31 מאי 2013 | 17:42 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

ספר ה(אורי) זהר

אין במאי ישראלי שמרתק אותי יותר מאורי זהר. הוא לאו דווקא הבמאי האהוב עליי (אפרים קישון אוחז בתואר הזה), אבל הוא בהחלט הבמאי המעניין ביותר שפעל בארץ.  (2,000 מילים נוספות בפנים)…גם אם כל מה שהיה לנו ממנו זה רק את עשרת סרטיו העלילתיים הארוכים, אותם יצר בין 1964 ל-1978, זה היה מספיק כדי לעורר תהיות. הייתם מצפים שמי שהתפרסם בלהקת הנח”ל ובבצל ירוק כקומיקאי, והפך לאחד הבדרנים המפורסמים במדינה, יעבור לקולנוע ויציג שם את כישורי ההצחקה שלו. אבל מבקרי הימים ההם, והימים האלה, מחשיבים את הקומדיות (המצוינות) שלו – “מוישה ונטילטור”, “השכונה שלנו” ו”הצילו את המציל” – כיצירותיו השוליות. בישראל של אז, בדיוק כמו היום, אתה יכול להיות בדרן מבוקר עד ערב, אבל כדי להיחשב לבמאי חשוב, אתה צריך לעשות דרמה. ולכן, דווקא סרטיו הרציניים, “שלושה ימים וילד”, “כל ממזר מלך”, “מציצים” ו”עיניים גדולות”, נחשבים לסרט החשובים שלו. הסרט היחיד שבו ה”קומי” ו”החשוב” נפגשים היו בסרטו הראשון, “חור בלבנה”, שמוגדר קולנוע אוונגארדי על ידי אלה שמתעלמים מהעובדה שזו בסך הכל ואריאציה (מצחיקה מאוד ולעיתים וירטואוזית, אבל בה בעת גם מרושלת וכמעט חובבנית) לקומדיות הבריטיות של ריצ’רד לסטר וטוני ריצ’רדסון (ויש כאלה שגם מוסיפים כאן את אדולפס מקאס האמריקאי).

אבל כדי להפוך את הסיפור של זהר למרתק ומיסתורי עוד יותר, יש גם את סיפור החזרה בתשובה. הרב אורי שליט”א יגיע בעוד שנתיים לגבורות, ובגיל 80 אפשר למנות חצי חיים אותם חי כחילוני הדוניסט, וחצי חיים אותם חי כחרדי שפנה לחיים כמעט ספרטניים מבחינת מנעמי החיים. התנועה הקיצונית לכאן ולכאן נוכחת גם בסרטיו. למשל, הריחוק הקר של “שלושה ימים וילד” מול הכנות החשופה עד כאב ב”עיניים גדולות”, סרט הווידוי הגדול שלו (וסרט שכיום, בדיעבד, קל לראות בו נקודת מפנה בדרך אל החזרה בתשובה). הרב אורי חי בקרבנו, הוא נגיש למדי, קל להרים אליו טלפון, אבל על קולנוע הוא ממעט לדבר. נדמה שיותר משהו נטש את חיי החילוניות לטובת חיי אמונה, תורה ומצוות, הוא בעיקר הכניס את עצמו לגמילה מקולנוע. מה יש בקולנוע שהרב אורי רואה בו דבר כה הרסני טרם הבנתי (אם כי, “מציצים” ו”עיניים גדולות” די מסבירים את הסיפור).

הרטרוספקטיבה שתתחיל בשבוע הבא בפסטיבל קולנוע דרום ותמשיך בסינמטקים (וצריך להודות לאריאל שווייצר על היוזמה הזאת) היא, בעיניי, אחד האירועים הקולנועיים החשובים של השנה. כל מי שמחבב קולנוע ישראלי, חייב לצפות בה במלואה כי הסיפור הקולנועי של אורי זהר תמיד סופר באופן חלקי ומאוד סלקטיבי. אנשי האקדמיה, אנשי “הרגישות החדשה”, אהבו לספר את הסיפור לפיו זהר הוא אבי סרטי הארט-האוס בישראל, להבדיל מקישון שהוא אבי סרטי הבורקס. עם “שלושה ימים וילד”, שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן בקאן, זהר אכן היה אבי הקולנוע של הפנר, וולמן, צפל ונאמן. אבל “השכונה שלנו” היא השראה מובהקת יותר ל”חגיגה בסנוקר”, הרבה יותר מ”סלאח שבתי” (בועז דוידזון, יש לזכור, התחיל כבן טיפוחיו של זהר, כשחזר מלימודי הקולנוע שלו בלונדון). כך שאורי זהר הוא גם האבא של סרטי הבורקס, נראטיב שבאקדמיה מתעלמים ממנו (כמו גם מהעובדה שאחד מסרטיו המצליחים ביותר, וכנראה הרווחי ביותר, היה “הצילו את המציל”, סרט בורקס מוחלט).

