13 ספטמבר 2008 | 11:11 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2002

שבוע שלישי: אני מפרסם, עד 23.9, בכל שבת את קטעי הפריוויו שלי לטקסי פרסי האקדמיה מאז שנת 2000 ועד היום. והיום: 2002, השנה של “כנפיים שבורות”.
שנת 2000. שנת 2001.
שנת 2003 תתפרסם ביום חמישי, ומאז בכל יום שנה נוספת עד ליום שלישי, 23.9, יום פרסי אופיר.

פורסם ב”העיר”, 7.11.2002


בוגרי האקדמיה
שלושה סרטים מוצלחים מתוך יבול של תשעה הופכים את 2002 לשנה יוצאת דופן בקולנוע הישראלי. גם אם “כנפיים שבורות” יזכה ביום ראשון בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, יש לקוות ש”בית”ר פרובאנס” ו”המנגליסטים” לא ייצאו בידיים ריקות

תשעה סרטים התמודדו השנה על פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, שיחולקו ביום ראשון בערב (ואנא, אל תקראו לו אוסקר). מתוכם, שמונה קיבלו לפחות מועמדות אחת. לאן נעלם התשיעי? זה בדיוק מה ששואלים את עצמם יוצרי “חמש דקות בהליכה”, סרט עצמאי וניסיוני שביים איתי לב (שלעומתו “חוכמת הבייגלה” נראה כהפקה הוליוודית גדולת מידות). יוצריו הופתעו לגלות שהם לא מוזכרים אפילו פעם אחת ברשימת 13 הקטגוריות המועמדים. הייתכן שכל חברי האקדמיה חשבו כאיש אחד שהסרט לא ראוי לכלום? בוודאי – לטעמי, בכל אופן – היה מגיע ל”חמש דקות בהליכה” לפחות מועמדות על הפסקול המעולה שלו (אולי הפסקול הטוב ביותר השנה בארץ). מוזר בהחלט למצוא את הפסקול המיושן והלא מעניין שהלחין אריק רודיך (שהיו ימים בהם האמנו שהוא ואנגליס הישראלי) ל”טאהרה” בעוד ש”חמש דקות בהליכה” נשאר בחוץ. מוזר עוד יותר למצוא את הצילום האיום של “טאהרה” מועמד, בשעה שהצילום של אסף סודרי ל”חמש דקות בהליכה” היה לפחות מקורי יותר, אם לא אסתטי בהרבה.
אז האם התנכלה האקדמיה ל”חמש דקות בהליכה”? יוצרי הסרט – שפיתחו לעצמם תיאוריות קונספירציה מורכבות – מאמינים שכן. התשובה עשויה להיות פשוטה יותר, אך לא פחות עגומה.
500 איש חברים באקדמיה הישראלית לקולנוע. אין נתון המסגיר כמה מתוכם מצביע בפועל לפרסים, או כמה מתוכם אכן מגיע לצפות בהקרנות המוקדמות של הסרטים המועמדים. במצב כזה, סרט שנעשה לחלוטין מחוץ לתעשייה הישראלית, ושמעטים מהעובדים בו הם חברי אקדמיה, עשוי לסבול מיחס בלתי אוהד. סרטים אחרים, המופקים בתוך התעשייה, לפחות נהנים מהעובדה שאנשי הצוות שלהם – מספר שעשוי להגיע לקרוב למאה, לעיתים אף יותר – יצביעו עבורם, מתוך נאמנות, גם אם לא ראו את שאר הסרטים.
ו”חמש דקות בהליכה” לא לבד. לאן נעלם, למשל, “יוסי וג’אגר”? כמו, “חוכמת הבייגלה” גם “יוסי וג’אגר” התחיל כפרויקט טלוויזיוני שצולם בווידיאו, אך כמו “חוכמת הבייגלה” הוא הפך לבסוף לסרט קולנוע לכל דבר, כולל עותק בפילם וקהל אוהד. נדמה שסירבול מסוים וחוסר גמישות של תקנוני האקדמיה, והעובדה ש”יוסי וג’אגר” פשוט נפל בין הכסאות ושהצלחתו הפתיעה בראש ובראשונה את יוצריו, גרמה לו לפספס השתתפות בטקס.
להגנת חברי האקדמיה נאמר שלמעט ההשמטה המצערת של “חמש דקות בהליכה”, רשימת המועמדויות עושה חסד עם לא מעט מהאנשים שהפכו את 2002 לשנה מרתקת בקולנוע הישראלי. אפילו “קדמה”, סרטו היותר-מבעייתי של עמוס גיתאי, קיבל מועמדות מוצדקת לחלוטין בקטגוריית שחקן המשנה (יוסוף אבו-ורדה מופיע בסרט דקות ספורות, אך ממגנט את הקהל לסצינה שלו).
ראיתי שמונה מתוך תשעת הסרטים. רק שניים מתוכם – “טאהרה” ו”בחודש התשיעי” – היו, בעיני, ממש לא טובים (אני משתמש כאן בלשון המעטה), ומעין שרידים מיושנים לקולנוע הישראלי של שנות השמונים, עם הסרטים עמוסי החשיבות העצמית ההם שגרמו לקהל להתנכר לתוצרת הקולנועית המקומית.
כל שאר סרטי 2002 היו, במקרה הרע ביותר כישלונות מעניינים (ע”ע “קדמה”). אך ההישג הכביר של השנה היא העובדה ששלושה מתוך תשעת הסרטים היו ממש מוצלחים. לצד “כנפיים שבורות” – שבוודאי יגרוף, ובצדק, את רוב הפרסים ביום ראשון – גם “בית”ר פרובאנס” ו”המנגליסטים” היו סרטים מוצלחים מאוד, עם רגעים מוצלחים של דרמה והומור. למעשה, מבחינות קולנועיות או תסריטאיות רבות “בית”ר פרובאנס” ו”המנגליסטים” בעצם מוצלחים ושאפתנים יותר מ”כנפיים שבורות” (“בית”ר פרובאנס” מבוים בתנופה משובחת ומתהדר בצילום היפה ביותר של השנה; “המנגליסטים” מכיל רעיונות תסריטאיים מבריקים, גם אם לא תמיד הם מוגשמים כהלכה, והניסיון המרתק שלו לחבר בין קולנוע בעל מטען פילוסופי ודרמה משפחתית עממית הופך אותו לסרט ישראלי מורכב ושנון למדי, ולרגעים גם מרגש מאוד). ההבדל בין השלושה הוא ש”כנפיים שבורות” הוא פשוט סרט שלם יותר. השאפתנות של “בית”ר פרובאנס” ו”המנגליסטים” חושפת לא פעם את הפער בין התכנון וההגשמה והפגמים האלה די בולטים בשני הסרטים האלה. “כנפיים שבורות” קטן וצנוע יותר ולפיכך הוא גם מזוקק – וכן, גם מרגש יותר.

