28 אפריל 2013 | 22:26 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

"איירון מן 3", ביקורת

מצב הנקודות: אייר פורס 1 – איירון מן 3

איך הזמנים משתנים. לפני שלוש שנים באתי להקרנת עיתונאים ל"איירון מן 2" בסינמה סיטי, שנפסקה עשר דקות לפני סוף הסרט. למה? כי הגלגל האחרון של הסרט נתקע במכס – המפיץ הבינלאומי שלח את הגלגלים בנפרד. אולי כדי למנוע סיכוי לפיראטיות. כדי לראות את סוף הסרט הייתי צריך לחזור שוב שבוע אחר כך. הנקודה שלי? "איירון מן 2" עדיין הוקרן ברוב העולם ב-35 מ"מ. זה היה כל כך מזמן. "איירון מן 3" כבר מוקרן דיגיטלית ובתלת מימד. יתכן וזו הביקורת האחרונה בעולם שמשתמשת במילה "גלגל".

והנה עוד סממן לזמנים המשתנים: "איירון מן 2", כמו גם הראשון, הופצו בארץ על ידי גלובוס גרופ. "איירון מן 3" מופץ על ידי פורום פילם, אחרי שמארוול העבירה את עסקי ההפצה הבינלאומיים שלה לידי דיסני. אני לא יודע מה המצב בגלובוס גרופ בחודשים האחרונים, אבל זו שנת הביזה הגדולה. לא רק שהם איבדו את מארוול, הם איבדו גם את דרימוורקס, שהעבירו גם הם את ההפצה הבינלאומית שלהם לדיסני ואת דרימוורקס אנימיישן שהעבירו את ההפצה הבינלאומית שלהם לידי פוקס. כל אלה בידיים של פורום פילם שצוברים לידיהם עוד ועוד מותגים ומשאירים למתחריהם חצץ.

והנה עוד מסימני הזמן: בעבר חייו המסחריים של שובר קופות היו מתחילים באמריקה, ורק אחרי שזכה להצלחה רבה שם, הופץ בשאר העולם כשהוא נעזר בתהילת הצלחתו הקופתית האדירה במולדתו. ואז – וזה לא היה כל כך מזמן בכלל, לא יותר מחמש שנים אחורנית – כדי להתגבר על תופעת הפיראטיות, החלו להפיץ את שוברי הקופות הגדולים של הוליווד בו ביום שם ובכל העולם. פתאום ישראל, שתמיד היתה מקבלת את הסרטים אחרונה בתור ובאיחור ניכר (ומכעיס כל כך) התייצבה לצד הגלובוס. כל מה שיצא שם, יצא גם כאן לרוב באותו יום ממש. ובכן, גם זה מתחיל להתיישן. כי "איירון מן 3", ממש כמו "הנוקמים" בשנה שעברה ו"ג'י.איי ג'ו 2" מוקדם יותר השנה, יוצא קודם כל בעולם ורק אחר כך באמריקה. החישוב כלכלי לחלוטין: בעבר רוב הכנסות הסרט באו מארצות הברית, כיום רוב הכנסות הסרט מגיעות מהשוק הבינלאומי, אז אמריקה הופכת להיות שחקנית משנה בעולם ההפצה. ויש לזה גם משמעות נוספת. פעם (וגם היום), כשלהוליווד היה סרט שהם ידעו שהקהל יאהב והמבקרים ינחרו כלפיו בבוז הם היו מוותרים על הקרנת עיתונאים ומוציאים את הסרט ישירות לבתי הקולנוע. ובכן, ראו לאן הגענו: כיום המפיצים באמריקה לא מדלגים רק על המבקרים, הם מדלגים על היבשת כולה. הם מפיצים את הסרט קודם כל בעולם, אולי מתוך מחשבה שהקהל האמריקאי כבר סנוב ואיכותי מדי לסרט "איירון מן" שלישי ושהדרך לפתות אותו לצפות בו זה רק אם הוא יגיע למסכים כשהוא נושא את הכותרת "שובר הקופות הגדול במקסיקו".

