13 ספטמבר 2008 | 15:15 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

"מפטיר", הביקורת

יש בארץ שני סוגי במאים: הבמאי-הבמאי והבמאי-המפיק. הראשון עושה סרטים טובים, השני עושה הרבה סרטים. לז’אנר הבמאי-המפיק משתייכים עמוס גיתאי, עמוס קולק, חיים בוזגלו ומנחם גולן. יוצרים שבכל סרט חדש שלהם התהייה הראשונה היא “איך יש להם סרט חדש, שנה אחרי שאף אחד לא רצה לראות את הסרט הקודם שלהם?”. אבל זו המומחיות שלהם: היכולת לגייס כסף ולמכור למשקיעים שלהם עלילות עם מילות הבאז הנכונות לאותו רגע, כמו גם היכולת להביא את הסרט משלב הנייר לשלב העותק במהירות כזאת שמילות הבאז עדיין נותרות אקטואליות. כשהם מגיעים לסט זה כבר סיפור אחר, והתוצאה הסופית הולכת ומידרדרת משנה לשנה (יש לציין שבמקרה של שלוש הדוגמאות לעיל מדובר ביוצרים שפעם הערכתי, ושאני חושב שיש בכל אחד מהם ניצוץ של אמן, אבל שנקבר תחת שנים של רדיפה אחר הסרט הבא, המונעת מרצון בלתי ניתן להשבעה לעוד ועוד קרדיטים ותהילה, עבודה מתוך דחף אובססיבי לעשות, להתפרנס אולי, לנדוד בעולם אולי, ולא – כך זה נראה – מתוך רצון להטבעת חותם אמנותי משמעותי). יש צד בתוכי שנורא מעריך אותם. במדינה בה יש לא מעט יוצרים שבכיינותם אמנותם אני מתפעל מכאלה שחצבו לעצמם – ובמו ידיהם, יש להוסיף – נתיבים לעשייה המשכית ופורייה. האמת, אין לי מושג איך שלושתם ממשיכים לגייס כספים, אבל בכל פעם שיש להם סרט חדש בקנה אני מגיב בשתי תגובות קוטביות, מין אינפוף “עוד אחד?!” ומחות הורדת הכובע. כמו כן, אני נותר אופטימי (נאיבי?) שיום אחד, מישהו מהם ירים איזו הברקה שתזכיר לי למה פעם נהניתי לראות סרטים של מנחם גולן, ושיש סרטים של גיתאי שאני אוהב.
הדבר שהכי מדאיג אותי ב”מפטיר” הוא שאגלה שדויד דזאנאשווילי הוא במאי-מפיק ולא במאי-במאי. אם הוא במאי-במאי, הרי ש”מפטיר” היא רק נקודת המוצא, ומכאן הוא רק ישתפר ויתגבש ויהפוך ליוצר שאני אהיה נורא סקרן לראות לאן הוא הולך. אם הוא במאי-מפיק הרי שזו נקודת מוצא לקריירה עשירה של סרט כל שנה שנתיים, עם יכולת אדירה – שבר נחשפת – לדחוף את הסרט ולשווק אותו במו ידיו. אבל במקרה כזה חוששני ש”מפטיר” יהיה השיא שלו, נקודת פתיחה, כרטיס ביקור, ובמידה רבה גם סוף הסיפור.
יכול להיות שאני שופט את דזאנאזווילי לחומרה מדי ומוקדם מדי. אחרי הכל, הוא הרים סרט במו ידיו, דבר שראוי להערכה גדולה, והוא עסוק בשיווק אגרסיבי של הסרט של עצמו, במו ידיו. ו”מפטיר”, אני מודה, מכיל את כל החומרים שאני מחפש בסרט בכורה: מצד אחד סיפור שהבמאי מעיד עליו שיש בו אלמנט אישי (הסיפור המסופר בסרט מבוסס איכשהו על מעשה שקרה לאבא של הבמאי), ומצד שני יש בו להטוטנות קולנועית של יוצר צעיר שרוצה שיראו שהוא א) מיומן ו-ב) מבין בקולנוע. שני דברים שעמוס קולק, למשל, מעולם לא טרח להראות.
כשדזאנאשווילי הודיע שהוא ערך ב”מפטיר” מקצה שיפורי עריכה בין הבכורה בפסטיבל חיפה (שם זכה שי פלג, צלם הסרט, בפרס מוצדק על עבודתו) ובין היציאה המסחרית, שמחתי. הסרט בהחלט היה זקוק לזה. גם ההתעקשות שלו על יצירת עותק היי-דפינישן של הסרט היא מעשה חלוצי מצידו, שכלל דחיפת הסינמטק לרכישה סוף סוף של נגן היי-דפינישן (שהרי מקרן היה להם מזמן, אבל בלי נגן מתאים הוא היה בבחינת קולב בגדים שעלה עשרות אלפי דולרים). לכן צפיתי בסרט פעם נוספת, בגרסתו הערוכה מחדש ומשופרת הפיקסלים. המראה נוצץ ויפה, אבל העריכה עדיין מקושקשת מדי. אני מאמין שיש שם סרט טוב יותר שמסתתר בפנים, שעדיין דורש עריכה ארכיאולוגית למוצאו קבור בין שלל שריגי העלילה והדמויות.
ואגב, בטקסט שדזאנאשווילי כתב ושפרסמתי אתמול יש עדיין חור אחד בעלילה: מאיפה הכסף? גם אם כולם עבדו בהתנדבות עדיין צריך מזומנים – ולא מעט – כדי להרם סרט, לערוך אותו מחדש, לעשות און-ליין בהיי-דפינישן ולהשקיע בקניית נגן היי-דפינישן לסינמטק. אם זה מקרה של משפחה עשירה ותומכת זה מסביר את זה: לילדים של הורים אמידים קל יותר להיות אמנים עצמאיים. אם לא, אז זה הטקסט המשלים שהייתי רוצה לקרוא: איך מגייסים בארץ כספים. ממי, וכמה, ואיך מחלקים את אחוזי הבעלות בסרט בין אלה שהשקיעו מזמנם מתוך אמונה במוצר, באמנות, ביוצר.

