08 מרץ 2013 | 14:55 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“מעשיה אורבנית”, ביקורת

“מעשיה אורבנית”. מעלית לגרדום

אנחנו עוקבים אחר “מעשיה אורבנית” כאן בבלוג כבר שלוש שנים. לכו בעקבות התגית “מעשיה אורבנית” ותגיעו לדיווחים מהצילומים, טריילרים וטיזרים. עכשיו הוא מגיע להקרנות בסינמטקים. מצמצו והוא איננו, אז אם אתם בעניין שלו, הזדרזו. הנה הביקורת.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.3.2013

הסרט התיעודי “ימי גיוס”, שהביקורת שלי עליו תעלה תכף, נפתח עם ציטוט מתוך “עיין ערך אהבה” של דויד גרוסמן: “פעם, לפני שנולד, אמרתי לה, שאם יוולד לי ילד, הדבר הראשון שאעשה בכל בוקר יהיה לגשת ולתת לו סטירת לחי. סתם כך. שיידע שאין צדק. שיש רק מלחמה”. מדהים, הציטוט הזה מתאים בול ל”מעשיה אורבנית”, סרט עצמאי, דל תקציב אבל עשיר בסגנון שביים אליאב לילטי ויוצא השבוע להקרנות מסחריות בסינמטקים. זהו סרט למיטיבי לכת. לאנשים שאוהבים את הקולנוע שלהם עז מבע וקשה לפיצוח. אנשים חסרי סבלנות, כאלה שרוצים סיפורים ומשמעויות המוגשים במנות קטנות וארוזות בנוחות לצריכה מהירה, עדיף שיתרחקו ממנו. לא בכדי יורש “מעשיה אורבנית” את משבצת ההקרנה בה שיגשג בחודשים האחרונים סרט עצמאי אחר, “לא בתל אביב”. הנשמות שלהם דומות (גם אם סגנונית הם הפכים מוחלטים). מסע ברחבי הארץ, גבריות/נשיות/מיניות/הורים/אגרסיה. בהשוואה הזאת מתחוורת גם אחת המגרעות העיקריות של “מעשיה אורבנית”: יש בו הרבה זעם, אבל כמעט אפס חוש הומור.

“מעשיה אורבנית” מתחיל כך. נער ונערה מתעוררים בבוקר. הם ערומים. הנערה קמה ערומה אל ארון הבגדים ומתלבשת. הנער מביט בה ומתחיל לאונן. הסצינה הבאה: הנערה באימון כושר, לומדת הגנת עצמית, איגרוף. המדריך מסביר את חשיבות האימון: בעולם הזה תמיד ינסו לתקוף אותך, אז כדאי לתרגל תקיפה בחזרה. הסצינה הבאה: הנער על רולר-בליידס, מצמיד לחלונות רכבים חונים כרטיסי ביקור של מכון עיסוי עם צילום של אשה מעורטלת עליו. כבר בשלוש הסצינות האלה המסר כפי שמובע בציטוט הלא-קשור של דויד גרוסמן נחשף: זה עולם של מלחמה, עולם ללא חסד, בו אתה או הטורף או הנטרף, או התוקף או המותקף. ועל פי העולם שמוצג כאן: הנטרפת היא האשה, הטורף הוא הגבר. שני הנערים ייצאו למסע פנים-ארצי לחפש את אביהם שנטש, ובדרך הם יעברו כמה וכמה תחנות וייפגשו כמה וכמה אנשים, רובם גברים טורפים. מבחינה סגנונית, בכל כמה דקות הסרט נעצר לטובת סצינת מונולוג ארוכה של דמות ששוטחת בפנינו בלהט את השקפת העולם שלה (יש סצינות מבריקות, ויש סצינות מביכות). הסצינות האלה הן שיאי הסרט, הרגעים הכי טובים של כתיבה ומשחק ובעצם – אם אני מבין נכון – הבחירה הסגנונית המשמעותית של יוצרי הסרט. זה אינו סרט נראטיבי רגיל, אלא טקסט ברכטיאני, גודארי, שמנסה לטפל בדיקור סיני בנקודות התחלואה של האנושות: האלימות, הניצול, הצרכנות, האנשים שמסתובבים כמו זומבים ללא מטרה, חיים את חייהם בשינה גמורה, האנשים שהופכים את התפל לעיקר – שמתמקדים בכסף ובמין ובתאוות כוח. וברקע, פועל ללא לאות, אורב המוות. הוא זה שהופך את הכל לאבסורד אחד גדול, הוא זה שהופך את החיים ללכאורה-חסרי משמעות. כל מה שהדמויות עושות הוא ניסיון להילחם ב-, או להחיש או להדחיק את המוות. יש אפילו דמות מעין-אלוהית בסוף (בגילומו של אלי גורנשטיין), שנותנת את הדין והחשבון, את התובנה שלמרות התחושה האופפת את הסרט שהחיים חסרי משמעות וכל אחד עושה מה שמתחשק לו, הרי שבסופו של דבר יש מי שמשגיח ומתחשבן.

