06 ספטמבר 2008 | 11:11 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2001

מהשבוע שעבר ועד ה-25 בספטמבר, יום חלוקת פרסי אופיר, אני מפרסם בכל שבת קטע שכתבתי לקראת פרסי אופיר בעשור הנוכחי. ניסיון לסיכום התוצרת ותחזית לזוכים. היום: שנת 2001. השנה של “חתונה מאוחרת”.

פורסם ב”העיר”, 8.11.2001

תעלומת המערכה השלישית
ביום שני יחולקו פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. עם תפוקה של עשרה סרטים, רובם דרמות תקופתיות, זו היתה שנה מעניינת מאוד לקולנוע הישראלי. מישהו שם בחוץ שם לב לזה?

הנה קטגורייה שלא תמצאו בטקס פרסי האקדמיה הישראלית, שיתקיים ביום שני: הפרס על המערכה השלישית הכי רעה. כמעט כל אחד מתשעת הסרטים הישראליים שהתמודדו על פרסי האקדמיה היה יכול להיות מועמד. מה קורה ליוצרי הקולנוע בארץ שהם מגיעים לצילומים עם רעיון מצוין, נקודת מוצא מוצלחת, הברקות סגנון, ואמירה מקורית על המדיום הקולנועי – אבל כשהם יוצאים מחדר העריכה יש להם שליש ראשון הדוק, ושליש אחרון שכאילו נתפר מתלאים? אם היו מחלקים כאן פרסים על התחלות של סרטים, התחרות הייתה קשה בהרבה: המערכה הראשונה של “ג’ירפות” וכל החצי הראשון של “מייד אין איזאל” הם מהדברים הטובים והרעננים ביותר שנראו על מסך הקולנוע הישראלי מזה זמן רב (ועם כל ההערכה שלי ל”חתונה מאוחרת” דבר אחד שאי אפשר להגיד עליו זה שהוא רענן. הסרט זקן על יוצרו בלפחות שלושים שנה). האם מישהו יצליח אי פעם להבהיר למה זה קורה? האם מישהו ימצא לכך פיתרון? אולי הגיע הזמן להקים קרן קולנוע חדשה שכל תפקידה הוא לעזור בפיתוח ובמימון הצילומים של המערכה השלישית? אולי בחוגים לתסריטאות צריכים לעזור לתלמידים למצוא סוף, ולא התחלה? ואולי צריך בכלל לכתוב תסריטים הפוך, מסוף להתחלה. ל”ממנטו” זה עבד.
למעשה, הסרט היחיד שלא סבל מנפילה חדה במערכה השלישית שלו, יהיה ככל הנראה הסרט שגם ייזכה בפרס הגדול של הטקס: “חתונה מאוחרת” (צפו לרגע המביך הבלתי נמנע: מארק רוזנבאום, היו”ר החדש של האקדמיה, מעניק את פרס הסרט למפיק הסרט הזוכה – מארק רוזנבאום). בהודעה לעיתונות שפורסמה לקראת הטקס, נכתב שהסרט הזוכה ייצג את ישראל באוסקר האמיתי, ההוא בהוליווד, כאילו טקס האקדמיה הישראלי (שמשום מה, עדיין נקרא בפי רבים כאן “האוסקר הישראלי”) מחלק בסופו אופציות. לא את הדיווידנד עצמו, אלא את הזכות לשאוף לפדייתו. ובכן, גם ל”חתונה מאוחרת” יש לנו בשורות רעות: את האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר ייקח השנה הסרט הצרפתי “אמלי”. סיכויים לזכייה של סרט ישראלי דובר גרוזינית אין. חבל שהאקדמיה לא שולחת את הסרט הזוכה להתמודד על הסזאר הצרפתי, שם היה ל”חתונה מאוחרת” סיכוי גדול בהרבה.
האמת, ככל שנמאס מטקס האקדמיה הישראלית, כך מתברר שמצבו של הקולנוע הישראלי רק הולך ומשתפר. רק שלכו וספרו את זה לקהל. אפילו טלעד, היחידה שממשיכה להאמין בעקביות בטקס הזה ולרכוש את זכויות השידור שלו, מגלה השנה הססנות ומעבירה גרסה מקוצרת שלו, כשעתיים אחרי תחילתו.
