בשלוש השבתות האחרונות פרסמתי את קטעי הפריוויו שלי לטקסי פרסי האקדמיה מאז שנת 2000. מהיום אפרסם את הקטעים הנותרים מדי בוקר, עד יום ג', 23.9, בו יחולקו פרסי אופיר לשנה זו. והיום: 2003, השנה של "האסונות של נינה".
הטקסטים, תבחינו, מתחילים לחזור על עצמם.

פורסם ב"העיר", 18.9.2003

עיניים גדולות
עוד שישה לימים לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. האם "האסונות של נינה" יגרוף את הכל?

תראו תראו. כל מה שצריך כדי שיהיה סוף סוף טקס פרסי אקדמיה מותח ומסקרן זה בסך הכל שיהיו סרטים. לא עניין של מה בכך כשמדובר בקולנוע הישראלי. הרי כבר היו שנים שלא היו מספיק סרטים כדי למלא חמישה מועמדים בכל קטגוריה. ואילו השנה, פרוספריטי. 16 סרטים עמדו לבחירת 600 חברי האקדמיה, ושהזוכים מביניהם יוכרזו בטקס שישודר ביום רביעי ב-20:30 בערוץ 2 (והמתקיים השנה כחודש לפני המועד הרגיל, בעקבות הקדמת טקס האוסקר האמריקאי לסוף פברואר. התוצאה מושלמת: הטקס מתקיים ערב ערב ראש השנה והוא מתפקד כסיכום הולם לשנת הקולנוע העברית).
עד כדי כך היה ההיצע נדיב ששישה סרטים בכלל יצאו בידיים ריקות מהמועמדויות. רק בשביל הקונטקסט, נציין שמאז 1989 לא הופקו בארץ כל כך הרבה סרטים, ואז – צריך לזכור – המספר עמד על 17 סרטים, כולל ארבעה (!) סרטי מתיחות (ולא כולל שני סרטי תעודה מוזיקליים: "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ו"רומן אמיתי"). במילים אחרות: לא רק שהופקו יותר סרטים משהופקו ב-14 השנים האחרונות, הופקו גם יותר סרטים טובים. זה כמעט נוגד את הסטטיסטיקה: מתוך 16 סרטים מצאתי שני סרטים מצוינים ("האסונות של נינה", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש") ושני סרטים נחמדים ("הכוכבים של שלומי", "צעד קטן"). לא ראיתי את "עלילה" של עמוס גיתאי (אך נהניתי לקרוא את התסריט שלו). ארבעה סרטים טובים ומעלה מתוך 16? 25 אחוזי הצלחה? זה נתון פנטסטי, כשבעולם אף אחד לא מדמיין למצוא יותר מ-10 עד 15 אחוז של סרטים טובים מכל יבול נתון.
ועם 16 סרטים כבר יש חומר הגון לפרסים. יש תחרות. יש מתח. ובעיקר: יש הפתעות. קחו למשל את ההפתעה הכי גדולה: "סיפורי בית קפה" של עמית ליאור דחק את "צעד קטן" של שחר סגל מרשימת חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. המועמדות של "צעד קטן" היתה אמורה להיות ברורה מאליה. מצד שני, בקטגוריית הבימוי קרה ההפך: שחר סגל בפנים, עמית ליאור בחוץ. ואם לפני כמה שבועות היה נדמה שפרס האקדמיה השנה יעמוד בסימן התחרות בין "האסונות של נינה" ו"צעד קטן" (שני סרטים סופר-מלוטשים ומסחריים עם דמיון רב בנושאים הקומי-טראגיים בהם הם עוסקים), הרי שבסופו של דבר הקרב הגדול הוא בין "האסונות של נינה" (עם 13 מועמדויות) ו"הכוכבים של שלומי" (עם 12 מועמדויות).