וכל זה קרה בשלוש השנים שבין "איירון מן 2" ל"איירון מן 3". כל העולם התהפך. ומה הדבר היחיד שלא השתנה בשלוש השנים האלה? איירון מן. גיבור העל שהתעופף לחיינו בסרט בכורה משעשע, מקסים, שנון, מפתיע ומקורי למדי הופך חמש שנים אחר כך ליצור די טרחן שטובע בתוך השטיקים של עצמו. איירון מן, טוני סטארק ורוברט דאוני ג'וניור הפכו למנייריסטים צפויים שמנגנים אותו תו שוב ושוב. למען הסר ספק: זה מהנה למדי, קצבי, מותח לרגעים, מצחיק לפרקים, אבל בשלב הזה כבר נדוש לחלוטין. לא סבלתי ב"איירון מן 3", אבל החוויה רחוקה מאוד מאותה הפתעה מוקסמת של הפעם הראשונה (ואני צריך להזהיר שרוברט דאוני ג'וניור, שנלכד בעולם השרירנות של סרטי גיבורי העל שלו – איירון מן בקיץ ושרלוק הולמס בחורף – מתחיל לאמץ גינוני סילווסטר סטאלון במשחק שלו. השרמנטיות שלו, איתה כבש את ליבנו בסרט הראשון, מתחילה לדעוך).

אבל בואו נדבר לרגע על שיין בלאק, הבמאי שהובא להחליף את ג'ון פברו (שנותר כאן על תקן מפיק ושחקן משנה – הוא ממשיך לגלם את האפי, שומר ראשו של סטארק). זה בסך הכל סרטו השני כבמאי, אחרי "קיס קיס בנג בנג" מ-2005, הברקה קומי-נוארית פנים-הוליוודית שעזרה לרוברט דאוני ג'וניור עם הקאמבק פוסט ענייני הסמים שלו. קל לנחש שדאוני סידר לבלאק את הג'וב הזה. והאמת, בלאק קיבל כאן מתנה גדולה. לא שהסרט כתוב או מבוים באופן מבריק במיוחד, אבל בלאק מקבל כאן קאמבק שמעט זוכים לו.

ונסביר. בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים שיין בלאק היה אליל בהוליווד. הוא היה התסריטאי הכי עשיר בעיר. מושא לקנאה, חיקוי ושנאה. עבור רבים הוא ייצג כל מה שרע בהוליווד, עבור אחרים הוא ייצג את החלום האמריקאי במיטבו. איך להפוך למיליונר בזכות רעיון אחד. בתור האיש שכתב את שלושת סרטי "נשק קטלני" הוא האיש שהמציא פורמט של סרטי אקשן שהפך למוסכמה הוליוודית ומודל לחיקוי (ולבוז בקרב אניני הטעם). בתור תסריטאי שהפך למעין כוכב רוק הוליוודי, הוא פיתח שפת כתיבה שהיתה מזוהה איתו, של בדיחות פנימיות וקריצות למפיקים ואנשי האולפן שקוראים את התסריט. הרהבתנות הבטוחה בעצמה והיהירה של בלאק הפכה אותו, כאמור, גם לתמרור אזהרה עבור תסריטאים לא ליפול לתוך המניירה של עצמך – סלחו לבלאק על הכל כל עוד הוא יצר להיטים – אבל גם למושא חיקוי. אגב, הראשון שחיקה את התבנית הזאת היה בלאק עצמו. השטיקים שלו עברו מסרט לסרט והפכו לספק פרודיה-עצמית, ספק-גניבה, ספק יצירות של תסריטאי בעל אוצר מילים מוגבל שכותב אותו סרט שוב ושוב. אבל להיתקל בכל הבלאקיזמים האלה שוב, עכשיו ב-2013 ב"איירון מן 3", היה עבורי מתקפת רטרו מרהיבה.

למשל: הבית הקורס. זוכרים את בית העמודים על מולהולנד בהוליווד שריגס ומורטו מפילים ב"נשק קטלני 2"? ב"איירון מן 3" יש ואריאציה גרנדיוזית לסצינה הזאת, הפעם במליבו והפעם עם מסוק (וכן סצינת הפלת מסוק באמצעות פסנתר. אחת לפנתיאון)..