לכבוד הרטרוספקטיבה של זהר הקדשתי לו את מדורי השבוע ב”פנאי פלוס”, והתמקדתי שם בעיקר בסרט אחד קצר ועלום למדי של זהר אותו גיליתי במקרה השנה במסגרת עבודה על סדרה תיעודית שאני שותף לה. הסרט הזה, “הצד השני”, לצד סרטים קצרים נוספים שזהר ביים או שיחק בהם, יוצג ברטרוספקטיבה. אירוע חובה לכל מי שרוצה להבין את הקולנוע הישראלי, וגם להיתקל בכמה מהסרטים הישראלים הטובים והמפתיעים (מי שלא ראה את “כל ממזר מלך” מעולם שיתכונן לשוק חייו).

אני יכול לכתוב על אורי זהר אלפי מילים. הנה כמה מהן, על קצה המזלג.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 29.5.2013

יחי אדוננו מורנו ורבנו, הרב אורי זהר, האבא והאמא של הקולנוע הישראלי, היוצר הכי משפיע שהיה לקולנוע כאן, שיזכה למחווה מקיפה מסרטיו בפסטיבל קולנוע דרום שייפתח ביום ראשון (ומיד אחריו גם בסינמטקים), 35 שנה אחרי שעזב את עולם היצר והיצירה ופנה לעולם של רוח וקודש

ב-1969 הזמין אפרים קישון את אורי זהר לגלם תפקיד קטן בסרטו “תעלת בלאומילך”. זהר גילם שם, ללא שורת דיאלוג אחת, את מנצח תזמורת מכבי האש המנגנת בטקס חנוכת התעלה שבחפירתה החל בלאומילך המטורף והפכה את תל אביב לוונציה (המטורללת) שעל חוף הים התיכון. הצילומים התקיימו באולפני הרצליה, שם נבנה מה שהיה – ככל הנראה מאז ועד היום – הסט הגדול והיקר ביותר לסרט ישראלי.

ראה אורי זהר את הסט ומוחו החל לקדוח. הוא היה חייב לעשות איתו משהו. לכבוש אותו לרגע, ולעשות בו שימוש אישי. בשלב הזה, כשקישון היה בעיצומם של צילומי סרטו השלישי, זהר היה כבר אחרי בימוי “חור בלבנה”, “מוישה ונטילטור”, “שלושה ימים וילד”, “כל ממזר מלך” ו”השכונה שלנו”. אם יש דבר אחד שהסרטים האלה לימדו אותו היה איך להשתלט על לוקיישן ולאלתר עליו סרט שלם. בשיתוף עם אברהם דשא (פשנל), אמרגנו של זהר ושותפו, נהגה רעיון לסרט קצר שיצולם על הסט של “בלאומילך”. והמדהים הוא שקישון הסכים להשאיל להם את הסט ליממה. ושם, בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה, כפי שנבנו באולפני הרצליה, יצר אורי זוהר ב-1969 תוך יום את הסרט הקצר “הצד השני”, בן 20 דקות. סרט שמעטים ראו, שכמעט ולא הוקרן, והתגלה בארכיון הסרטים של ירושלים רק לאחרונה. הזדמנות נדירה ומרגשת לפגוש את הסרט הזה תתקיים במחווה לאורי זהר שתתקיים בפסטיבל קולנוע דרום, שייפתח בסינמטק שדרות ביום ראשון, 2.6. עוד באותו שבוע, תושק המחווה – בגרסתה המלאה – גם בסינמטקים ברחבי הארץ. המחווה הזאת לאורי זהר, אותה אצר אריאל שווייצר (ושאותה קיים בשנה שעברה בסינמטק פריז), היא אחד האירועים הקולנועיים הגדולים שקרו בישראל בשנים האחרונות. היא לא רק תחשוף את הקולנוע של זהר לקהל חדש וצעיר, אלא תאפשר גם לצופים שמכירים את סרטיו של זהר (ובעיקר את סרטיו המפורסמים, למשל “מציצים”) לבחון מחדש את הפילמוגרפיה העשירה והמגוונת של היוצר הפורה הזה, שביים עשרה סרטים עלילתיים ארוכים ב-14 שנות קריירה קולנועית (וזאת בנוסף לפרסומות, תשדירי שירות, סרטים קצרים, הנחיית תוכניות טלוויזיה ושעשועונים, יצירת תוכנית המערכונים הטלוויזיונית “לול” והופעות בידור וסטנד אפ בימתיות). תשעה מתוך העשרה האלה יוקרנו ברטרוספקטיבה, שדרכה יהיה אפשר לבחון מחדש איך למעשה נולד הקולנוע הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו.

