19 אוקטובר 2008 | 09:30 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

אור

“אור חרישי” המקסיקני ו”שלושה קופים” הטורקי הם כרגע שני הסרטים הכי טובים שראיתי עד כה בפסטיבל חיפה, בעיקר בזכות איכויותיהם הוויזואליות המרהיבות. השוטים של “אור חרישי” לא מרפים ממני, אז חזרתי לדי.וי.די הלא מתורגם שהיה לי ודפדפתי בו שוב, אחרי שראיתי את הסרט הבוקר, רק כדי להיזכר בפריימים מתוכו, ושלפתי עוד כמה מהם. סוון ניקוויסט היה מתמוגג מהסרט הזה:

stellet licht

stellet licht

stellet licht

stellet licht

15 תגובות ל - “אור”

  1. הארטלי 19 אוקטובר 2008 ב - 17:21 קישור ישיר

    בעניין הברקות בפסטיבל חיפה:

    לשמחתי במהלך שהותי ביומיים האחרונים בפסטיבל חיפה, נראה שנפלתי על הסרטים הכי טובים בפסטיבל או לפחות על סרטים ממש טובים.

    במידה שישנן הקרנות חוזרות, אני ממליץ בחום על:

    מועדון החשיבה השלילית:

    הקומדיה המבריקה והמהנה ביותר שראיתי בפסטיבל ואולי אף בעשור האחרון. קומדיה נורווגית שחורה מצחיקה מאוד ומאוד לא פוליטקלי קורקט (צרחתי מצחוק כמעט לאורך כל הסרט), על קבוצת נכים שמתמחה בחשיבה חיובית ומנסה לשכנע בחור נכה דיכאוני ומריר לחשוב באופן חיובי אך נגררת אחריו אל הדיכאון, הייאוש והתסכול. הסרט הוא מעין גרסא קלילה ומאוד, אבל מאוד מצחיקה, לסרט ‘האידיוטים’. בימאי הסרט בארד בריאן הוא יוצר מבריק שאני מצפה בכיליון עיניים לסרטו הבא.

    רומבה:

    קומדיה שחורה וסוריאליסטית מחממת לב המזכירה בסגנונה ההומוריסטי את סרטיו של ז’אק טאטי. הסרט מאוד שנון צבעוני, מצחיק וממעט בדיאלוגים, עם הברקות חזותיות קומיות רבות. סיפור קטן על איבר כרות, איבוד זיכרון, אהבה גדולה ורומבה.

    12:

    סרטו של ניקיטה מיכלקוב. כבר מהסצנה הראשונה מרגישים שמדובר בסרט של מאסטר שמושך בחוטים ביד בוטחת. יש הרגשה שמעבר לכך שמדובר בעיבוד מחודש ל – 12 המושבעים, מדובר בעיבוד מחודש ל’מועדון ארוחת הבוקר’.

    מעבר לעננים:

    כל מה שרציתם לדעת על סצנות סקס בין קשישים והתביישתם לשאול. סרט בעל כנות ורגישות רבה. חציו הראשון מרתק ורגיש אך בחלקו השני כאשר הדמות הראשית מתחילה להתייסר על מעשיה הסרט מעט נחלש. הסרט הוצג בפסטיבל בהקרנת וידיאו – כמה מבאס.

    שלושה קופים:

    מותחן דרמתי על אנשים שמעדיפים לא לקחת אחריות על מעשיהם ומעבירים אותה הלאה. סרט מרשים ומרתק עם צילום מרהיב ותסריט חכם שלרגעים מתנהל בעצלתיים.

  2. ט.ל. 19 אוקטובר 2008 ב - 19:37 קישור ישיר

    אור חרישי – אני מבינה שמרבית הקומפוזיציות בסרט סימטריות?

  3. yair 19 אוקטובר 2008 ב - 19:38 קישור ישיר

    whats the english name of those movies please?

  4. אודי 19 אוקטובר 2008 ב - 22:40 קישור ישיר

    הארטלי, מסכים לחלוטין איתך לגבי “אמנות למחשבה חיובית” (זה שמו האמיתי), הסרט הנורווגי, אחד הסרטים היפים שראיתי השנה, מעניין אם אחת מחברות ההפצה יקנו את הסרט הזה להפצה בבתי הקולנוע, אם לא, חבל. יותר נראה שהסרט מתאים לבתי הקולנוע של לב, הוא יהיה להיט שם.