עוד לפני שמעיינים ברשימת המועמדים המלאה, רק בדיקה של חמשת המועמדים לפרס הסרט חושפת המון אינפורמציה מרתקת. כמו למשל ששלושה סרטים מתוך החמישה צולמו בווידיאו, ושאותם שלושה סרטים הופקו ללא תמיכת קרן הקולנוע הישראלי (לפחות לא תמיכה בהפקה. הקרן השקיעה לבסוף בסרטים האלה בשלב הגמר או ההפצה שלהם). זה נתון מפתיע כי הוא בעצם אומר שיש חלופות להפקת סרטים באמצעות הקרן. פרויקט "סרטים מכאן" של איי.סי.פי אחראי לשבעה מתוך 16 הסרטים, מתוכם חמישה קיבלו לפחות מועמדות אחת.
מעניין לגלות שיבול תשס"ג בקולנוע מכיל כמה סרטים בעלי קווי דמיון מפתיעים. במרכזם של "האסונות של נינה", "צעד קטן" ו"הכוכבים של שלומי" עומד נער אאוטסיידר המביט בעיניים פעורות ותמימות על העולם סביבו ומתמודד עם מוות, גירושי הוריו ואהבה ראשונה. הגיבורים של "צעד קטן" ו"האסונות של נינה" הם סופרים בתחילת דרכם: זה ב"נינה" כותב יומן שבסוף מתברר להיות, נגיד, יצירת מופת ספרותית. זה של "צעד קטן" מנסה לכתוב סיפור בדיוני, אך לבסוף מגלה שבעצם כתב יומן (במקרה של "הכוכבים של שלומי" היומן הוא של אחיו של הגיבור). שלומי, גיבור "הכוכבים של שלומי" מבטא את עצמו באמצעות בישול (כמעט כפייתי, אפילו), וגם נדב ב"האסונות של נינה" מחליט להביע את אהבתו לדודתו על ידי הכנת ארוחת ערב. אך בעוד "הכוכבים של שלומי" נבדל מהסרטים האחרים בסגנונו הפשוט יותר, "צעד קטן" ו"האסונות של נינה" הם גם סרטים דומים למדי מבחינה סגנונית. יש בשניהם גם כמה סצינות כמעט זהות. אך האחד משובח על פני השני.
במידה מסוימת גם ג'יימס, גיבור "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" הוא כמו ילד המנסה להבין את העולם הזר והמוזר שהוא נקלע אליו על לא עוול בכפו. ג'יימס, גיבור סרטו הנפלא של רענן אלכסנדרוביץ', הוא פרח כמורה אפריקאי המגיע כעולה רגל לישראל, אך נחשד בשדה התעופה כעובד זר בלתי חוקי, נזרק למאסר, מגיע לידיו של סוחר עבדים מקומי ולמעשה הופך להיות שבוי בארץ הקודש, עליה קרא בתנ"ך, ועליה חלם כה רבות, עד שהפכה לסיוט שלו. למרות הפוטנציאל הטראגי ולמרות המסר החברתי החריף, "מסעות ג'יימס" היא קומדיה עממית מקסימה וחכמה להפליא שלא רק מתחשבנת עם המוסר הישראלי של שנת 2003, אלא גם מתפקדת כגשר קולנועי נבון מאוד בין הקולנוע העממי של שנות הששים והשבעים (בין אפרים קישון לזאב רווח) ובין הקולנוע החברתי של שנות השמונים (איתן גרין, למשל). אם תהיה הפתעה בטקס פרסי האקדמיה השבוע, נראה לי שהיא תגיע מכיוונו של הסרט הזה. התעשייה המקומית, אולי כי היא כה קטנה, נוטה מדי פעם להתגייס לטובת סרט אחד וזה יכול לקרות עם "ג'יימס", בייחוד אחרי הביקורות המשתלחות והלא מוצדקות (לדעתי) שקיבל הסרט ממבקרי הקולנוע בעיתונים היומיים אחרי הקרנתו בפסטיבל ירושלים.