או סצינת הכפיתה. זה הפך לפאנץ'-ליין בלא מעט פרודיות מהאייטיז: בכל סרט של שיין בלאק יש סצינה שבה הגיבור (לרוב מל גיבסון) כפות בידי הנבל, כשידיו קשורות מעל ראשו, ומישהו מענה אותו. בסצינה שבה גם טוני סטארק מוצא עצמו אזוק עם ידיו מעל הראש פרצתי בצחוק, לחרדתם של חבורת הילדים בני ה-13 שישבו בסמוך לי ולא הבינו מה מצחיק (לך תסביר להם שזה הומאז' לסרט אקשן שנעשה כשההורים שלהם היו בגילם).

ב"איירון מן 3" של בלאק יש שתי נקודות מעניינות. הראשונה היא הרצון לפרק את טוני סטארק מכל נכסיו, ולראות אותו מתנהל בעולם ללא עושרו וללא כוחותיו. ולכאן משתלבת הנקודה השנייה: נדמה שבלאק השתמש בדמות איירון מן כדי ליצור גרסה משלו ל"ענק הברזל" (כששיין בלאק חושב על הומאז' ל"ענק הברזל" מדובר בסרט האנימציה של בראד בירד ולא בספר של טד יוז שעליו היה מבוסס הסרט), ומשלב עלילת משנה שבה מתיידד סטארק עם ילד שעוזר לו לבנות את עצמו מחדש.

הבעיה הגדולה של "איירון מן 3" היא הגודש העצום, הכמעט בלתי נסבל שבו. גם ילד, גם סיפור שלם עם פפר (גווינת פאלטרו, שמקבלת כאן לראשונה תפקיד אמיתי), גם נבל שמאיים להחריב את העולם, גם נשיא ארצות הברית (שכל הזמן רק טס באייר פורס 1). אני מתחיל לגבש נוסחה לגבי סרטי פעולה: אם הסרט כולל את נשיא ארצות הברית, אני בחוץ.  דקה לפני הסרט היה הטריילר ל"White House Down" של רולנד אמריך, שבו טרוריסטים מנסים ללכוד את הנשיא, ואז מגיע הסרט עצמו עם שוטים זהים של טילי קרקע-אוויר שמתעופפים לקראת המטוס הנשיאותי. כזה ברדק עלילתי לא ראיתי מאז "X מן 3". אגב, אם היו אומרים לי שברט ראטנר ביים את "איירון מן 3" לא הייתי יכול להגיד שזו טעות.

ולבסוף, צריך גם להודות: זהו בעצם "איירון מן 4". כל עלילת הסרט – טוני סטארק, כמו טוני סופרנו, לוקה בהתקפי חרדה – מתחילה מהמקום שבו נגמר בשנה שעברה "הנוקמים", שגם בו איירון מן/טוני סטארק היה הגיבור המרכזי. כך שסרט ההמשך הזה (נטול כל זכר ל"הנוקמים", מלבד בדיחה או שתיים), מגיע שנה אחרי האיירון מן הקודם. כך שלא רק שלא התגעגענו, למעשה אנחנו כבר סובלים ממנת יתר.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “"איירון מן 3", ביקורת”

  1. ד. 19 יוני 2013 ב - 5:32 קישור ישיר

    נכון שיש גודש, אבל עדיין הסרט הטוב בסדרה, וסרט פאן שטות מהנה.
    מהבמאי שיין בלאק שיצר את "קיס קיס בנג בנג" (האדיר לטעמי)…
    אפשר היה לצפות להרבה יותר. אבל ההומור הטוב עוד פה.
    לא מעבר לסרט יומיות פאן נטו. אבל רבים מנסים ולא מצליחים,
    הבמאי שיין בלאק ושחקנים מהדרג הראשון כמו דאוני ג'וניור, גאי פירס
    ודון צ'ידל לפחות יודעים את העבודה, ביצירת סרט פאן לעניין.
    ובן קינגסלי – הוא תמיד מעולה.

  2. אורהל 10 פברואר 2014 ב - 14:18 קישור ישיר

    זה סרט מעולה!!! אתה לא מביו!!!


השאירו תגובה