אנחנו הזאבים (אם מישהו שואל)
שבוע חדש התחיל. החופש הגדול תכף מסתיים (אנחת רווחה). התורים בקופות בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון הצטמצמו מאוד. בואו נביט אל מה שקורה בקופות. הסרטים הכי מבוקשים בסוף השבוע היו אותם סרטים מהשבוע שעבר: "הדרדסים 2" מוביל בראש, והוא כבר עם 400,000 כרטיסים. "אנחנו המילרים" במקום השני, אחרי שפתח בשבוע שעבר עם למעלה מ-30,000 כרטיסים. הוא כבר הכפיל את זה. "מטוסים" במקום השלישי. בשבוע שעבר הוא המריא עם 20,000 כרטיסים. גם "מגודלים 2" עדיין עובד, והוא כבר חצה את 200,000 הכרטיסים. קומדיות וסרטי ילדים, זה מה שהולך בארץ. "גנוב על המיניונים" כבר עם 250,000 כרטיסים. "בית ספר למפלצות" עם 200,000 כרטיסים. "וולברין" הצליח להגיע ל-100,000 כרטיסים. "אליסיום" ו"רווח וכאב" לא מתניעים.
ובחזית הישראלית: "לצוד פילים" של רשף לוי הגיע בסוף השבוע האחרון ל-150,000 צופים, והפך רשמית לסרט הישראלי הנצפה ביותר לשנת 2013.
"מי מפחד מהזאב הרע" הגיע בתום עשרה ימים לצאתו ל-22,721 כרטיסים. כזכור, הוא התחיל את מסעו בקופות (אחרי טרום בכורות) עם קצת יותר מ-10,000 ומפיציו מדווחים על ביקוש נאה גם בימי החול, וגם בסוף השבוע השני. אם הקצב הזה ימשיך (זה סרט שאמור להתחזק עם החזרה ללימודים, כשהקהל הקצת יותר מבוגר – חיילים וסטודנטים – יחזרו לבתי הקולנוע אחרי שהילדים והסבתות מפנים את האולמות) הרי ש"מי מפחד מהזאב הרע" אמור להשיג את הנתון הסופי של "כלבת" (כ-30,000 פלוס) תוך כשבועיים מצאתו. אם לא תהיה צניחה בקצב, הוא גם יכול להכפיל את המספר הזה בקלות.
אפרופו "מי מפחד מהזאב הרע": מחר הוא יוקרן בנעילת פרייט-פסט הלונדוני, פסטיבל קטן קצר (אך דחוס) וז'אנרי שמקבל המון (אבל המון) תשומת לב מהתקשורת הבריטית. באייטם הזה ב"מטרו", למשל, יש כמה וכמה נתונים ששווים תשומת לב. 1) מנהל הפסטיבל ומיסדו, אלן ג'ונס, טוען שזו המהדורה הכי טובה שלהם אי פעם (זו השנה ה-13 לקיומו). 2) בתוך השנה הכי טובה הזאת, הסרט שהוא הכי אוהב הוא "מי מפחד מהזאב הרע", שהוא טוען שהביקוש לו עצום. 3) וזו הבשורה הכי מפתיעה (ועצובה): מסתמן ש"מי מפחד מהזאב הרע" יהיה הסרט האחרון שיוקרן באולם הגדול של קולנוע אמפייר בלסטר סקוור, שכנראה ייסגר אחרי ההקרנה לשיפוצים, במהלכם הוא יפוצל לשני אולמות. מה?! לא! האולם הגדול של קולנוע אמפייר הוא המקום בו הקרינו האחים לומייר את סרטיהם בפעם הראשונה בפני קהל לונדוני. זה האולם שבו מתקיימות הגאלות עם המלכה ויורשי העצר, והוא אחד האולמות האהובים עליי בעולם, מאז ראיתי שם ב-1990 ב-70 מ"מ את "המרדף אחר אוקטובר האדום" של ג'ון מקטירנן. איזה באסה.
ומתברר שלמרות שהוא לא אוהב סרטי אימה, אפילו דרק מלקולם מחכה ל"מי מפחד מהזאב הרע".
ראיתי את הזאב הרע. יצאתי בתחושה מעורבת. בעיני זה סרט עם מקצועיות ויכולות, אבל גם סרט שטחי וקצת ילדותי, שמשאיר אותך עם תחושה של רעש רב ללא סיבה. אל לא על זה רציתי לכתוב. אלא על ההתגייסות הלא אתית לדעתי של כותבי בלוגים שונים בשביל הסרט במחיר של חוסר יושר מסוים. לפי שום קנה מידה הזאב הרע הוא לא הצלחה בינלאומית מסחררת. הוא לא התחרה באף אחד מחמשת הפסטיבלים החשובים, לא זכה בפרסים. יש לו, לפי הבלוגים, כמה תומכים בכתבי עת חשובים אמריקאיים (לא אירופאים) והצלחה בעיקר בפסטיבלי אימה. שזה יפה מאוד. אבל מפה ועד התדמית שמייצרים לו יש מרחק. ברור שכותבי הבלוגים, אהבו את הסרט ותומכים בו במרוץ באקדמיה, זאת זכותם, אבל בין זה לבין להפוך משאלת לב למציאות ולהאמין שאם תחזור מספיק פעמים על מנטרת: הסרט הכי מדובר, היא תהפוך אמת, יש מרחק.
=================
רוה לעמרי: אתה מפגין בורות. אין עוד סרט ישראלי מיבול השנה שזכה לכזו חשיפה תקשורתית, תחילה באמריקה ומהשבוע גם באנגליה. ההצלחה של הסרט – והמודעות שהוא זוכה לה בעולם – היא באמת אסטרונומית – והוא מלמד את הממסד הקולנועי המיושן בארץ שיש נתיבים שלמים מחוץ למסלול קאן-ברלין-ונציה-מחברות הקולנוע. עם הבאז שיש להם, האחים קשלס/פפושדו יכולים בקלות לממן את סרטם הבא על ידי מפיקים אמריקאים.