יהיה מרתק לבחון את רשימת הזוכים. הטקס השנה, כך נדמה, לא יבחר רק את הסרט הטוב ביותר, אלא גם יהווה הצבעה עקרונית, לראשונה בתולדות הפרס, לגבי האופן שבו סרט ישראלי צריך להיראות. הפרס השנה, נדמה לי, לא ילך רק לסרט אלא גם לאסכולה. "האסונות של נינה" ו"מתנה משמים" של דובר קוסאשווילי, ואני מניח שגם "עלילה" של גיתאי, מייצגים את העשייה הישראלית המוכרת. סרטים מרובי דמויות ועלילות, המצולמים בפילם בהשקעה כספית ניכרת ובתמיכת קרן הקולנוע הישראלי. גם אם הסרטים האלה עוסקים במרקם אנושי ישראלי לחלוטין, המראה שלהם מנסה להיות אירופי. אלא שהשנה קמה לראשונה אופוזיציה שבראשה עומדים "הכוכבים של שלומי" ו"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (ובמידה פחותה גם "סיפורי בית קפה" ו"צעד קטן" שהם מעין יצורי כלאיים של שני הסגנונות). המאפיין הסגנוני של "שלומי" ו"ג'יימס", שמתבטא בין השאר בעובדה שצולמו בווידיאו, הוא שהם מזכירים יותר קולנוע של עולם שלישי. הם חיים בשלום עם תקציבי הסרטים המזעריים ומנסים להפוך אותם דווקא ליתרון משחרר. מול סרטי האנסמבל של גביזון, קוסאשווילי וגיתאי, עומדים הסרטים האלה, המציגים גיבור אחד ברור ועלילה קומפקטית וקאמרית. דווקא במינוריות שלהם, הסרטים האלה זוכים לאהדה רבה ובלתי צפויה. "הכוכבים של שלומי", למרות שלא השתגעתי עליו, קיבל ביקורות מפרגנות. "מסעות ג'יימס", למרות ביקורות האינסטנט הקטלניות והפזיזות, הוא סרט שרוכש לו מעריצים חדשים בכל הקרנה נוספת. האם שני אלה יצליחו לחולל פוטש ולגזול את הבכורה מידיה של "נינה"?
אם "האסונות של נינה" יגרוף את רוב הפרסים, כפי שקורה לעיתים קרובות בפרסי האקדמיה בארץ, הרי שהטענה בפסקה הקודמת אינה יותר מאבחנה אינטלקטואלית שלא זכתה לאישוש מהמציאות. אם "נינה" לא רק זוכה, אלא גם גורף את שאר הפרסים, זו הצבעת אמון, מתבקשת למדי, בסוג הקולנוע הזה, שפתאום השנה נדמה שנדחק לנישה מצומצמת (כאמור: רק שני סרטים שצולמו בפילם והופקו על ידי הקרן נמצאים ברשימת חמשת המועמדים הסופיים). אך אם שלל הפרסים יתחלק בין "נינה", "שלומי" ו"ג'יימס", הרי שזה אומר שחברי האקדמיה מנסים להגיד כאן משהו – גם לעמיתיהם הקולנוענים, אבל גם לבכירי התעשייה וראשי הקרנות.
גם אם האופצייה לחילופי דורות והחלפת שפה של הקולנוע הישראלי, התאמתו לתקציבים המקומיים ולטמפרמנט הישראלי, נשמעת מסקרנת – לפחות מנקודת מבט ביקורתית והיסטורית – עדיין תישאר ההתמודדות הפרטית שלי, ושל שאר הצופים, עם העובדה שצילום סרטים בווידיאו הוא אופציה זולה, הגיונית אבל מכוערת למדי. בקטגוריית הצילום, למשל, ארבעה מחמשת הצלמים המועמדים צילמו את סרטם בפורמטים שונים של וידיאו (מדי.וי ועד היי דפינישן). זו חתיכת מהפכה. אמנם, רוב הסיכויים הם שהזוכה, ובצדק, יהיה דוד גורפינקל על הצילום היפהפה (בפילם) של "נינה".
