12 אוגוסט 2013 | 16:37 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

“רווח וכאב”, ביקורת

“רווח וכאב”

מה, כבר יום שני? הזמן נוזל ממך כשאתה בחו”ל. הביקורת ל”רווח וכאב” פורסמה בסוף השבוע שעבר במדורי ושכחתי להעלות אותה הנה. זה אחד הסרטים שהכי שנאתי השנה וממש סבלתי מהצפייה בו.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 8.8.2013

אז מתברר שגם מייקל ביי חולם בלילה על אמנות. מתברר שלהיות במאי האקשן הכי גדול וגרנדיוזי זה לא מספיק. גם הבמאי של “רובוטריקים” רוצה דרמה קטנה המונעת על ידי דמויות ולא על ידי אקשן. שיהיה בריא. עם ההחלטה הזאת, לעשות סרט קטן, אינטימי יותר, עם תקציב כמעט זעום, יצא מייקל ביי לביים את “רווח וכאב”, סרט המבוסס על סיפור אמיתי שהאחים כהן היו יכולים לביים על פיו את “ביג לבובסקי 2”: שלושה שרירנים מפלורידה – האנשים המטומטמים ביותר על פני כדור הארץ – מחליטים לחטוף איש עסקים ולגרום לו להעביר אליהם את כל נכסיו באופן שייראה כמעט חוקי מבחוץ. באופן מפתיע הם אפילו כמעט מצליחים. אילולא העובדה שהם באמת מטומטמים (ותאבי בצע). מה ששווק כסרט קטן ואיכותי הוא בעצם סרט על סטרואידים שמואר בניאונים. זה סרט שכל תפיסת העולם הסגנונית שלו באה מתרבות חדרי הכושר. ביי אולי מלגלג על התרבות הזאת בסיפור, אבל הבימוי הוא כולו הערצה לאדרנלין וסיליקון. הסרט מתרחש במיאמי וכולו גברים שריריים ונשים בביקיני. זה לא סרט, זה מסיבת חוף.

לכאורה אפשר לחשוב ש”רווח וכאב” הוא סוג של מהפך תודעתי בחייו של מייקל ביי, סרט החזרה בתשובה שלו: האיש שכה מפמפם הערצה לאמריקה וערכיה, שכה מלעיט את סרטיו בסמלי לאום ובדימויי אמריקנה מיתיים, חושף בסרט הזה לא רק את השקר, אלא גם את המחיר שהדימויים האלה גובים: שאנשים – כמו אלה בסרט – גדלים עם תחושה מזויפת של “מגיע לי”, שלכל אמריקאי מגיע להיות עשיר, מגיע לו בית גדול ומכונית יפה, ושכל הגדרת הקיום שלו מושתתת על נכסיו החומריים. “רווח וכאב” לכאורה בא לנפץ את כל זה, להציג את השקר, את העיוות הכלכלי והמעמדי שבבסיס השיטה הקפיטליסטית שבה גנגסטר גדול גונב מגנגסטר קטן. מעניין. לא ציפינו. אבל “רווח וכאב” חי בקונפליקט כה עצום בין מה שהוא אומר על אמריקה ובין האופן הנבוב ורפה השכל שבו הוא אומר את זה שאני לא יכול שלא לחוש שביי מזדהה עם האנשים הלא נכונים בסרט הזה – סרט שכולו פארסה גרוטסקית של הבל. סרט אווילי על אנשים טיפשים, שעשוי בסרבול שרירני ושנראה שבכל רגע הוא ימות מאוטם שריר הלב מרוב אקססיביות של צבעים זרחניים ואגלי זעה נוצצים. מייקל ביי אולי גילה סוף סוף את השקר האמריקאי, אבל כשהוא בא להלשין, יצא לו סרטו הגרוע ביותר – ואחד הסרטים האיומים שראיתי השנה. סרט מפרך ובלתי נסבל לצפייה. ותכל’ס? “בחורים רעים 2” אמר אותו דבר. גם הוא היה רע, אבל לפחות הוא היה יותר כיף.

==========

נ.ב:

גל הישראליות בסרטים הוליוודיים הקיץ ממשיך. אחרי גל גדות ב”מהיר ועצבני 6”, איילת זורר ב”איש הפלדה” ודניאלה קרטס ב”מלחמת העולם Z” מגיע תורה של בר פאלי לככב בתור חשפנית רוסיה ב”רווח וכאב”. והאמת, היא די משעשעת שם.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - ““רווח וכאב”, ביקורת”

  1. soksok 12 אוגוסט 2013 ב - 17:40 קישור ישיר

    הפעם יש להגיד תודה שהמפיצים מוציאים פה את הסרט כמעט 4 (!) חודשים אחרי שיצא בחול(אני עדיין לא סולח על הפצה באיחור של סטארטרק האוייב בתוכנו ופסיפיק רים).כך שהוא צץ באתרי הטורנטים אמש.חסכת לי הוצאת כסף על כרטיס.

