"המומיה 3" + "מסע אל בטן האדמה", ההספד… סליחה – הביקורת
"המסע אל בטן האדמה" הוא הסרט הכי צ'יזי שראיתי בבית קולנוע בארץ מאז שהוקרן בקולנוע אורלי "אוצר ארבעת הכתרים", סרט התלת מימד האיטלקי של גולן-גלובוס. ויום הדאבל-פיצ'ר שעשיתי לי עם ברנדן פרייזר הכה חביב עליי התברר כסוג של טראומה. יצא מזה טקסט בכייני קטן:
פורסם ב"פנאי פלוס", 20.8.2008
אני מחבב את ברנדן פרייזר. אין לי מושג למה, אבל הוא מוצא חן בעיני. אולי זה לא הוא עצמו אלא הסרטים שהוא עשה, אבל בין אם הוא היה בסרטים טיפשיים (“המומיה"), אידיוטיים (“הג'ונגל מת מצחוק") או מעולים (“אלים ומפלצות"), תמיד הוא הצליח – למרות היותו מעין אהבל חלבי עם מבט כלכלבי בעיניים – להיות משעשע ומשכנע.
בשלוש השנים האחרונות הוא נדחק לתפקידים קטנים יותר – ב"התרסקות" זוכה האוסקר, למשל, או ב"אוויר לנשימה" הזניח – לכן העובדה שהוא מככב ברגע זה בשני סרטים שהיו אמורים להיות שוברי קופות, ושעלו על המסכים בעולם בהפרש של שבועיים, אמור לסמל לנו סוג של קאמבק. למרבה הצער התחושה לבסוף היא אחרת: שמדובר בסרטים זולים וזניחים שהצליחו לגייס כוכב שאורו הועם.
"המומיה 3”, מבחינתי, הוא מפח נפש. אחרי שכל כך חיבבתי את שני סרטי "המומיה" הקודמים, שהיו טיפשיים ללא התנצלות, אבל היו גם מאוד מבדרים (לא מעט בזכות הבימוי הזריז והדי מבריק – ברמת קטעי האקשן – של סטיבן סומרס, במאי פעולה ואימה מצוין לרוב שלא מקבל את ההערכה שמגיעה לו) – מגיע עכשיו סרט שאין בו טיפת חן. או אפילו חשק. נדמה שהוא נעשה בכפייה. כולם נטשו חוץ מברנדון פרייזר. הבמאי המקור עזב, השחקנית המקורית עזבה. אפילו הקונספט המקורי עזב והפעם נודד גיבורנו לסין. לא רוצה להישמע קטנוני, אבל אין מומיות בסין. אבל אני, חובב אידיוטיזם מדופלם שכמוני, מוכן לוותר על הגיון, מוכן לאטום אוזניים למשמע שורות דיאלוג מביכות שמסבירות את הבלתי ניתן להסברה, מוכן להכל, בעבור קטעי פעולה שידגדגו את עצם השטות שלי. וגם כאן "המומיה 3” מאכזב. לרוב כהן (“מהיר ועצבני", “XXX “) יש את הניסיון ואת התקציב אבל אין את הכשרון. קטעי הפעולה שלו מגושמים ונטולי הלהבות. אין בהם אפילו את החן הטראשי של הסרטים הקודמים. “המומיה" במקור היה אמור להיות מעין תחליף לסרטי אינדיאנה ג'ונס, התרפקות של אולפני יוניברסל על ארכיון סרטי האימה העתיק שלהם, אבל בסרט השלישי – שנדמה שהוא מתרחש בסין רק כדי ליצור עניין גלובלי במקביל לאולימפיאדה – כל מה שנותר ממנו הוא עצמות יבשות.
ו"מסע אל בטן האדמה" גרוע אף יותר. כאן כבר סופי שפרייזר נואש להשיב את תדמיתו כמין הריסון פורד בן זמננו שיפשיל שרוולים לכל סרט הרפתקאה. הרעיון זהה לסרטי "המומיה", כשהוא מתבסס באופן מאוד עקיף על ספרו של ז'ול ורן, אבל התוצאה חסרת חן, הומור והגיון, ואפילו קטע אקשן בודד עם דינוזאור – דינוזאור בתלת מימד! מה יכול להיות יותר טוב מזה? – לא הצליח לגרום לי להתעניין בסרט, להשתעשע ממנו או לדאוג לגיבוריו שישרדו לסרט ההמשך.
לא ראיתי את "המומיה 3" אבל "המסע אל בטן האדמה" הוא ההפתעה הכי טובה שהייתה לי הקיץ בקולנוע. ציפיתי לסרט דל וטיפשי וקיבלתי סרט מהנה מאד עם תלת מימד חמוד ביותר. נכון שזה סרט מאד בסיסי ונכון שאין בו הרבה הגיון, אז מה ? הוא פשוט כיף גדול ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.