11 סרטים הופקו השנה בארץ. אחד מהם, “עדן” של עמוס גיתאי, נשאר מחוץ לתחרות. אחד מהם, “הנעלם”, בהפקת דובר צה”ל, אכן נעלם. את אחד מהם, “שנייה אחת יותר מדי”, לא ראיתי. מתוך השמונה הנותרים מצאתי ארבעה סרטים ממש מוצלחים, עם הסתייגויות לכאן ולכאן. והאמת, גם הסרטים שלא אהבתי מציגים גישה קולנועית בריאה: זו השנה הראשונה מאז לידת פרסי האקדמיה שתמצאו תמהיל כה מוצלח בין סרטים “איכותיים” וסרטים “מסחריים”. מול “חתונה מאוחרת” תמצאו את “אוצרות הים האדום”, מול “שישה מיליון רסיסים” תמצאו את “אסקימו לימון, החגיגה נגמרת” (ובעצם, אם הוריו של בנצי היו ניצולי שואה הרי ש”אסקימו לימון” היה נראה בדיוק כמו “שישה מיליון רסיסים” של ציפי טרופה). גם קרן הקולנוע הישראלית, זו שבעשרים השנים האחרונות כמעט ואי אפשר היה לצאת לצילומים ללא תמיכתה, נשארת השנה בצד: לפחות חמישה סרטים מתוך התשעה יצאו לדרך ללא תמיכת הקרן. ואם הקרן היא הממסד הקולנועי החזק ביותר, הרי ש”אסקימו לימון, החגיגה נמשכת” ו”מייד אין איזראל” יכולים להיחשב שניהם לסרטים עצמאיים.
הדבר הכי מעניין בסרטים שהופקו השנה בארץ הוא העובדה ששישה מתוכם לא מתרחשים בהווה. זו מגמה מבורכת מאוד. אחת המצוקות הגדולות של הקולנוע הישראלי בעשרים השנים האחרונות זה חוסר היכולת שלו להתנתק מהכאן-ועכשיו, מהיותו קולנוע של סיפוקים מיידיים, שמנפיק תוצרים שמתיישנים עוד לפני בכורתם. ארבעה סרטים תקופתיים הופקו השנה, הישג חסר תקדים: “איש החשמל” מתרחש בשנות השלושים, ממש כמו “עדן”. “אסקימו לימון” ו”שישה מיליון רסיסים” מתרחשים בשנות השישים (ונראה כאילו הם עשו שימוש באותם סטים). “אינג’יל” של ארנון צדוק מתרחש בחלקו, בסצינות פלאשבק, בשנות השבעים. ו”מייד אין איזראל” בכלל מתרחש בעתיד (שנראה כרגע רחוק מאי פעם).
מוזר שדווקא השנה טלעד מפגינה קרירות כלפי הטקס. לראשונה, חמישה מתוך תשעת הסרטים הוצגו בבתי הקולנוע עוד לפני הטקס. למעשה, מבין המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר רק אחד לא הוצג בהקרנות מסחריות: “איש החשמל”, סרטו המרשים, הכמעט מוצלח של אלי כהן. שימו לסרט הזה, היה לו, כנראה, תסריט נהדר (מאת ירון זליג). “כנראה”, מכיוון שהתוצאה הסופית יצאה קצת מבולבלת. אך ככל הנראה זוהי אשמתו של הבמאי ולא של התסריטאי. מבחינת ערכי הפקה, זהו גם הסרט היפה והמושקע של השנה. אלי כהן, בכל זאת, אמור להיות המקצוען הכי גדול של התעשייה הישראלית, לפחות בשנים בהם לערן ריקליס אין סרט. “איש החשמל” מפגיש אותו בשלישית עם הצלם דוד גורפינקל, אחרי “הקיץ של אביה” ו”עץ הדומים תפוס”, ויחד הם מנסים להתעלם מישראל ולחשוב אמריקה. אבל זהו גם עקב האכילס שלהם. לא ברור מה קרה שם – נגמר הכסף? נגמרו ימי הצילום? נגמר הכסף לתסריטאי? – אבל התוצאה הסופית נראית, במקרה הטוב, כמו טיזר מסקרן לסרט (או מיני סדרה) מוצלח בהרבה.
ובינתיים, טקס האקדמיה הישראלית לקולנוע – על סמך השנים הקודמות (תמיד אפשר לקוות שהשנה יהיה יותר טוב) מכיל בתוכו את כל הסימפטומים הבעייתים של הקולנוע הישראלי. רעיונות טובים יש. שאפתנות יש. רצון אמיתי להלהיב ולבד יש. אבל. תמיד יש אבל. עדיין מנסים לעשות כאן הפקות ענק בתקציב של הצגת יחיד בתיאטרונטו. עד שלא יקרה ההפך: עד שראשי האקדמיה לא יבינו שהדרך הנכונה ביותר לייצג את הקולנוע הישראלי היא בטקס אלגנטי, קטן, נטול שואו-אוף שישודר, נגיד, בערוץ יס פלוס, לא תהיה התאמה אמיתית בין הקולנוע שעושים כאן והייצוג שלו. ועד שלא יעשו המרה לשער החליפין של ערכי ההפקה המקומיים (לא ברור למה, אבל עולה כאן הרבה יותר להשיג תוצאות שנראות זולות למדי) נמשיך לראות סרטים שמנסים להגיע אל הירח בקורקינט. האמת, השנה גיליתי שעצם הניסיון והמאמץ מכיל לא מעט רגעי ריגוש. אבל זה כרגע כל מה שנשאר לנו מתשעה סרטים ישראלים. רק רגעים.