בחזרה ל“הצד השני”, סרט שגם אני התוודעתי לקיומו רק השנה, והגילוי הזה מלהיב בעיניי מאוד. ההזדמנות לצפות בו באופן בלתי מחתרתי נראה לי רגע גדול עבור כל מי שמתעניין בקולנוע של אורי זהר. “הצד השני” הוא תמצית אורי זהר של שנות הששים ב-20 דקות. ראשית, זהר היזם והמפיק. כשזהר (ופשנל) שרקו, כל תעשיית הקולנוע והבידור בישראל קפצה לדום. צוות השחקנים של “הצד השני” לא יאמן: זאב רווח בתפקיד הראשי, ולצידו שלישיית הגשש החיוור, וחנן גולדבלט ופופיק ארנון ואושיק לוי ואמיר אוריין (בתפקיד מבקר קולנוע שנדרס בסוף הסרט) ועוד המון בדרנים וחברים, שצריך להקפיא את הסרט כדי לזהות את כולם. דוד גורפינקל, צלמו הקבוע של זהר, שממילא היה הצלם בפועל של “בלאומילך”, צילם את הסרט. מיותר לציין, כמובן, שאיש מהם לא קיבל על כך תשלום (ולמעשה, משיחה עם כמה מהם, התברר לי שרובם גם מעולם לא ראו את הסרט הגמור). שנית, זו הצצה למהות של זהר הבמאי: זהר שמגיע עם רעיון מצוין ללוקיישן משובח ומשם פשוט מאלתר הכל. בלי תכנון, בלי משמעת. דומני שלא היה במאי פחות ממושמע בקולנוע הישראלי. הסטים של זהר, בימים ההם, היו כאוס מושלם. מסיבה (כשנכנס לחייו, בשנות השבעים, איציק קול כמפיק, הוא דאג שהסטים יהיו קצת יותר מסודרים, בין השאר על ידי סילוקם מהסט של החבורה הקבועה של זהר*). ואכן, “הצד השני” הוא ברדק מופלא. אבל הוא גם מייצג את הצד השלישי בעבודתו של זהר: העין הסאטירית המבריקה ליצירת רגעים מופלאים של אבסורד ואנרכיה.

הרעיון הבסיסי של “הצד השני” הוא כזה: חבורת אנשים עומדת על המדרכה מחכה שהרמזור להולכי הרגל יתחלף לירוק. אבל הוא לא מתחלף. תקוע על אדום. יותר ויותר אנשים מתקבצים על המדרכה ומחכים שהאור יתחלף. אבל אז הם תקועים. ולעבור באדום הם לא יכולים, כי יש שם שוטר, אז מתחילה שם תנועת מחאה אזרחית אד-הוק, שמתחילה להפגין ולדרוש לממש את זכותה האזרחית הטבעית לעבור לצד השני. עד מהרה נוצרת שם קהילה: המנהיגים מול המונהגים, הקונפורמיסטים מול הרדיקליים. מדינה בזעיר אנפין, בהנהגת זאב רווח, מוקמת שם על גדת הירדן, סליחה – על גדת רחוב אלנבי.

זה לבדו היה מספיק להחזיק סרט קצר, סאטירי, קומפקטי, על הסט של “בלאומילך”. אבל אורי זהר לא ידע אז מתי לעצור, אז הוא המשיך, וממש כמו עם “חור בלבנה” מכאן הסרט מתפזר לרצף אסוציאיבי של סצינות לאו דווקא ברורות, שאת חלקן אני עדיין מנסה לפצח. אבל באחת מהן יושבים שני מבקרי קולנוע בחדר הקרנה (שוב, באולפני הרצליה) וצופים בסרט – ככל הנראה בסרט “הצד השני” – ויוצאים ממנו ומנסים לפצח מה רצה הבמאי להגיד, ומנתחים אותו במילים גבוהות, וגם בהתנשאות רבה, עד שהם נדרסים על ידי מכונית ומתים. כן, גם עם מבקרי הקולנוע מחסל זהר חשבונות בסרט הזה (מבקרי קולנוע, אגב, שהעריצו את זהר וגם כשהם שנאו את סרטיו המסחריים, כמו “השכונה שלנו” ו”מוישה ונטילטור”, וראו בהם חלטורות מסחריות, עדיין הם כתבו על כך בכבוד רב ובהערצה – כי לאורי זהר מותר גם לחלטר. מה שלא היה כך עם אפרים קישון, שאת סרטיו, בייחוד את “סאלח שבתי”, המבקרים בארץ שחטו).