אתמול אגב נהניתי מאד גם מ"אמריקן קולג'", סרט שאני מנחש שרוב המבקרים ישנאו אבל אני לא הפסקתי לצחוק ונהניתי נורא מהטימטום הבלתי מתפשר שלו.
יאיר, חוששני שבאמת (אבל באמת) נמאס לך מהקיץ. הרי אם אתה מכל האנשים לא תהנה מno-brainer נהדר כמו "המומיה 3" (אני מעדיף את כהן על סאמרס בכל יום) או לפחות מהתלת-מימד הלגמרי מהנה של "מסע אל בטן האדמה" הדי גרוע – מה יגידו אלה שסובלים ממנו ממילא?
פרט קטן – גם האח הבריטי נשאר לשחק… הוא מקסים והעלה לי את רוב החיוכים בסרט.
אני מסכים עם עדן, "מסע אל בטן האדמה" (בתלת מימד) הוא חוויה כיפית גדולה פי שמונה עשרה מזו של "אוצר ארבעת הכתרים" (איי שוד נו, ראיתי את זה בקולנוע 🙁
אני חושב שזהו סרט משפחתי מצויין.
ברנדן פרייזר הוא דוגמה מצויינת למישהו שלא ממש ידע לנתב את הקריירה שלו, ואני ממש מצר על העובדה שהוא הפך לכוכב גדול לרגע, כי אני חושב שזה שיבש לו את כושר השיפוט, הסרטים שעשה קודם היו פשוט מקסימים בעיני, רובם, אני ממש לא יכול לחשוב על סרט בהשתתפותו שעצרתי כי הוא היה גרוע.
אני חושב שבחירת הסרטים ה"קטנים" שלו היא מצויינת, מאוד אהבתי את "האמריקאי השקט" "אלים ומפלצות" והמוקדמים, The Twilight of the Golds, The Scout ואפילו Encino Man 🙂
ו..רגע רגע רגע…יאיר….היכול להיות שמצאתי פרטנר שחושב כמוני כי "ואן הלסינג" הוא יצירת מופת לא מוערכת ואחד המחוות היפות שנעשו לקולנוע של שנות השלושים? 🙂
אני מסכים עם אלון רוזנבלום. ברנדן פרייזר הוא בעיניי שחקן מצוין, שמנווט את הקריירה שלו אל סרטים מטופשים. בסרטים הטובים והרציניים שבהם הופיע הוא היה נהדר. אהבתי אותו ב"האמריקאי השקט" וב"התרסקות", ומאוד אהבתי אותו ב"אלים ומפלצות".
ובנושא אחר : באיחור מאוד לא אופייני ראיתי אתמול, סוף סוף, את "זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב. בשורה התחתונה : מאוד נהניתי. למרות שנדמה לי שהאספקט הפוליטי של הסרט היה קצת צולע (עם שוט אחד שממש עצבן אותי בבוטות שלו, ובו הילד מתעורר עם התקף אסטמה ישר אל תוך פריים שמראה את נסראללה בטלויזיה), כל סיפור האהבה פשוט עבד. וזה בעיקר בגלל השחקנים, ובעיקר בעיקר בגלל לובנה אזאבאל המצוינת. כמו כן, עבור סרט שאמור להיות מאולתר, התסריט נראה לי כמהודק לגמרי. הצילום, היפה בדרך כלל, איפשר חופש לשחקנים, והם, כאמור, ניצלו אותו מאוד לטובה. מילת ביקורת קטנה : נדמה לי שזאת מחלה של במאים שמביימים לראשונה, אבל הרגשתי שידם של תדמור ונתיב היתה קלה מדי בחדר העריכה. היו כמה סצינות יפהפהיות ומאוד מרגשות בסרט (במיוחד של האם והבן בבית החולים), אבל הסצינות נחתכו לי מהר מדי. רציתי להאריך את הרגעים האלו, אבל הרגשתי שהבמאים אולי נבהלו מהעוצמות הרגשיות, ועברו לסצינה הבאה.
עם או בלי קשר, אני מאוד מסוקרן מהפרויקט הבא של תדמור, הפעם בשיתוף פעולה עם שרון מימון ("משכנתא"). זה אמור להיות קומדיה, זה יקרא "סיפור גדול", וזה אמור להיות מוכן בתחילת 2009.
לאלון: אוח, איזו התמוגגות עשית לי כשהזכרת את ENCINO MAN, זה היה אחד הסרטים האהובים עלי בתור נער. ראיתי אח"כ את כל הסרטים עם פולי שור בלי להבין שברנדן פרייזר היה הסיבה האמיתית שבגללה כל כך אהבתי את הסרט.