  5. הארטלי 19 אוקטובר 2008 ב - 23:10 קישור ישיר

    אודי, השם הממש נכון של הסרט הוא:
    “אמנות החשיבה השלילית”
    The Art of Negative Thinking

  6. שבי 19 אוקטובר 2008 ב - 23:53 קישור ישיר

    יאיר, חברים.

    סליחה שאני מגיב כאן על סרט אחר – “בתולת ים”.
    מומלץ. מומלץ. מומלץ.

    אם הייתי צריך לנסח קומוניקט טיפשי – הייתי נאלץ להגיד “כשקוסטוריצה פוגש את אמלי עושה את ראן לולה ראן”. לא פחות. גם לא יותר. כי יש בו לתחושתי, כמה גניבות והמון תכתובות עם סרטים אחרים ובכ”ז..
    מומלץ מהלב.
    היום (19/10) גם זכינו לפגוש את השחקנית הנפלאה שמשחקת אליסה בסרט המרגש הזה ששולחת מוסקבה לאוסקר, שזכתה למחיאות כפיים בלתי נפסקות מהקהל.
    היה מרגש. מאוד.

    זהירות. בדרך להיות סרט קאלט. ראו הוזהרתם.

  7. איתן 20 אוקטובר 2008 ב - 7:21 קישור ישיר

    נתחיל מהסוף : “בתולת הים” – חמוד. לא יותר. אכן, גניבות אין סוף מטום טיקוור, אבל זה בסדר. יש משהו מתפנק מדי בדרך שבה הסרט משתמש במוזיקה, או בדרך שבה הוא עוצר כל כמה דקות עם כותרת בנוסח “האהבה – אליסה בת 18 שנה, 4 חודשים ו 21 יום” – כותרת שחוזרת, בוריאציה כזו או אחרת, הרבה יותר מדי פעמים. אבל הכי חשוב – למרות שהסרט באמת משאיר חיוך על הפנים – הוא מתרחש כאילו באויר. אין לו תובנה מעניינת על החיים, אין לו עוגן משמעותי. השחקנית החיננית עוזרת לסרט להתחבב על הצופים – ולא יותר מכך.

    מפיצים – האולם בקריגר, חיפה, הוא אולם גדול מאוד, ואתמול הוא היה מלא לחלוטין. תחשבו על שני דברים – יש קהל עצום לסרטים דוברי רוסית, וסרט שכזה, קליל ולא מחייב, יכול להיות להיט.

    ראיתי אתמול גם את “וונדי ולוסי” – סרט פצפון, עם אחת, מישל וויליאמס, מצוינת ומרגשת, ועם תובנה אחת קטנה על התבגרות כלקיחת אחריות בחיים. יפהפה ומרגש.

    וגם את “המסילה” הדרום קוריאני, שבאופן משונה נראה כאילו מבויים על ידי טירון, ובכל זאת יש בו רגעים מרגשים. שני אנשים פגועים – אחד, נהג רכבת, גרם למותה של בחורה, שבמקרה גם היה סיכוי לסיפור ביניהם, והשניה – בחורה שנמצאת במערכת יחסים עם גבר נשוי. באותו יום האשה הנבגדת התעמתה איתה, והיא מרגישה פגועה שהגבר לא ניצל את ההזדמנות להכריע את הכף לטובתה. שני האנשים נפגשים כאשר שניהם נרדמים ברכבת ומגיעים לתחנה האחרונה באמצע שוםמקום בלילה, וצריכים להעביר את הלילה ביחד.

    החצי הראשון של הסרט, שמספר במקביל את הסיפור שלהם, הוא החלש. הוא מתפנק יותר מדי על צילומים של פסי רכבת בנסיעה, על קומפוזיציות (יפות כשלעצמן), ועל המוזיקה (היפהפיה, אבל הבמאי משתמש בה בצורה מחפירה).

    החצי השני, בו מתחילים הגיבורים לדבר אחד עם השני (“לפני הזריחה” סטייל) הוא היפה והמרגש יותר. הסודות יוצאים לאור לאט, ברגעים עדינים ומרגשים.

    סרט פגום אבל מרגש.

    והיום – ארבעה סרטים.

