יש רגעים שבהם אני נוסטלגי לתל אביב של שנות השמונים, תל אביב שאחראית לחינוך הקולנועי שלי. ביום חמישי ראיתי בפסטיבל ירושלים את "פרנסס הא" של נואה באומבך וגרטה גרוויג, אחד הסרטים המקסימים (והפגומים) שראיתי השנה. אם הוא היה יוצא לבתי הקולנוע, הוא היה נבחר לאחד הפייבוריטים שלי. ואני יודע שאם היינו עכשיו ב-1985, הסרט הזה היה מוצג שבועות בבית לסין או בקולנוע פריז או בקולנוע תכלת או בקולנוע במוזיאון תל אביב והופך לסרט פולחן, לשיחת העיר, לשובר קופות קטן. כן, היו ימים שאפשר היה לייצר שובר קופות קטן מעותק אחד, בקולנוע אחד, שרץ שבועות. הזנב הארוך של ההפצה התיאטרלית. "פרנסס הא" היה יכול להיות סרט כזה. גם "לפני חצות". היום, אין אף מפיץ ואף קולנוע שיודע לזהות סרט כזה בזמן אמת, לפני שהוא כבר מגיע לדי.וי.די או לאינטרנט ושורף את קהל היעד שלו, וסרטים כאלה כבר לא הופכים לסנסציה לוקאלית. גם "פרנסס הא", עם האורבניות בשחור-לבן שלו, מתגעגע לשנות השמונים. כל מי שגדל על הקולנוע של שנות השמונים זיהה את ההומאז' ל"זה אצלה בדם" של לאוס קאראקס שהיה שם.

בערך 600 איש ראו את "פרנסס הא" בשתי ההקרנות שלו בפסטיבל ירושלים. כל ה-600, אני מניח, יצאו עם השיר הזה, של Hot Cocolate, מסתובב להם בראש.

ציוץ