אחרי הטקס:

פורסם ב”העיר”, 15.11.2001

גירושים מוקדמים
סליחה, אבל שידור טקס פרסי האקדמיה עוזר לקולנוע או רק מזיק לו?

תדהמה וטלטלה אחזו בי. המראה היה מדהים. בטקס חלוקת פרסי האקדמיה שהתקיים ביום שני, בכל פעם שעלו צמד מגישים להגיש פרס, חוללו על הבמה כחמש רקדניות, בבגדים צמודים, כשהן מחזיקות ביד קלאפרים (או סלייטים, תקראו להם איך שתרצו. הכוונה ללוחות העץ השחורים-לבנים איתם מסמנים את תחילת השוט). ריקוד עם קלאפר. זה מדהים. זה נשגב. זה כה, נו, מקורי. וגם קיצוני. זה גם ממש חתרני. כי הרי אין דרך טובה יותר לידד את הקהל הרחב עם העשייה הקולנועית מאשר להראות בחורות בבגדי גוף עם קלאפרים ביד. המתנתי, ואף ציפיתי, לקטע בו ייכנסו לבמה רקדנים עם טייץ ויעשו נאמבר עם בום, אבל הוא לא הגיע. אולי טלעד קיצצה אותו בשידור המוקלט והערוך (והעדיין ארוך מדי) שלה. נו, הנה לכם הקולנוע הישראלי בתמציתו. אני לא נרגע מזה. יותר נכון, זה לא הקולנוע הישראלי. בכלל לא, בוודאי שלא בשנה עם “חתונה מאוחרת”, “איש החשמל” ו”מייד אין איזראל”. אבל זה הסטריאוטיפ של הקולנוע הישראלי, בשיא צבי-שיסליותו. המדהים הוא שטקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, שאמור להיות מקדם המכירות הכי טוב של הקולנוע הישראלי, מנציח את הסטריאוטיפים הישנים האלה במקום ליצור דימויים חדשים. מה הפלא שהקהל ממשיך להימנע מסרטים ישראליים אם זה הדרך הקלוקלת בה אורזים לו אותו? ואגב, האם הקהל הסרט באמת נמנע מסרטים ישראליים? האם יש צורך להמשיך להתחנן לקהל שיבוא רק בשביל רק לשם הציונות? האין זה, ממש כמו “אסקימו לימון, החגיגה נמשכת”, פאסה להחריד? דווקא נדמה לי שלסרטים טובים מגיע קהל. נראה אתכם משיגים כרטיסים ל”חתונה מאוחרת”.
היה זה יותר מסמלי בעיני שבטקס בו זכתה משפחת קוסאשווילי ברוב הפרסים קיבל משה מזרחי פרס על מפעל חיים. במידה מסוימת, דובר קוסאשווילי, הבמאי של “חתונה מאוחרת”, הוא ממשיך דרכו של מזרחי. אפשר למצוא אולי קווים מקשרים, מאולצים מעט, בין הטיפול של קוסאשווילי במשפחה כשבט ב”חתונה” ובין אותו טיפול של מזרחי ב”הבית ברחוב שלוש” (ו”אני אוהב אותך רוזה” ו”אבו אל-בנאת”). אבל הדימיון העיקרי, בעיני, פרוזאי יותר: קוסאשווילי הוא הבמאי הישראלי הראשון מאז מזרחי שבאמת יש לו סיכוי לזכות באוסקר. וכמו אצל מזרחי, יש סיכוי שזה יקרה בכלל עם סרט צרפתי.
אם מתעלמים מהאריזה הבעייתית, מקטעי השירה והמחול המיותרים, מגסות הרוח של כניסת המוזיקה (אתם נותנים למשה מזרחי פרס על מפעל חיים ואז מגרשים אותו מהבמה? אתם רואים את רונית אלקבץ נרגשת עד דמעות ומנסים להסות אותה עם פסנתר? מילא כבוד, מילא נימוס, אבל איפה החוש הדרמטי שלכם?) מהלוקיישן הגרוע (הסינרמה הוא מקום רע מאוד לאירוע זה), מדברי הקישור המגוחכים של יעל אבקסיס ומטעויות הבימוי ההכרחיות (בנאום הזכייה שלו, ליאור אשכנזי השתחווה אפים ארצה בפני קוסאשווילי, אבל הקהל בבית ראה את זה רק בכותרות הסיום של המשדר), אם מתעלמים מכל אלה, הרי שטקס פרסי האקדמיה השנה היה לא רע. הטובים ניצחו, טובים אחרים הפסידו (בייחוד אלי כהן, שהפסיד פעמיים – פעם כבמאי עלילתי עם “איש החשמל” ופעם כבמאי דוקומנטרי עם “אלתרמניה”) ושלמה בראבא וישראל קטורזה סיפקו שני פאנץ’-ליינים מעולים.