  2. אסי 12 אוגוסט 2013 ב - 17:43 קישור ישיר

    אחד הרעים. כשיצאתי ממנו עוד הרגשתי שהיה מגניב. ואז קלטתי שמדובר באנשים שממתינים לגזר דין מוות. אמנם טיפשים והכל, אבל ממתינים לגזר דין מוות. אם ביי חושב שמגיע להם למות, הוא לא העביר את התחושה הזו בסרט. סתם טיפשים (וגם- לא כל הזמן. מדי פעם דה רוק למשל מפגין חוכמה מרהיבה), שאנחנו צוחקים מהם ולא משנה שהם בני אדם אמיתיים.

  3. קמרלינג 12 אוגוסט 2013 ב - 22:45 קישור ישיר

    דבר אחד אני אגיד לזכות ביי: הוא כל כך סתום שהסרט שלו גרוע באופן שונה לחלוטין מכל סרט גרוע אחר. הדמות המעונה של איש העסקים, למשל, נשארה איתי כמה ימים אחרי הצפייה פשוט מתוקף המחשבה שיש כאן במאי שחושב שזה מצחיק שאיש אמיתי עבר את הזוועות האלה. אחרי ש”פסיפיק רים” הוכיח כמה יותר מגניבים יכולים להיות רובוטים גדולים מאיך שביי עושה אותם, הנה בא ביי בעצמו ומוכיח שבמאי טיפש זה עוד יותר גרוע מבמאי מחורבן. בחיי, יש לו כישרון. זה שכל שאין לו.

  4. ד. 13 אוגוסט 2013 ב - 0:35 קישור ישיר

    למה ישראלים באמריקה מעולם כמעט לא נבחרים לשחק בסרטים טובים יותר ???

    עזבו בר רפאלי, גל גדות, בר פאלי ושאר השטחיות בכל מחיר.
    שאם הייתי מביים סרט, וגם היו מציעים לי מליונים, לא מלהק את הסלב המאוסים האלה.

    גם שחקנים מוכשרים יותר, כמו איתי תורג’מן ואושרי כהן (ואפילו ציון ברוך, רק ב”סימיקו” נתן עבודה יפה), צריכים להפנים שכאשר הם ממאיסים עצמם לכל פריים ותכנית טלויזיה, זה באמת, אשכארה תורם לזה שאחרי כך כבר מזוהים עם ברברת אחרת, שקשה לקנות אותם כציידי נאצים וכו’.

    להבדיל, גם איילת זורר שבארץ עם בחירות מצויינות (כולל ‘שטיסל’ החדשה- אחלה סידרה !) עדיין לא בסרט אחד ממש טוב באמריקה.
    מוני מושונוב המצויין, בולט במעט, רק ב”שתי אהבות” (בחו”ל. בארץ מצויין כמעט תמיד).

    ומלים טובות, רוה, “אפיק” (שם כזה יפה יותר באנגלית) המצוייר החדש (של כריס וודג’) – בהחלט מהבולטים ביותר בתחום השנה.

  5. רינת 23 אוגוסט 2013 ב - 4:26 קישור ישיר

    סרט שבא לשים ללעג את תרבות הסיליקון והסטרואידים. לי לא דרושה צפייה שנייה כדי להבין את זה, אבל בשמחה אצפה בו שוב כי הוא אחד הסרטים הכי טובים של שנת 2013. הצגת הדמויות באופן קומי הנה בחירה, ומותירה את התגוללות האירועים האמיתית עוד יותר הזויה. אמנם אכן נידונו למאסר עולם במציאות, אך ללא הפן הקומי היינו מקבלים סרט פשע, אבל במקום קיבלנו גם פשע וגם קומדיית מצבים ודמויות מאוד ססגוניות. סרט סוראליסטי, מצחיק, מטריד, והחזיק אותי מרותקת למסך בלי צורך בשוקרים. השחקנים גם הוכיחו יכולת משחק מעולה שלא ציפיתי מהם. הפרומו גורם לך לחשוב שאתה מגיע לראות סרט קומדיה ואקשן. מקבלים פה סרט עם רבדים יותר עמוקים מצחוקים ואקשן, על קנאה, הכחשה, ריקבון החברה, דימוי עצמי. הקצנת הדמויות לכדי יצורים מטומטמים באה ללמד אותנו מעט על לקיחת פרופורציות בקשר לכל הרבדים שהוזכרו (זה לא שנגיע למצב שנחשמל מישהו וננסה לקחת ממנו את כל נכסיו, אבל לפחות שנסתכל על הצדדים “העקומים” שקיימים בכל אחד מאיתנו). סרט גדול, אחד הסרטים הכי טובים של 2013, לא גרם לי לעבור לשוטט באייפון באמצע. עם כל הכבוד לביקורת הגרועה שניתנה פה, להגיד שסבלתם מהצפייה זה קצת קיצוני. מצחיק זה מצחיק. אולי הקומבו לא עלה בקנה אחד עם ההעדפות הקולנועיות של המבקר, אבל בהחלט עלה בקנה אחד עם ההעדפות שלי. לרוץ לראות!


השאירו תגובה