“הצד השני” גם חושף את אחד הצדדים בעשייה של אורי זהר שרבים מחוקרי הקולנוע בארץ פספסו: החברות שלו עם אפרים קישון, שבנדיבותו נתן לו את הסט שלו כדי שישתעשע בו (בשבת, רחמנא ליצלן). זהר וקישון היו כבר מכרים ותיקים (קישון היה מבוגר מזהר בשמונה שנים), עוד מימי להקת הנח”ל ובצל ירוק – אורי זהר וחיים טופול היו הכוכבים, קישון היה הכותב. את הבדיחות המפורסמות הראשונות בקריירה הבימתית של זהר, כותב קישון (ואחרים, כמובן). כשקישון מפנטז על להיות צבר, הוא חולם על טופול וזהר, ככה, בעיניו, נראה ישראלי. לימים, טופול היה גם שותפו העסקי של זהר עם פשנל, וגם שותפו של קישון (וחברו הקרוב ביותר). אבל כמובן, שבעיקר קל היה לראות את ההבדלים העצומים בין זהר וקישון: קישון הפדנט, שמגיע לסט מתוכנן ומאורגן, ונותר מרוחק מאנשי הצוות, מול זהר שמגיע כולו יצריות ויצירתיות, בלי לתכנן דבר מראש, משנה הכל בלי הרף, מאלתר, משתף, מחבק, מסתחבק. היתה שם גם קנאה, מהסוג הבריא: זהר הלך לעשות את “חור בלבנה” לא מעט כדי להראות לקישון שגם הוא יכול. ובפרק זמן כמעט זהה, בין 1964 ל-1978, אורי זהר ביים עשרה סרטים עלילתיים וקישון ביים בדיוק חצי. שניהם, באותה שנה בדיוק, החליטו לפרוש ולעזוב. זה היה ב-1978, לפני 35 שנים. קישון נפגע מהכשלון של “השועל בלול התרנגולות” העביר את עיקר חייו ועיסוקיו לשוויץ, ולא חזר לעשות יותר סרטים. וזהר חזר בתשובה ועבר ללמוד בישיבה בירושלים. האיש שאמנותו תורתו, הפך למי שתורתו אומנותו.

ובמבט לאחור, ההספק (הלא אחיד, חייבים להגיד) של זהר היה חלוצי לחלוטין. כל מה שנעשה בקולנוע הישראלי מ-1970 ועד היום, אורי זהר עשה קודם. אי אפשר לדמיין את “מבצע יונתן” של מנחם גולן בלי לחשוב על “כל ממזר מלך” של אורי זהר, עשור קודם – מה שגולן עשה למבצע אנטבה, עשה זהר באותה מהירות עם מלחמת ששת הימים, ובדיוק עם אותו שחקן (יהורם גאון). אי אפשר לראות את “חגיגה בסנוקר” ואת “גבעת חלפון אינה עונה” בלי לחשוב על “השכונה שלנו” ועל “מוישה ונטילטור”, שהם-הם (ולא “סלאח שבתי”, כפי שנוהגים לטעון בטעות) הם אבות סרטי הבורקס. אי אפשר לראות את סרטיהם של אברהם הפנר (חברו של זהר מלהקת הנח”ל) ושל דן וולמן בלי לחשוב על “שלושה ימים וילד”, אולי הארט- האוס הישראלי הראשון, והסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס בפסטיבל קאן (למשחקו של עודד קוטלר). אורי זהר, במילים אחרות, הקדים את כולנו. וחי בקצב מהיר יותר מכולם. וכנראה, כדי להאט, הוא חזר בתשובה. גם כאן, אורי זהר הקדים את זמנו.

*) המידע המופיע כאן מבוסס על תחקיר שאנחנו – שי להב, נואית גבע, אריק ברנשטיין, ריבי גרוס, סיגלית ראש ואני – מקיימים בימים אלה לצורך סדרה תיעודית על הקולנוע הישראלי שאני מעורב ביצירתה לערוץ 1, וכן בזכות ראיונות שהתקיימו לטובת פרויקט “מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי” שיוצרים מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן, וכן בזכות מפגש שהיה לי לפני כשנה עם הרב אורי עצמו, שנותר, עד היום, אחד מגיבורי הקולנוע הגדולים שלי.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “ספר ה(אורי) זהר”

  1. Shai 31 מאי 2013 ב - 21:40 קישור ישיר

    עם יש דבר אחד שהסרטים האלה לימדו…=אם יש דבר אחד שהסרטים האלה לימדו…


השאירו תגובה