלוב עצמו, סרט שישקיף עליו מבחוץ, שינסה לענות על החידות הלא פתורות של חייו, שיעקוב אחר הקללה המוזרה שפוקדת אותו, הגורמת לו ליפול למשכב בכל פעם שהוא חוזר למולדתו (ואכן, כשהגיע פרלוב לברזיל הוא לקה בדלקת ריאות חמורה). ובכלל, חשבתי, הגיע הזמן להתחיל לעשות סרטים תיעודיים על הקולנוענים הישראליים הגדולים, כל עוד הם עדיין איתנו. זה בדיוק סוג הסרטים שמבקרי קולנוע אמורים לעשות.
כמו כל מי שמנסה להרים סרט בארץ פניתי למפיקים, שפנו לקרנות התמיכה השונות. התוצאה היתה קטסטרופלית. איש לא רצה לתמוך בסרט. “אם כבר לעשות סרט על במאי, למה לעשות סרט דווקא על פרלוב?”, שאל אחד ממנהלי הקרנות. “יש המון במאים דוקומנטריים שאפשר לעשות עליהם סרטים. אני, למשל”. קרן אחרת, שתמכה באחד משלושת הפרקים של “יומן מעודכן”, לא היתה מעונינת להשקיע כסף בפרויקט נוסף הקשור בפרלוב. הסרט בבימויו היה מספיק מבחינתם (בעיניהם סרט אישי של הבמאי שווה ערך לסרט ביקורתי, רטרוספקטיבי, עליו). הנימוק שלי, ש”יומן” כלל אינו אוטוביוגרפיה של פרלוב ושחלקים נכבדים מחייו של הבמאי נשארו מחוץ לפריים, לא שכנע איש. למעשה, גם הקביעה שלי ש”יומן” הוא היצירה הקולנועית הישראלית החשובה ביותר – קביעה שלתומי הנחתי שהיא קונצנזואלית – עצבנה לא מעט אנשים בעמדות מפתח, בייחוד כאלה שחתומים על סרטים שכנראה נראים בעיניהם חשובים יותר. בשלב זה הרמתי ידיים, העברתי את החומרים לידי חבר ויצאתי לשנה בחו”ל. במהלך השנה הזאת עודכנתי שקרן שלישית סירבה להשקיע בסרט. גם מנהל קרן זאת, קולנוען בעברו, תמה למה לפרלוב בכלל מגיע סרט.
המפגשים האלה האירו את “יומן” באור חדש לגמרי. הפרקים הראשונים של “יומן”, שצולמו בתחילת שנות השבעים אבל נערכו בשנות השמונים, עוסקים בין השאר בתסכולו של הבמאי מהעובדה שאיש לא מזמין ממנו עבודה. בלית ברירה הוא נוטל מצלמת 16 מ”מ ביתית ומתחיל לתעד באובססיביות את העולם הקרוב לו, את הנוף האנושי הנשקף מבעד לחלון דירתו. איך ייתכן, שאלתי את עצמי, שלפרלוב – שיצר סרטים תיעודיים נפלאים ופיוטיים בשנות השישים – לא תהיה עבודה? והנה, מתברר שכמעט שלושים שנה אחר כך יש עדיין כאלה שעיניהם צרה בכשרונו, או שהם אינם יודעים להעריך את תרומתו לא רק לקולנוע הישראלי אלא לאמנות הישראלית בכלל. “יומן”, המבצע הדון קישוטי של פרלוב, קיבל באחת ממדים טרגיים והרואיים. המרירות והתסכול שמאחורי הפרויקט נהיו ברורים יותר, אך הם גם הדגישו את גודל ההישג.
“יומן” לא היה רק סרט תיעודי פסאודו-אוטוביוגרפי המציג בגוף ראשון את עולמו של הבמאי ואת המדינה סביבו, שעוברת בעשור אחד ממלחמת יום כיפור למלחמת לבנון; הוא היה גם מסה קולנועית מבריקה, שמציגה את כל השאלות האתיות והאסתטיות שעומדות בפני יוצר שמנסה להבין מה התפקיד שלו בחברה ומה היחס שלו כלפי המציאות. באחת הפעמים הראשונות שפרלוב צילם במצלמתו החדשה הוא קלט בעדשה צלחת מרק הממתינה לו על השולחן. כמו קונפוציוס מרחוב מאנה ניסח פרלוב את השאלה נטולת התשובה “האם לאכול את המרק או לצלם אותו?”.
כבר בששת הפרקים המקוריים התגלו הבדלים מסוימים ברמה בין הפרקים הראשונים לאחרונים. כשניסיתי לפענח מה יצר את הפערים האלה הבנתי שפרלוב הוא בראש ובראשונה משורר המדביק בכשרון עז מילים צלולות לתמונות. עוצמתו של “יומן” נובעת מהפער התמידי שיוצר פרלוב בין הקריינות ובין התמונה, פער שהכיל בתוכו טקסטורות רבות של משמעויות שרק הולכות ומתאבכות ככל שמעמיקים בהן. הוא מבריק במיוחד כשהוא נתקל בצילום שצילם מזמן, ולמעשה כבר שכח ממנו, וכמו סמיוטיקאי של תמונות מנסה לפענח את המשמעויות הפילוסופיות והאמנותיות שהצילום מעורר.