===========


אחרית דבר, 2008:
את פרס האוסקר הזר באותה שנה חטף לבסוף “שטח הפקר” מתחת לאפו של “אמלי”. “חתונה מאוחרת”, שיצא בשבוע הטקס, לא היה מועמד לאוסקר האמריקאי, אבל זכה להצלחה גדולה בישראל עם מכירות של 300,000 כרטיסים (לראשונה מזה עשור) ולהצלחה קופתית נאה למדי בניו יורק ובפריז.

6 תגובות ל - “מן הארכיון: לקראת פרס אופיר 2001”

  1. אבינתן 6 ספטמבר 2008 ב - 13:10 קישור ישיר

    הרעיון של טקס אלגנטי, קטן, נטול שואו-אוף מוצא חן בעיני.

    אולי הפעם?

  2. עדן 6 ספטמבר 2008 ב - 15:41 קישור ישיר

    “חתונה מאוחרת” היה הסרט הישראלי הראשון שהלכתי לראות בקולנוע מאז “חולה אהבה בשיכון ג'”, שבע שנים לפניו.

  3. אלי שגב 6 ספטמבר 2008 ב - 16:51 קישור ישיר

    אולי תפרסם גם ביקורות שלך מהארכיון, לסרטים שהיו מועמדים לאופיר בכל השנים הללו?
    מבטיח להוסיף לאידיבי 🙂

  4. אבינתן 6 ספטמבר 2008 ב - 22:07 קישור ישיר

    אגב “חתונה מאוחרת” לצערי אני זוכר שהלכתי לראות בקולנוע והתברר לי במהלך הצפייה שבקטעים בהם השפה היא עברית אין כתוביות.(אותו דבר בדיוק קרה לי עם “ללכת על המים”)

    היום, אנני נכנס לסרט ישראלי מבלי לערוך לקופאית תחקיר “בטחוני” מלא בנוגע לכתוביות.(“האם הסרט נושא כתוביות לכל אורכו? גם בקטעים בהם מדברים בשפה העברית?”)

    לצערי התופעה קיימת גם בהוצאות הדי וי די. ב”אוונטי פופולו” יש מספר משפטים בעברית שנותרו ללא כותרות.
    או במקרה היותר גרוע, סרט כמו “קלרה הקדושה” (שהוא מפעים ויזואלית) שיצא ללא כתוביות כלל ועד היום אין לי מושג על מה הסרט…

    ולמי שלא הבין על מה אני מלין: אני כבד שמיעה, אחד מתוך כ700.000 בארץ. יוצרים ומפיצים, תפנימו.

  5. איתן 7 ספטמבר 2008 ב - 0:05 קישור ישיר

    או…זה כבר מתחיל להיות מעניין. “המתאבק”, החדש של דארן ארונופסקי, זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה. אני, כזכור, שנאתי מאוד את “רקויאם לחלום”, ואהבתי מאוד את “המעיין”. אני מאוד מסוקרן.

  6. ניר 7 ספטמבר 2008 ב - 7:30 קישור ישיר

    פשוט טרגי מה שקרה למיקי רורק.


השאירו תגובה