כמו שזה נראה כרגע, נדמה שהסיכויים הגדולים ביותר לזכייה הם של איילת זורר, יורם חטב, גורפינקל והסרט עצמו ("האסונות של נינה"). אם זה יקרה הרי שגביזון יהיה הבמאי הישראלי הראשון שכל שלושת סרטיו זכו בפרס. קטגוריית התסריט כרגע בלתי צפויה לחלוטין: נדמה לי ששם הקרב יהיה דווקא בין שמי זרחין על "הכוכבים של שלומי" ורענן אלכסנדרוביץ' וסמי דואניאס על "ג'יימס". גם בקטגוריית הבימוי צפויות הפתעות. גביזון הוא פייבוריט, אבל זרחין ואלכסנדרוביץ' יכולים להפתיע.
בחיפוש אחר מתח ודרמה, שימו לב גם לקטגוריית שחקן המשנה: זו אחת הקטגוריות הכי קשות לחיזוי. לכאורה הקרב הגדול יהיה בין אריה אליאס על "הכוכבים של שלומי" ואלון אבוטבול על "האסונות של נינה". ההגיון אומר שאריה אליאס חייב לצאת עם פרס מהטקס, אלא אם העובדה שהוא מועמד גם כשחקן ראשי (על "ג'יימס") תפצל את הקולות שלו. אבל בעוד שני אלה מובילים, תראו איך הנער אדם הירש עוקף אותם ועשוי בהחלט לגנוב להם את ההצגה, ממש כפי שעשה ב"צעד קטן". הירש הוא השחקן הכי זכור ב"צעד קטן" וחברי האקדמיה בארץ כבר הוכיחו בעבר שהם נוטים להעניק פרסים לשחקנים צעירים בתחילת דרכם (למשל, לוסי דובינצ'ק) יותר מאשר שחקנים ותיקים ומבוססים יותר. צפו גם למתח מסוים בקטגוריית שחקנית המשנה. מכיוון שלא ראיתי את "עלילה" (חנה לסלאו מועמדת) ולא את "חיים זה חיים" של מיכל בת אדם (חני נחמיאס מועמדת), קשה לי לנבא. לעומת זאת, המשחק של ענת וקסמן ב"האסונות של נינה" אינו ראוי לפרס לטעמי. האם זה מפנה את השטח לאיה קורן מ"הכוכבים של שלומי"?
ולבסוף, הפרס על הסרט התיעודי. "ההרוג ה-17" של דוד אופק אמור לקחת את הפרס הזה בלי שום מאמץ.
עכשיו, נותר רק לצלוח את הטקס עצמו – השנה, בשידור חי… מפתח תקווה – שהוא לרוב החוליה הכי חלשה בשנת הקולנוע הישראלי. בשנה שהיתה כל כך טובה לקולנוע הישראלי, מבחינה אמנותית וכלכלית, לא יהיה כוח לעוד טקס בכייני, כבד ועמוס הטפות. זו היתה שנה טובה, ויש סיכוי שהשנה הבאה תהיה לא פחות טובה (דמיינו את התחרות: יוסף סידר נגד אבי נשר, איתן פוקס נגד איתן גרין). אם הקולנוענים בארץ לא יידעו לזהות את זה, אולי לא מגיע להם פרס.

========

אחרית דבר, 2008: "האסונות של נינה" גרף כמעט הכל. הקולנוע הישראלי הממוסד זכה בהצבעת האמון. כששואלים בחידוני טריוויה "מה הסרט הישראלי שזכה בהכי הרבה פרסי אופיר" התשובה היא "האסונות של נינה" שזכה ב-11 פרסים מתוך 13. אריה אליאס (שחקן ראשי) ואהוד במי (מלחין) זכו על "מסעות ג'יימס"). ענת וקסמן זכתה. "ההרוג ה-17 " זכה. על אדם הירש, ועל "צעד קטן", לא שמענו מאז.

ציוץ