עמוק בפנים ידעתי שהפרקים החדשים של “יומן מעודכן” לא יוכלו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבו פרקי “יומן” המקוריים. באופן כללי התבדיתי. “יומן מעודכן” אמנם משתדל להיות עוד יותר אישי מ”יומן”, והוא כמעט לא עוסק בחברה שמחוץ לביתו של פרלוב – למעט החלק בפרק השני שעוסק ברצח רבין – אבל דווקא כשהוא הכי אישי קל לפענח בתוך אמירותיו של פרלוב משמעויות רחבות, אפילו כאלה בעלות סאבטקסטים פוליטיים.
הפרק הראשון של “יומן מעודכן”, “ילדות מוגנת”, הוא פרלוב בשיאו. במבט ראשון נדמה שזהו סרט פרטי לחלוטין של במאי העוסק במשפחתו הקרובה, שאינו מוציא את ראשו מתחום ביתו ומתקשה להבדיל בין סרט תיעודי המיועד לקהל רחב ובין Home Movie לצריכה פרטית. בפועל מדובר בשירה קולנועית מרגשת ועמוסת תובנות, לא רק על טיבו של המדיום הקולנועי, אלא על החיים עצמם. פרלוב מתבונן בסרטים הביתיים המתעדים עשור בחייהן של בנותיו ונכדותיו. הוא זונח את מצלמת הפילם ועובר לצלם בווידיאו (ובהמשך בווידיאו דיגיטלי). הוא מקפיד להדגיש בפני הצופים את גבולות הפריים, את קיומו של הפסקול, את תנועת המצלמה, את קיומה של עריכה המשאירה חלק מהחומרים בחוץ, את קיומו של מבט הדדי (המצלמה אל הדמויות והדמויות אל המצלמה), את קיומה של אשליה קולנועית, גם במה שנראה תיעוד “אותנטי”. החיים הנוחים שמנהלות נכדותיו גורמת לו להרהר בנושא ילדות בכלל. הפערים בין הילדות שלהן וילדותו שלו, בברזיל, משתמעים מהטקסט במרומז. אך באותה מידה ניתן לקרוא את הסרט באופן פוליטי וחברתי רחב יותר. דווקא כשפרלוב נמנע מאמירות חברתיות, הוא מנסח אותן בצורה הכי ברורה. בפרק השני, כשהוא נוגע ישירות בפוליטיקה (ובדימויים שמייצרות מערכות הבחירות), התוצאה צלולה פחות, אולי כי היא ישירה יותר ונטולת אניגמטיות פיוטית.
מבעד לעיניו של פרלוב, העולם כולו הופך פרלובי. גיבוריו מגיבים למצלמתו, וגם בהיותם זאטוטים הם מנסחים לכבודו שאלות קיומיות שלא היו מביישות את קאמי או סארטר. כשנכדתו התינוקת של פרלוב נוחתת לראשונה בפריז היא פוגשת בשדה התעופה את אמה (נעמי פרלוב, כיום מנהלת להקת המחול בת שבע). בעיניה של הילדה הטרמינל בפריז נראה זהה לחלוטין לטרמינל שממנו עזבה, בתל אביב. הילדה מביטה סביבה ולא ממש מבינה לאן הגיעה. “אז איפה כאן זה פריז?”, היא שואלת את אמה. איפה באמת?
גם אם יש ב”יומן מעודכן” חלקים פחות חדים ומדויקים, גם אם המסע לברזיל הניב בסופו של דבר תוצאה מעט מתחמקת (פרלוב, כאמור, מתקשה להתמודד עם האוטוביוגרפיה הפרטית שלו; לא תהיה ברירה – מישהו מבחוץ ייאלץ לעשות זאת במקומו), בכל זאת שלוש השעות האלה מצטברות ויוצרות תחושה נשגבת של יצירה עמוקה ובעלת משמעות מהדהדת. הסגנון של פרלוב אולי פחות מוקפד מבעבר (ואולי מצבו הבריאותי הבעייתי הכניס לסרט מימד של בהילות), אבל יכולות הניסוח והאבחנה שלו מבריקות כשהיו. ובכלל, נדמה שהיוצר הדגול הזה העמיד דור המשך מוצלח במיוחד. לא רק בדמותן של בנותיו – לצד נעמי תמצאו את אחותה התאומה, עורכת הסרטים והמפיקה יעל פרלוב (האב מתרגש שוב ושוב, כבר שנים, כשהוא לוכד את שתיהן באותו פריים) – אלא גם בדמות אלה שהצטרפו למשפחה בנישואים. תולי חן, בעלה של נעמי פרלוב, מתגלה כממשיך דרכו של חותנו, גם אם הוא אינו מודע לכך. בעבר, אחד מסימני ההיכר של הקולנוע הפרלובי היה התקריבים שלו לפני אדם, תקריבים ארוכים, מורטי עצבים, שלא הרפו מהסובייקט גם כשהוא התחיל להיות מודע לעדשה ונע בחוסר נוחות בתוך גבולות הפריים. פרלוב היה בוחן את מושאיו כאילו מבעד למיקרוסקופ ומנהל מולם קרב בהייה לראות מי ימצמץ ראשון, מי יפנה את מבטו. המצלמה תמיד ניצחה. ב”יומן מעודכן” הוא ממעט להשתמש בכך. אבל אל דאגה: בפרק הראשון משתמש פרלוב בלא מעט מחומרי הגלם המשפחתיים שצילם תולי חן. הוא אמנם בסך הכל צילם את בנותיו למטרות משפחתיות, אבל הוא למד מחותנו היטב. הוא מתבונן בבנותיו ולא מש מהן, לא מרפה, מצלם עוד ועוד, עד שהן מבקשות שיחדל, ואז מצלם עוד קצת. גם בשביל אב המצלם את בנותיו השאלה הנושנה נותרת בעינה: האם לאכול את המרק או לצלם אותו?

