09 ספטמבר 2008 | 14:14 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

עברית ברחובות טורונטו

חשבתי שיש רק נציגות של חמישה סרטים ישראליים בפסטיבל טורונטו. לא בדיוק. לצד “9.99 “, “ואלס עם בשיר”, “חסר מנוחה”, “הגלגול” ו”אדם בן כלב”, שהן הפקות שבהם מעורב כסף ישראלי, יש נוכחות ישראלית לא קטנה גם בסרטים אחרים.

religulous in jerusalem
ביל מאהר צועק “אין אלוהים”, בשעה ש”הגלגול” של נתי ברץ מראה את ההפך. למי להאמין?

למשל, את “האחים בלום” של ריאן ג’ונסון, שזכה לביקורות קוטביות ביום הראשון של הפסטיבל, הפיק הישראלי רם ברגמן. עמוס גיתאי מציג שם את “בסוף תבין“, הפקה צרפתית שלו המבוססת על רב מכר. הסרט התיעודי “הלב של ג’נין” בוים במשותף עם בוגר החוג לקולנוע, ליאון גלר (“דרכים”). בסרט התיעודי “רצח קסטנר” שותף המפיק נעם שלו והצלם יואב קוש ומשתתפת נכדתו של ישראל קסטנר, מרב מיכאלי. “בית ריק” של הארגנטינאי החמוד דניאל בורמן צולם בחלקו בישראל (ים המלח). “Religulous” של ביל מאהר ולארי צ’רלס (“בוראט”) צולם בחלקו בישראל. לאחד משני הבמאים של סרט האימה “Deadgirl” קוראים גדי הראל. ולגיבורת סרטו החדש של קווין סמית קוראים מירי.

נושאים: פסטיבלים

5 תגובות ל - “עברית ברחובות טורונטו”

  1. אורי (האמיתי) 9 ספטמבר 2008 ב - 16:07 קישור ישיר

    יאיר יקירי – ממתי הבודהיזם טוען שיש אלוהים?
    זה לא אומר שאין גלגול נשמות – אבל אלוהים? ממתי הוא רלוונטי או חשוב בבודהיזם?!

    אחד מתלמידיו הקרובים של הבודהא נגש אליו ואמר:
    הבודהא! למדת אותנו איך להתגבר על הסבל. אבל לא ענית על השאלות החשובות: מה עם החיים שאחרי המוות? ומי יצר את העולם? יש אלוהים או אין? אם לא תענה לי על על אלה – אפסיק ללכת אחרייך ולהיות תלמידך!
    ענה לו הבודהא: אני בקשתי ממך להיות תלמיד שלי? לך!

    (והוסיף ואמר – אתה כמו אותו אדם שחץ מורעל שנורה נתקע בלבו. הרופא רץ אליו, תופס את החץ המורעל ורוצה לשלוף אותו. הגוסס תופס בידו ואומר – לפני שאתה שולף את החץ אני רוצה לדעת: מי ירה בי? מאיפה? באיזה רעל השתמש? מאיזה עץ ייצרו את החץ הזה שתקוע בלבי?
    והרופא – הוא רק מנסה להציל את החולה, והזמן אוזל!

    אני באתי ללמד אותך איך לשלוף את החץ המורעל התקוע בלבם של בני האדם, אמר הבודהא. באתי לשחרר אותך מהדוקהא, מאי הנחת. באתי לרפא. עכשיו, כשאתה סובל עד מוות, למי אכפת מי ברא את העולם?!)

    רוה לאורי: תודה, החכמתי. ובכל זאת, אני לא יודע אם אפשר להגדיר את “הגלגול” כ”סרט בודהיסטי” ולא רק “סרט על בודהיסטים”. לעומת זאת, הנס שהוא לכאורה מתעד שם – ומדובר באירוע על טבעי לגמרי – לא יכול שלא לגרום לך להרהר בעניינים של נשמות, גלגולן ובריאתן, כמו גם במושגים כמו השגחה, תכלית והעולם הבא.