זו הביקורת התמציתית שהנפקתי על “מפטיר”:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.9.2008

הסנדקשווילי
“מפטיר” הוא סרט פשע מסוגנן שמדגים פוטנציאל מסקרן, ורק מעט מדי מימוש

הבשורות הרעות בקשר ל”מפטיר” הן שהסרט נראה כמו טריילר ארוך למאוד לסרט ולא כמו הסרט עצמו – הקריינות, העריכה, הכותרות, ההסברים הארכניים לפריסת הסיפור והדמויות. הבשורות הטובות: הוא נראה כמו טריילר לסרט לא רע בכלל. ובסופו של דבר, אני מניח, “מפטיר” מממש את יעודו: להיות פרויקט בכורה עצמאי שנועד להיות כרטיס ביקור של יוצרו ולהוות פרויקט הצהרתי – גם ברמה ההפקתית וגם ברמה הסגנונית. ואם דיברנו בעמוד ממול על האיזון בין סגנון ועלילה, נדמה שהבחירה של “מפטיר” להסתמך על סגנון על חשבון העלילה לכל הפחות נראית נכונה לז’אנר.
הסרט, יש לומר, מבולגן מאוד, גם אחרי שעבר מסכת שיפצורים וקיצוצים אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל חיפה שעבר. אסיר יוצא מהכלא ורוצה לנקום את מות אחיו, שנרצח במלחמת כנופיות. הבוסים השולטים בעיר רוצים אותו לצידם, וגם השוטרים רוצים את שיתוף הפעולה שלו. אבל כולם גם בוגדים בכולם. מהסבך הזה עולה מדי פעם ניצוץ של סרט פשע אמיתי, חציו משחק ז’אנרי אמריקאי וחלקו ניסיון להתבונן בעולם הפשע הישראלי הבלתי מהודר בעיניים מציאותיות. כסרט שבבסיסו תעלומה, וכמותחן שאמור למשוך אותנו חנוקים עד סופו, “מפטיר” כושל, אבל כתרגיל קולנועי יש בו כמה הברקות מפתיעות. מתוך הבלילה העלילתית צצות לא מעט סצינות רבות עוצמה שעושות חשק לדמיין איך יראו סרטיו הבאים של דזאנאשווילי ובאיזה כיוון קולנועי הוא יבחר – המאכערי או המסוגנן.

13 תגובות ל - “"מפטיר", הביקורת”

  1. ג'וני סומבררו 13 ספטמבר 2008 ב - 17:01 קישור ישיר

    “החברה הטובים” של סקורסזה ערוך כולו כטריילר בכוונה תחילה. לא ראיתי את “מפטיר” אבל אולי גם כאן “יש היגיון בשיגעון”? הרי גם סרטי הפשע של סקורסזה (“רחובות זועמים”), אלטמן (“שלום לנצח”, “מהמרים שכאלה”), טובאק (“אצבעות”) ואחרים משנות ה-70, נראים כמו תרגילים מבולגנים בסגנון ופחות כמו מוצר תעשייתי הנושא שורה תחתונה של מחץ דראמטי.