פור פליי
דיוויד אוקין, לשעבר מנהל הדרמה של צ’אנל פור, ביקר בארץ וניסה להסביר למנהלי הערוצים שהם יכולים להציל את הקולנוע הישראלי. האם מישהו הקשיב?

לפני שבועיים התכנסו כל בכירי ערוצי הטלוויזיה בארץ בהרכב כמעט מלא (פרט לאנשי ערוץ 1), לצד מפיקים, מנהלי קרנות ובכירי משרד התקשורת, במסעדת יוקרה תל אביבית כדי לפגוש את דיוויד אוקין, מי שהיה במהלך רוב שנות התשעים מנהל מחלקת הדרמה של צ’אנל פור והאיש שהפך את ערוץ הטלוויזיה למנוע העיקרי ברנסנס של הקולנוע הבריטי. בקדנציה שלו פיתח אוקין, בין השאר, את “משחק הדמעות”, “ארבע חתונות ולוויה” ו”טריינספוטינג”. לארץ הוא הגיע בהזמנת בית הספר לתסריטאות של עידית שחורי, ובמפגש עם אנשי הטלוויזיה הישראלית הוא ניסה להסביר למה חיוני שערוצי טלוויזיה יהפכו למעשה לאולפני קולנוע קטנים. כפי שמתאר זאת אוקין, בתחילת שנות התשעים מצבו של הקולנוע הבריטי היה חמור כמו זה של הקולנוע הישראלי כיום: אף אחד לא היה מוכן ללכת לראות סרט בריטי בקולנוע. כמנהל מחלקת הדרמה הוא התחיל להשקיע סכומי כסף בפיתוח תסריטים. בסרט עם תקציב של כשלושה מיליון ליש”ט השקיע אוקין כ-800 אלף ליש”ט, אך למרות העובדה שלא היה המשקיע העיקרי הוא התייחס אל הסרט כאילו הוא שלו. רק אחרי שהוא סיים את מלאכת הפיתוח יצאו הסרטים אל הקרנות השונות לגיוס שאר הכסף. בארץ המצב כרגע הפוך לחלוטין: אנשי מחלקות הדרמה בטלוויזיה מתייחסים אך ורק לסרטים המגיעים אליהם אחרי שקיבלו את תמיכת קרן הקולנוע. הם אינם מגלים ומפתחים תסריטים בעצמם, הם אינם יוצרים כשרונות חדשים, הם אינם לוקחים אחריות על הסרט. אוקין הקים את מחלקת פיתוח התסריטים לא מסיבות פטריוטיות, לא כדי להציל את הקולנוע הבריטי ולהיטיב עם עולם התרבות האנגלי, אלא כי בסופו של דבר הסרטים האלה הכניסו לערוץ המון כסף.
כשנקב אוקין בסכומים שהוא הקציב לפיתוח תסריט, הרבה לפני שהושקע פאונד אחד בהפקה עצמה, נצצו עיניהם של התסריטאים והמפיקים שישבו מולו. הזכיינים ומנהלי הערוצים שישבו לצידם נראו נלהבים פחות. כדי לעשות את מה שעשה אוקין עליהם לשכנע את מנהלי הערוץ להשקיע הרבה כסף, לייצר חזון, לגייס אנשים שיוכלו לקרוא תסריטים ולפתח אותם, ולמעשה להקים מחלקת הפקה בתוך הערוץ – כאב ראש לא קטן. האם ישב בחדר בעל חזון אחד שמנסה ברגעים אלה לשכנע את בעלי המניות שלו שזו הדרך לפעול? האם דורית ענבר, יו”ר שידורי הכבלים והלוויין במשרד התקשורת, שישבה לצד אוקין, הבינה את הקשר בין טלוויזיה וקולנוע? בקרוב נדע. עד אז נסתפק בדיאלוג בין שני מפיקים שהאזינו בקנאה לדבריו של אוקין ואז פרשו לשירותים. “אגדה. גן עדן. אנחנו יכולים רק לחלום על תנאים כאלה כאן”, אמר מפיק אחד לעמיתו בשעה ששטפו ידיים. “לפחות דורית ענבר סוף סוף שמעה ממישהו חיצוני את מה שאנחנו תמיד אמרנו לה”.