רשימות הסרטים
שהתפרסמו באחרונה בתקשורת, על הסרטים “המועמדים” לפרס האקדמיה למעשה מטעות את הקהל. הניסוח הרשמי הוא “העולים לגמר”, וגם הוא מתחמק מעט. בפועל, חמשת השמות בכל קטגוריה הם-הם הזוכים, אבל הם מוצגים בסדר אלפביתי, ולא לפי כמות הקולות. נוהל ההצבעה באקדמיה הישראלית שונה מזה המתקיים באקדמיה האמריקאית. שם מתקיימת הצבעה ראשונה לקביעת חמשת המועמדים בכל קטגוריה, ואז הצבעה שנייה לקביעת הזוכה מבין חמשת המועמדים. בארץ מצביעים רק פעם אחת. ההצבעה הזאת כבר התקיימה וקולותיה נספרו. חמשת “המועמדים” שהתפרסמו בעיתונות, וששמותיהם יוכרזו בטקס שיתקיים ביום ראשון, הם שקיבלו את מירב הקולות.
וביניהם, כמה מהישגים הקולנועיים היפים בארץ בשנים האחרונות. התחרות בקטגוריית הצילום, למשל, משובחת מאוד: ולנטין בלונוגוב ב”כנפיים שבורות”, דרור מורה ב”בית”ר פרובאנס” ושי גולדמן ב”המנגליסטים”. כל אחד עם סגנון מעט שונה, אך שלושת הסרטים האלה מצולמים לעילא. וגם בלי המועמדות של רע מוכיח על “חמש דקות בהליכה”, המוסיקה השנה היתה נפלאה. אם לפני שנתיים התרעמתי על זכייתו של שם-טוב לוי בפסקול על “כיכר המיואשים”, הרי שהשנה הוא בולט לטובה עם פסקול סוחף ומצוין ל”בית”ר פרובאנס”. גם ישראל ברייט עוזר ל”המנגליסטים” למצוא את הגרוב שלו. ואם יש דבר אחד טוב שייזקף לזכות “חוכמת הבייגלה” זה הפסקול המוצלח של אופיר לייבוביץ’ לסרט (ובין הפסקול של לייבוביץ’ ל”חוכמת הבייגלה” וזה של אבי בללי ל”כנפיים שבורות”, פרס המוסיקה השנה הופך לקרב פנימי בין חברי “נקמת הטרקטור”). מזכר לחברי האקדמיה: אם השנה הבאה תהיה מוזיקלית כמו השנה, יש מקום להוסיף קטגוריה לשיר נושא. או לפחות פרס הוקרה מיוחד לג’וני שועלי. מה שבא קודם.
ולבסוף הימור פזיז ובלתי מקצועי: “כנפיים שבורות” (שייזכה מן הסתם ביום ראשון) לא יהיה מועמד השנה לאוסקר על הסרט הזר. אבל – הרשו לי למשש את כדור הבדולח – בשנת 2004 יהיה סרט ישראלי מועמד.

========

אחרית דבר, 2008: ב-2004 לא היה סרט ישראלי מועמד לאוסקר. ב-2008 כן. אבל “כנפיים שבורות” הנהדר אכן זכה והביא לקופות 250,000 צופים.

תגובה אחת ל - “מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2002”

  1. אבינתן 13 ספטמבר 2008 ב - 15:09 קישור ישיר

    מרתק לראות איך הפוסט הזה מתקשר לפוסט הקודם על “מפטיר” שחשבתי שהיה ראוי להכלל השנה בין חמשת המועמדים על צילום. בסופו של דבר הוא לא שם.


השאירו תגובה ל - אבינתן