  2. אודי 13 ספטמבר 2008 ב - 18:07 קישור ישיר

    הבעיה של “מפטיר” היא בתסריט, לא שהוא נראה כמו טריילר, יש חורים בתסריט ולכן הסרט לא מממש את הפוטנציאל שהיה יכול להביא, חוץ מזה שיש גם בעיות משחק מאוד רציניות, אבל צילום בהחלט מרשים.

  3. cinephile 13 ספטמבר 2008 ב - 18:28 קישור ישיר

    2 מגזינים חשובים, סייט אנד סאונד וסינאסט,
    מקדישים מאמרים לתפקיד הביקורת הקולנועית
    בעידן האינטרנט ומה מקור ההשראה של המבקר.
    בפסטיבל ניו-יורק הקרוב יתקיים פאנל על האם יש משבר בביקורת

    http://www.bfi.org.uk/sightandsound/feature/49480/

    http://www.cineaste.com/articles/film-criticism-in-the-age-of-the-internet.htm

    http://www.filmlinc.com/nyff/program/special/filmcriticismincrisis.html

  4. עמיצי 13 ספטמבר 2008 ב - 19:10 קישור ישיר

    אם כך זה יהיה עוד סרט ישראלי שמשקיע יותר בעיצוב הויזואלי שלו מאשר בטייקים ועבודה עם שחקנים, כמו, נגיד, “איש החשמל”.
    אגב, דני לרנר לפי המידע ששוחרר על הסרט הבא שלו מצטייר כבמאי-מפיק, אבל נחיה ונראה….

  5. אורון 13 ספטמבר 2008 ב - 20:42 קישור ישיר

    בהתחלה רציתי להגיב לפוסט עם הגימיק היחצני של “מפטיר”. להגיד שברוב האמנות הנצרכת שאני מכיר, קודם קונים כרטיס ורק אחר-כך מקבלים את המוצר. כנ”ל רשתות מזון מהיר ודוגמאות נוספות לא חסרות. אבל אז עלה “דברים שלמדתי”, שהוכיח לי שדזאנאשווילי בעסק מהסיבות הנכונות. אז מה אם הוא ממהר לשווק את סרטו בכל טקטיקה אפשרית, בלי הרבה מחשבה עם זה באמת מסתדר עם האג’נדה הקודמת שלו.
    ועכשיו הגיע הפוסט הזה, שפשוט סיכם לי הכל – הבחירה האם להיות יוצר קולנוע מהסיבות הנכונות (במאי-במאי כהגדרת יאיר) או חצי איש שיווק וחצי איש קולנוע, הבחירה בידיו של דזאנאשווילי. ושל כל הדני לרנרים לצורך העניין. והם צריכים לבחור עכשיו, בין הסרט הראשון לשני.

    אה, ואת “מפטיר” אני רוצה לראות מאז הטריילר ובזכותו. להקרנת עיתונאים נבצר ממני להגיע, נקווה שהמעוות יתוקן במהרה.

  6. אבנר 13 ספטמבר 2008 ב - 20:53 קישור ישיר

    אני מאד אהבתי את מפטיר, זה פשוט הז’אנר, ריבוי דמויות וריבוי עלילות, הכל נסגר יפה מאד בסופו של דבר, הייתה לי רק בעיה עם הקריינות, חשבתי שזה פתרון קל מדי, אבל סרט מומלץ

  7. ארז "המדמם" 13 ספטמבר 2008 ב - 22:19 קישור ישיר

    אני ראיתי רק את הגירסא הראשונה בפסטיבל בחיפה. המונח “חורים בתסריט” יהיה די צנוע לסרט הפשע הכל כך בוסרי הזה. קשה לי להאמין שאפשר לשפר תסריט מקרטע ושדוף כל כך כגון זה ש”במפטיר”. גם השחקנים מספקים פה, כל אחד בתורו, הופעה הנעה מ”שבלונית” ל”מזעזעת”! את הגירסא החדשה אראה מקסימום בטלוויזיה. הטראומה מההקרנה בפסטיבל חיפה האחרון עודנה טרייה…

  8. יוני 14 ספטמבר 2008 ב - 1:12 קישור ישיר

    יאיר ידידי,

    רציתי להזכירך כי סטיבן ספילברג, במאי האהוב מאוד על שנינו, הוא במאי-מפיק וגם וירטואוז קולנועי ענק, כך שאין הדבר עומד בסתירה. גם ג’יימס קמרון, סקורסזה, דארן ארונופסקי, בריאן דה פלמה, פליני, רידלי סקוט וקובריק הם/היו כאלה. ייתכן אף, מעצם טיבו של הז’אנר המורכב הזה, כי ההיפך הוא הנכון. כלומר, לא כל המפיק במאי, אולם במאים חלוציים באמת, הם גם יזמותיים ואוהבי שליטה מטבעם, כך שהם נוטים בסופו של דבר למצוא עצמם שותפים ויזמים בהפקת סרטיהם.