יש משהו חנוך לויני ב”מעשיה אורבנית”, גם בשימוש באמצעים של הזרה, של מציאות מוגזמת, גם בתוכן של עולם שרידד את עצמו להתעסק רק בסקס, ובעיקר בתפיסת העולם הניהיליסטית והפסימית שעולה מן הסרט. עולם שאין בו חסד. כשם שאני מתפעל מחנוך לוין המחזאי והבמאי, אבל נרתע מהשקפת העולם המנוונת שהוצגה במחזותיו, כך אני חש כלפי “מעשיה אורבנית”. הסרט הזה, שנעשה באמצעים כה מצומצמים, הוא הישג, הוא אף הברקה, הוא נועז, הוא בוטה, הוא חסר פשרות. אבל קשה לי עם תפיסת העולם הכה עגומה שהוא מייצג.

“מעשיה אורבנית” צולם במשך שבועיים בתחילת 2010, לפני שלוש שנים. לילטי קיבץ צוות שחקנים כביר, רובם באים לסצינה אחת והולכים. שנתיים וחצי לקח לו לגייס עוד תקציב, לערוך ולגמור את הסרט, עד שהוקרן בבכורה בפסטיבל קולנוע דרום בשנה שעברה. חייו של הקולנוען העצמאי. והסרט הזה הוא כמו כתב חידה מטרידה למדי. הבמאי מצהיר שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, על בחורה שהוא פעם הכיר. באמת? זה סיפור אמיתי? מה כאן החלק האמיתי? את הדמויות הראשיות, אח ואחות, מגלמים שחקנים עם שם משפחה זהה – נעה וברק פרידמן – האם הם אחים באמת? (הם לא, אנחת רווחה). הסרט מדי פעם משנה כיוון סגנוני, האם הכל נקבע בתחילה או שיש כאן החלטות מאוחרות בצילומי השלמה? זה מאותם סרטים שעוברים מולנו כמו חידה, כמו פאזל, ומעוררים שאלות. דורשים צפייה אקטיבית, ערנית. בישראל, אפשר בנקל לענות על השאלות האלה – עם מייל ליוצרים – אבל דווקא החידתיות שיש בסרט היא אחד הדברים המרתקים בו. הסרט הזה שובה אך מבלבל, מרהיב אבל מכעיס, מלוטש אבל גם מקושקש, מדויק אבל גם מאולתר, יפה לעין, אבל נשמתו כעורה. הוא טנגו של הפכים.

וכן, צריך גם להודות. יש ב”מעשיה אורבנית” גם צד אחר פתייני, מציצני. “מעשיה אורבנית” הוא אחד הסרטים האירוטיים והנועזים שנעשו בישראל בשנים האחרונות. נועה פרידמן, בתפקיד מעורטל (רגשית, נפשית וגופנית), עושה כאן תפקיד בכורה קולנועי מהסוג שאם היא היתה גרה בצרפת ולא בישראל היא היתה מיד מוכתרת לאיזבל אדג’ני החדשה (אחרי “קיץ קטלני”), או ביאטריס דאל (אחרי “בטי בלו”), או מריה שניידר (אחרי “הטנגו האחרון בפריז”). עד כדי כך. אבל בארץ זה לא עובד ככה, ולכן בפעם הבאה שראיתי את פרידמן משחקת זה היה בתוכנית ילדים שהבנות שלי רואות, “אליפים”. Awkward.

==================

נ.ב:

ב”מעשיה אורבנית” יש סצינה כמעט זהה לסצינה מתוך “השוטר”. בחורה מגיעה למועדון הופעות תל אביבי וצופה בהופעה של “רוק” “אוונגרדי” תל אביב, בו הזמר/ת מדקלמים שורות שנשמעות כמו דיבור רחוב סתמי. ב”השוטר” זה היה צ’יקי ארד, ב”מעשיה אורבנית” זו זוהר וגנר. ואני פונה בזאת לבמאים האלטרנטיביים התל אביביים ומבקש מהם: אנא, חדלו מזה.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““מעשיה אורבנית”, ביקורת”

  1. א. 9 מרץ 2013 ב - 10:15 קישור ישיר

    כשקראתי את הביקורת חלפה בי המחשבה שאינטלקטואל יעדיף לקרוא שיר על תפוח מאשר לאכול אותו. אני נהניתי לקרוא את הביקורת הזו פי כמה עשרות מונים מאשר לצפות בסרט. מה זה אומר עליי? אני כן אוהבת סרטים ששייכים לזרמים אלטרנטיביים בקולנוע הישראלי והעולמי, אבל הפעם חוששני שמרוב יומרות סגנוניות, הסרט הלך לאיבוד. כל מלחין משובח מודרני יידע לכתוב מוסיקה מודרנית דיסוננסית טובה אם קודם כל הוא יכיר על בוריים את היסודות של המוסיקה הטונאלית. אפילו פיקאסו למד קודם לצייר בזרמים המקובלים ורק לאחר מכן עבר לסגנונו הייחודי. הרגשתי שהסרט מגיע אליי במצב נא ולא עשוי ולו כדי להרשים או לזעזע. ריבוי המונולוגים בסרט קירבו אותו לז’אנר התיאטרוני ואולי עם שינויים קלים התסריט הזה היה מתאים יותר למדיום התיאטרוני מאשר הקולנועי.


השאירו תגובה