להרוג “תורכי”
איתן אבן, מפיק “מרס תורכי”, מאשים את התקשורת הישראלית בכשלון הסרט

בהמשך למה שפורסם ב”סינמסקופ” מ-15.3.01 בנושא שיווק סרטים ישראליים, ובעיקר שיווק הסרט “מרס תורכי”, ברצוננו להוסיף מספר פרטים חשובים ביותר:
כתבת: “לצופי הטלוויזיה הישראליים קל לעשות שטיפת מוח, אז איך קורה שמפיצי הקולנוע לא מצליחים ליצור ביקוש למוצרים הישראליים שלהם?”. התשובה לכך נמצאת בעובדה שהתקשורת הישראלית אינה רוצה לשתף פעולה בכל מה שקשור לסרט ישראלי, שבמקרה זה הוא סרט טוב לכל הדעות. עיקר הטענות הן כלפי תוכניות האירוח בפריים טיים בטלוויזיה בערוצים השונים שהסלקציה בהן לא ברורה ולהלן העובדות:
1. דודו טופז ציין ש”מרס תורכי” הוא “סרט טוב, אפילו מצוין”, אך הוא נתן מקום לכתבה נרחבת על “אסקימו לימון”, שאפילו לא היה על המסכים והצדיק זאת באמירה מטומטמת של “אין צדק בעולם” וכך יצא ידי חובה.
2. יאיר לפיד. לאחר הפצרות רבות ולאחר שהסרט הועבר בקלטת למערכת, סוף סוף צפו בסרט (אחרי כחמישה שבועות), אך לא מצאו שחקן מהסרט שאפשר להעביר איתו שיחה של עשר דקות. מגוחך! למרות זאת בכל מקום בעיתון בו יכול היה המנחה להמליץ על הסרט הוא עשה זאת, אך לגבינו לא יצא ידי חובה.
3. רפי רשף. לאחר הפצרות רבות מצידנו הם חשבו על הרעיון לפתח שיחה על נושא האורגזמה הנשית ואז להראות קטע מהסרט. לבסוף לא עשו זאת. האם פחדו לעטוף את התוכנית המשמימה בקצת צבע?
4. ל”5 עם גדי סוקניק” הוצע רעיון יפה של משאל דעת קהל ברחוב על נושא האורגזמה הנשית וראיון עם שחקנית הסרט דלית קהן, אך הם סירבו לעשות אייטם אחרי שבמאי הסרט, עודד דוידוף, התראיין אצל עמנואל הלפרין. מה הקשר?
5. חדשות ערוץ 2. הם אמרו לך “לא ידענו שהסרט הזה עולה”. בולשיט. במשך חודשיים נוהלו מגעים עם חדשות ערוץ 2 על כתבת יומן על הסרט ואפילו לא היתה התייחסות לפנייה, אז איך הם לא ידעו?
לא כדאי להמשיך ולציין עובדות כי הרשימה ארוכה ואין לנו רצון להלאות את הקוראים בפרטים. מה שחשוב לדעת הוא שאת תוכניות הפריים טיים בטלוויזיה לא מעניין שסרטים ישראליים יהיו קיימים ובמקרה הספציפי הזה לא באנו מנקודת נחיתות של “תעזרו לקולנוע הישראלי” אלא “בואו תהיו שותפים להצלחת סרט טוב”, אז איך אפשר להצליח כך?
מה צריך כדי לקבל את שיתוף הפעולה שלהם? יש לנו מוצר טוב, שחקנים אטרקטיביים, אז מה התירוץ?
אנחנו חוזרים לנקודה בה מגלים את הפרצוף האמיתי של העיתונות והטלוויזיה שמחפשים כתבות צהובות ושטוחות שמעניינות בני 9-12. ולמרות כל זאת הקולנוע הישראלי יתגבר ויתעלה ויצליח וידחוק הצידה את כל הקשקשנים והטרחנים למיניהם. בהזדמנות זו אני מודה לכל העיתונאים שאכפת להם ואוהבים קולנוע ישראלי ומאמינים כמוני בהצלחתו התרבותית והקופתית.
איתן אבן
מפיק הסרט “מרס תורכי”