  2. אורי (האמיתי) 9 ספטמבר 2008 ב - 22:16 קישור ישיר

    אני לא עסקתי בהגדרות – ולא ראיתי את הסרט. אין לי מושג אם הוא של או על וגם לא לזה התייחסתי.
    אני זוכר שראיתי את הטריילר שלו בקופרו וכל הגוף שלי רעד – כמי שרק התוודע לדהארמה זה נראה לי מדהים.
    כל מה שאמרתי בתגובה הראשונה הוא שהבודהא לא דבר כלל על כל המילים הלה שכתבת שם: לא מדובר בנס, לא מדובר בהשגחה עליונה, בטח שלא מדובר בעולם הבא במובנו המערבי, הנוצרי-יהודי.
    משל החץ השני בא להגיד שזה לא שהבודהא לא היה מודע לעיסוק האנושי בכל אלה – הוא פשוט סבר שזה מיותר ושזה לא עוזר לכלום. כלומר זה פשוט לא משנה.
    גלגול נשמות אולי נראה לך ‘על טבעי’ אבל בבודהיזם הטיבטי אין טבעי ממנו – הרי המנהיג שלהם הוא גלגולו הארבע-עשר (!) של המורה הגדול כאוקינוס, הדלאי למה. מבחינתם זה סדר הדברים, זה הטבע. המונח “על טבעי” איננו במקומו.

    ובכל הקשור לאל ולהשגחה: הבודהא הטיל את האחריות אל בני האדם. מרגע זה האלים, מי שהם לא יהיו, אבדו מחשיבותם. מה אתה מתעסק בחץ השני, המדומה, בשאלות מה יש מעבר – כשחץ ראשון תקוע לך עמוק בלב, כאן ועכשיו?

    המורים הגדולים שחוזרים הנה, על פי המסורת הטיבטית, עושים זת בכח מעלתם הרוחנית. לא אל מחזיר אותם הנה, אלא כח רצון אנושי כביר וחמלה עצומה שהם חשים כלפינו, הברואים, שצריכים את סיועם על מנת ללכת בדרך. אנושיות היא הבסיס ליכולתנו להשתחרר – בכוחות עצמנו – מהסבל.
    הרי הבודהא אמר שוב ושוב: אינני אל. ועוד הוא אמר: אל תאמינו למה שאני אומר. התנסו בעצמכם. וגם: כל אחד מכם יכול להיות הבודהא, זה שהתעורר. הפוטנציאל הזה טמון בכל בן אנוש.

    לנו, אנשי המערב, אלו הם נסים וכשפים – אבל זה העוורון שלנו. אין זה לא נס ושום על טבעי: זו המציאות בככותה, כפי שהיא.

    איזה שיחת דהארמה הבאתי פה ואני רק תלמיד מתחיל.. אני הולך להשיג לי עותק של הסרט, ויאיר: אידך זיל גמור!

  3. נ"א 10 ספטמבר 2008 ב - 1:47 קישור ישיר

    תיקון: ליאור גלר (לא ליאון)

  4. רותם 10 ספטמבר 2008 ב - 9:49 קישור ישיר

    אז זהו שלא.
    בחו”ל (או לפחות בסרט הזה) הוא קורא לעצמו לאון, כפי שמופיע באתר של טורונטו.
    ואם כבר, אז זה המקום לברך אותו על זכייתו של “דרכים” בפרס הסרט הטוב ביותר של “סילקט” ארגון הגג של בתי הספר לקולנוע בעולם.

  5. אורי (האמיתי) 10 ספטמבר 2008 ב - 12:01 קישור ישיר

    ורק עכשיו אני רואה בynet שהסרט שלי (‘אמא של שמרי’) מתחרה נגד הגלגול.. יהיה מעניין!


השאירו תגובה ל - נ"א