  8. indie 20 אוקטובר 2008 ב - 8:34 קישור ישיר

    לט.ל: אם תסתכלי טוב בפריים העליון תבחיני שהשעה כמעט שש וחצי, אבל לא בדיוק – שבירה של הסימטריה!

  9. מני 20 אוקטובר 2008 ב - 15:55 קישור ישיר

    בעניין אור חרישי, אכן הסרט יפהפה ומרתק. אגב, על רקע הסימטריות המדויקת של הפריימינג ושל השוטים – בלט החופש (היחסי) של המצלמה ושל הילדים בסצינות שבהן לא היתה לבמאי ברירה אלא לשחרר (מה לעשות כשלילד-שחקן שלך נכנס סבון לעיניים באמצע הסצינה???).
    בקיצור מקסים.
    אגב אני ממליץ גם על “שלג” שמצליח לספר את הסיפור של רצח העם בסרביה בדרך עדינה ומרגשת.

  10. רותם 21 אוקטובר 2008 ב - 18:22 קישור ישיר

    לטעמי “אור חרישי” נתן יותר מדי לאסתטיקה שלו להשתלט על הנרטיב שלו.
    חצי מהשוטים והקומפזיציות נראו שהם שם רק כי הבמאי רצה להראות שהוא יכול. וחבל, כי ברגעים שהיה להם סיבה להיות שם אז הם היו באמת מושלמים.

  11. גלי 21 אוקטובר 2008 ב - 21:37 קישור ישיר

    לא סטודנטית לקולנוע ולא שום דבר, עוד הדיוטה מהשורה שאוהבת קולנוע.
    ראיתי את אור חרישי ומאד נהניתי מהסרט והצילום המרהיב.
    לא הצלחתי להבין את הקטע המוזר בסוף. מה זה היה , עם מה זה מתכתב ואיך זה מקדם משהו.
    ואולי אני יותר מדי פונקציונליסטית.
    any one?

  12. רותם 21 אוקטובר 2008 ב - 22:03 קישור ישיר

    את לא יותר מדי פונקציונליסטית – אם הבמאי לא היה, למה את צריכה להתחיל עם זה עכשיו?

  13. Mr.Pink 21 אוקטובר 2008 ב - 22:03 קישור ישיר

    ‘אור חרישי’ יצא לבתי הקולנוע באיזשהו שלב, או שפסטיבל חיפה הייתה האפשרות היחידה לראות אותו על מסך גדול?

  14. אינדי 21 אוקטובר 2008 ב - 23:26 קישור ישיר

    דעתי שונה לחלוטין לגבי “אור חרישי”.

    הסרט מבויים יפה, השוטים מדהימים אך השתיקות ואורך השוטים הוציאו אותי מדעתי. c.u על גבר בן 45, לא חינני במיוחד, לא מעניין במיוחד, במשך דקה הוא בלתי אפשרי. הבמאי הצליח להתיש אותי. מדי פעם עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן גיליתי שאנחנו עדיין באותו שוט. פעם אחת סגרתי ופתחתי את העיניים 3 פעמים ורק בפעם הרביעית התחלף השוט. בכל אופן, בזכות המצמוץ הצלחתי לצלוח את הסרט ולייצר חווית צפיה יחודית ובלתי נשכחת.

    אני מגדירה את הסרט כשעמומון יפה או יופי של שעמום. עוד סרט יפיפה, נעדר תסריט (רק במערכה השלישית קורה משהו שמציל אותו), עם שחקנים בינוניים (למעט אישתו של הגיבור) וההזיה ששוטים יפים ושתיקות אינסופיות מייצרות עומק. דובדבני כתב שזה מזכיר את ברגמן. תרשו לי רבותיי לגחך. חלק מהתקריבים הזכירו לי את ברגמן אולם היו ריקים. הדמויות אינן מעניינות וההתרחשות סביבן חסרה את העומק הברגמני הידוע. זו מעטפת ברגמנית ריקה מתוכן, ברגמניות מזוייפת.

    ואולם אני מבינה מדוע מבקרים יחבבו את “אור חרישי” כמו גם את “שלושה קופים” המפוהק שסובל מתסמונת דומה.

    אינדי לנצח.

    נ.ב. רותם אחד הסתיר לי עם הקרחת שלו את השמש (“אור חרישי”). לא יפה!

  15. רותם 21 אוקטובר 2008 ב - 23:40 קישור ישיר

    זה שירות לציבור תאמיני לי!


השאירו תגובה