הנתונים שמציג איתן אבן במכתבו אכן מדכאים, אם כי הם לא ממש מפתיעים. אנשי התקשורת אינם שונים מהקהל שהולך לראות סרטים בקולנוע. כשם שהקהל הישראלי מרגיש לאות מכל מה שקשור בקולנוע הישראלי, כך גם אנשי המערכת בתוכניות האירוח. אבל עד כמה שטיעוניו של אבן נוגעים ללב וחושפים את הגישה הבעייתית של התקשורת כלפי קולנוע ישראלי, הם אינם מספקים. הטענות שלי, כפי שהועלו כאן לא פעם, קשורות בשיווק ובפרסום הסרט, לא ביחסי הציבור שלו. האם אבן יודע לכמת כמה כרטיסים שווה אזכור של סרטו אצל יאיר לפיד או רפי רשף? האם בכלל יש לראיונות עם השחקנים, או למשאלי רחוב בנושא האורגזמה הנשית, השפעה כלשהי על צרכן הקולנוע? דומני שלא. הבעיה עם הקולנוע הישראלי היא שהוא מנסה לפטור את עצמו בקלות על ידי שיגור יוצרי הסרט לתוכניות האירוח ולעיתוני סוף השבוע, ואז הוא מרגיש שעשה את כל מה שהיה באפשרותו לעשות, נשען לאחור ומקווה לראות נחיל של רוכשי כרטיסים צובא על הקופות. זה לא יקרה. נדמה לי שכרגע הדרך היחידה לשכנע את רוכשי הכרטיסים לטרוח עם סרט ישראלי היא לגרום להם לרצות לראות אותו. הדרך לעשות את זה היא לא באמצעות רפי רשף או גדי סוקניק, היא לא באמצעות משרד יחסי הציבור, אלא באמצעות משרד פרסום מהסוג היקר ביותר – אך גם היצירתי ביותר – שיערוך פרומואים מגרים, מצחיקים ומפולחים שישודרו בטלוויזיה כפרסומת לכל דבר – לא כספוט של עשר שניות ביומיים שלפני צאת הסרט, אלא כפרסומת של חצי דקה, שתרוץ שלושה-ארבעה שבועות לפני צאת הסרט, תיצור לו ביקוש, תהפוך אותו לשיחת היום. הבעיה עם השיטה הזאת היא כלכלית: למפיקי סרטים ישראליים, אלא אם קוראים להם יורם גלובוס, אין כסף להשקיע בקמפיין פרסום שיהיה אפקטיבי כמו זה של קפה רג’ואן או פלאפון צ’אט. המפיקים חייבים להביא את הנקודה הזאת בחשבון ולהגיע לשלב ההפצה עם מספיק כסף כדי לא לקבץ נדבות בסוף, לא להתחנן בפני מפיקי תוכניות אירוח לצפות בסרט. ברגע שקמפיין כזה ייצא לדרך, העורכים של רפי רשף ויאיר לפיד יתקשרו מעצמם למפיקי הסרט. ברגע שזה יקרה, תדעו שיש לכם להיט ביד.
הסיפור עם “מרס תורכי” אבוד, למרבה הצער, אבל לקולנוע הישראלי יש הזדמנות אחת אחרונה לתקן את מצבו. בעוד יותר מחודש, ב-10 במאי, ייצא בבתי הקולנוע הסרט “כיכר החלומות” (לשעבר “כיכר המיואשים”). למרות שחיבבתי את “ההסדר” ואת “מרס תורכי”, מבין סרטי השנה שעברה זה הסרט שהכי אהבתי, והוא מספיק מרגש כדי לעניין את הקהל הרחב.
האם ילמדו מפיקי הסרט לקח ויתחילו קמפיין מחושב היטב כבר עכשיו, או שהכל יחזור על עצמו והסרט יחלוף מתחת לרדאר של הקהל. נעדכן את מפיקי הסרט: ראיונות ב”סופשבוע” עם יונה אליאן, ב”7 לילות” עם יוסף שילוח, ב”זמן תל אביב” עם שרון רג’יניאנו וב”העיר” עם בני תורתי, הבמאי, לא יביא קהל לסרט. מבחינת הקהל זו אותה רוטינה. צריך לגרום לקהל לראות קטעים מלבבים, מצחיקים ומחממי לב מהסרט.
דיוויד אוקין, מנהל הקולנוע של צ’אנל פור, אמר דבר מעניין במפגש שלו עם אנשי הקולנוע בארץ: ככל שסרט מצליח יותר בקופות, כך הרייטינג שלו גבוה יותר כשהוא מוקרן אחר כך בטלוויזיה. מפיקי “כיכר החלומות” צריכים ללכת עם המשפט הזה לזכיינית רשת, שהשקיעה בסרט, ולבקש ממנה סכום מכובד להשקעה בפרסום ובשיווק (לא יחסי ציבור!). זה אמור להשתלם להם.
עלילת “כיכר החלומות” מתרחשת בל”ג בעומר, וזה גם תאריך היציאה המיועד של הסרט. לכאורה, זו חשיבה נכונה. למעשה, היא חסרת חשיבות אם היא לא מלווה בהייפ אדיר, שיהפוך את ל”ג בעומר השנה לחג שכולם ירצו לבלות אותו בבתי הקולנוע, במקום בקומזיצים.