  9. סטיבי 14 ספטמבר 2008 ב - 10:03 קישור ישיר

    אוףטופיק: הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שעל פי סיפוריו ג’ון קרסינסקי מביים את סרטו הראשון בימים אלה, התאבד.
    http://www.latimes.com/news/obituaries/la-me-wallace14-2008sep14,0,246155.story

  10. נ"א 14 ספטמבר 2008 ב - 12:44 קישור ישיר

    כל הפוסטים והדיונים על מפטיר מזכירים לי קצת את הדיונים מלפני כחודש באנטרטיקה של יאיר הוכנר. זאת אומרת: העיסוק בשניהם כמו גם הציפייה להם נוצרו בעקבות העובדה שהם עצמאיים בהגדרתם. היוצרים שלהם “התאבדו” על עשייתם, והם אמורים לייצג קולנוע ישראלי אחר, עצמאי, חי ובועט. הבעיה היא שמה לעשות, שניהם לא טובים במיוחד. אנטרטיקה הוא פשוט סרט נוראי, מפטיר אמנם יותר טוב (הוא לפחות נראה כמו סרט, וניכרת מחשבה רבה בצילום ובעריכה), אבל צילום טוב ומסוגנן לא יכול להציל דמויות שאי אפשר להזדהות איתן ולעלילה לא אמינה במיוחד. בקיצור, אני מרגישה כאילו אנשים מנסים בכוח לחבב את הסרט או למצוא בו דברים טובים רק כי “מגיע לו”, בעוד שאם היה זה סרט שמגיע מחו”ל למשל, הוא היה זוכה פה לביקורת הרבה יותר נוקבת. בדיוק מה שקרה עם אנטרטיקה (אגב, אחרי כמה פוסטים יצא המרצע מהשק ואחד הטוקבקיסטים הגדיר אותו כ”סרט הכי גרוע שראיתי בחיי”). השאלה היא אם צריך לבחון כל סרט כסרט או להתייחס להקשר בו הוא נעשה.

  11. אודי 14 ספטמבר 2008 ב - 17:28 קישור ישיר

    נ”א יקירי, עקב זה שמדובר בסרטים עצמאיים, זה כבר אותי אישית מעניין, אני מסכים איתך ש”מפטיר” הוא סרט עם בעיות אפילו סרט לא טוב, את “אנטרקטיקה” לא ראיתי לכן לא אתייחס, אבל יש כאן גל של סרטים עצמאיים שחייבים להתייחס אליהם, זה קרה עם לא מעט סרטים בשלוש שנים האחרונות, דברים טובים ודברים רעים, אבל ההתייחסות אליהם היא חשובה.

  12. רתם 15 ספטמבר 2008 ב - 8:48 קישור ישיר

    ראיתי את “מפטיר”.

    מה שהפתיע אותי בעיקר בזמן הצפייה, זה שהרושם שנוצר אצלי מהדיבור על הסרט היה שמדובר בתרגיל בסגנון, כשהתוכן הוא הצד הבעייתי. לכן הופתעתי לגלות סרט די “רגוע”, שמתפקד רוב הזמן כדרמה ולא כסרט אקשן. האלימות הייתה מתונה למדי, אבל מצד שני דזנאשוילי הוציא הופעות משחק טובות מאוד ממרבית השחקנים והצליח לבנות דמויות משכנעות ולפעמים אף מלהיבות (שרון אלכסנדר). מבחינתי הבעייה העיקרית של “מפטיר” הוא שאין לו מספיק “גרוב” בשביל להפוך אותו לסרט מגניב באמת. ועדיין, אילולא סצנת השיא בסוף שפוספסה לחלוטין (נראה שהיא נפלה קורבן לעריכה המחודשת של הסרט)וכמה החלטות עריכתיות נוספות, הייתי בהחלט מתעקש שמדובר בסרט טוב. במצב כמו שהוא כרגע – “מפטיר” הוא סרט שיש בו הבטחה, יש בו הישגים רבים, אבל הוא עדיין יצירה פגומה. בכל זאת – ממליץ לראות.


השאירו תגובה ל - סטיבי