7 תגובות ל - “מן הארכיון: "יומן מעודכן", הביקורת (+ "מרס תורכי")”

  1. ערן אלתר 20 אוגוסט 2008 ב - 14:10 קישור ישיר

    כיף לקרוא מדורים מהעבר!

  2. גיאחה 20 אוגוסט 2008 ב - 14:14 קישור ישיר

    איפה ספיישל הברידרז שהובטח לי, איפה?!

  3. ערן אלתר 20 אוגוסט 2008 ב - 14:27 קישור ישיר

    גיאחה-
    נצטרך לחכות בסבלנות עד 16:00…

    או שלא בסבלנות, בעצם.
    🙂

  4. איתן 20 אוגוסט 2008 ב - 15:44 קישור ישיר

    הי, יאיר. תראה מה קורה כשאתה בחופשה. דפש מוד
    בישראל, טייק 2.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3585142,00.html

  5. אבינתן 20 אוגוסט 2008 ב - 21:38 קישור ישיר

    הפיסקה האחרונה היא רעיון שעשוי לעבוד לטובת כל סרט ישראלי חדש שיוצא למסכים, במציאות שבה משקיעים מעט מאוד כסף בפרסום.

  6. אורי בר-און 20 אוגוסט 2008 ב - 23:39 קישור ישיר

    שני הטורים מהעבר מאוד מעניינים ומאוד רלבנטים. זה יהיה משמח אם תפרסם עוד כאלה.

  7. אוהד 21 אוגוסט 2008 ב - 7:17 קישור ישיר

    כיצד ניתן לראות את הפרקים החדשים של יומן מעודכן ?


השאירו תגובה ל - גיאחה