21 נובמבר 2008 | 10:00 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"שלושה קופים", הביקורת

three monkeys

פורסם ב”פנאי פלוס”, 18.11.2008

לסרטיו של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג’יילן התוודעתי לפני חמש שנים כשלפסטיבל חיפה הגיע סרטו השלישי, “מרוחק”, והדהים אותי. ג’יילן יצר שם קולנוע כלבבי, קולנוע שהוא פיוט, הרהור, התבוננות ארוכת נשימה על חיי האדם ועל הטבע הסובב אותו. העלילה היתה מינימלית אבל התוכן הנפשי והשכלי היה אדיר. ובעיקר, ג’יילן הציג בסרט הזה את חיבתו לקולנוע של אנדריי טרקובסקי, אחד הבמאים האהובים עליי ובוודאי אחד הבמאים הכי משפיעים על הקולנוענים האירופאיים של ימינו. החל מהומאז’ מפורש, ומשעשע למדי, ל”סטאלקר”, וכלה באווירת הסרט כולה, שמעדיפה את הטייק הארוך על פני האמירה החפוזה. ג’יילן, מהנדס אלקטרוניקה שהפך לצלם סטילס, הוכיח בסרט הזה, ובסרטיו מאז, שיש קרבה גדולה בין צילום סטילס ובין קולנוע: ושמלאכת הצפייה בסרט, ולא רק מלאכת הצילום, היא עבודה של התבוננות והתמקדות.
השבוע יוצא למסכי הקולנוע בארץ סרטו החמישי של ג’יילן, “שלושה קופים”, והסרט שהביא לו בחודש מאי את פרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. בחמש השנים האלה ג’יילן לא רק שהפך לאחד הבמאים הכי מוכרים ומסקרנים בזירת הארט-האוס והפסטיבלים העולמית, הוא די הצליח להקים לתחייה את הקולנוע הטורקי הפיוטי, שהיה שרוי בתרדמת פחות או יותר מאז מותו של ילמז גונאי ב-1984 (יוצרים טורקיים מוכרים בשנים האחרונות הם אלה שהיגרו, או שנולדו למהגרים, במדינות אירופה: פטיח אקין בגרמניה ופרזן אוזפטק באיטליה). המבט הפיוטי שלו, השימוש שלו בבני משפחה בסרטיו והאופן שבו הצלחתו עוררו מחדש קולנוע לאומי שהיה רדום, גורמים לי לחשוב שג’יילן הוא המוחסן מחמלבאף החדש – הבמאי האיראני שהצלחת סרטיו באירופה הקימה לתחייה את הקולנוע האיראני ושכעת בני משפחתו הפכו בעצמם ליוצרים בעקבותיו. וכך מבחינת הקולנוע האיכותי הבינלאומי הפצתו של “שלושה קופים” בארץ היא חגיגה כפולה: לא רק סרט ראשון שמוקרן לקהל הרחב של אחד היוצרים הכי מסעירים כרגע בעולם, אלא גם סרט טורקי ראשון שמגיע למסכי הקולנוע בישראל אחרי כעשרים שנה.
ועכשיו לסרט: ואיתו, בתחילה, היו לי בעיות. ג’יילן היה עבורי עד כה אמן הדממה. והנה, בסרטו החדש, הוא מתמודד עם סיפור של ממש, ודמויות, ותשוקות, וצרות, ומעשים והשלכותיהם. ועם אלה מתאדה הדממה ואת מקומה תופסים רעשי אדם: בכי, צעקות, קולות של יסורים וסבל. נו, ברור: כדי להוציא סרט מהפסטיבלים אל בתי הקולנוע המסחריים הוא צריך שתהיה בו עלילה ולא סתם מבט אבסטרקטי המייצג מטאפורה על הקיום האנושי. מהבחינה הזאת, “שלושה קופים” נדמה בתחילה (ואני מדגיש “בתחילה”) כיצירה יוצאת דופן של ג’יילן, בה הוא מוותר על היופי הסטרילי ורחב הידיים של סרטיו הקודמים, וממקם את סרטו בתוך חדרים קטנים וצפופים, בבית דירות קטן שנראה כאילו נחצה לשניים, הממוקם לצד פסי רכבת (זכרונות מ”סטאלקר” בכל זאת), ומצלמתו כעת ממוקדת בנקבוביות העור וזיפיהם של גיבוריו, כולם אנשים בוגרים המתנהגים באינפטיליות איומה.
עלילת “שלושה קופים” מתחילה בתאונת פגע וברח. הנהג, מועמד לבחירות לראשות העיר, נהג ברכב ונרדם, אך כדי לנקות את עצמו ולהציל את הקריירה הפוליטית שלו הוא מציע לנהגו (שלא היה איתו) ליטול את האשמה עליו, לשבת בכלא, ובתמורה לקבל סכום נכבד של כסף. הנהג מסכים, משאיר את אשתו ואת בנו לבד, ומכאן מתחיל פיתול בין ארבע דמויות – הגבר, האשה, בנם, הבוס – בטריטוריה שהם יצרו לעצמם בה אין חוקים ואין אלוהים ואין אחריות ואין דין וחשבון. מכאן ששם הסרט הו מטאפורי: אין קופים ב”שלושה קופים” אבל הדמויות שלנו מתמחות בלא לראות, לא לשמוע ולא להגיד דבר. זה סרט שמפנה מבט ישיר אל אנשים שרק מפנים את מבטם הצידה מהאמת. וכך גם האסתטיקה: ג’יילן ממיר את ההתבוננות בטבע, בעננים, בקו האופק, במבט ישיר, תקריבי, חודרני ולא מחמיא אל פני בני האדם, ואל בני האדם פנימה.
אבל אם בתחילה מעט התבלבלתי ותהיתי, על שום מה המיר ג’יילן את הנטורליזם שלו במלודרמטיות משפחתית, הרי שככל שהסרט נמשך, התחוור לי שזהו אותו ג’יילן ממש, רק בסיפור שעוצמותיו אחרות. כבר מהסצינה הראשונה, בה תאונת הפגע וברח מצולמת מרחוק, בתוך מה שנראה כמו אור מרוחק בקצה מנהרה חשוכה, ועד לשוט הסיום עוצר הנשימה (הנ”ל), הג’יילני למהדרין, הבמאי מותיר את המקום להתבוננות, להצבת דמויותיו לא רק זה מול זה, אלא גם זה מול השמיים, העננים, הים, וגם בתקריבים הוא מתמקד בפנים כאילו היו נוף טופוגרפי של מציאות מיוסרת.
התוצאה היא סרט בווליום אחר מאלה שג’יילן הרגיל אותנו אליו, וגם בגודל אחר: אם בסרטיו הקודמים הוא הקפיד לשמור מרחק, הפעם הוא קרוב ואינטימי לדמויותיו. ולשם, למעשה הוא חותר, שגם אנשים הקרובים זה לזה פיזית, מצויים ממש אחד בצמוד לשני, הם למעשה מרוחקים מאוד.

“שלושה קופים”: כרטיסים ומועדי הקרנה

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"שלושה קופים", הביקורת”

  1. איתי 21 נובמבר 2008 ב - 10:09 קישור ישיר

    ביקורת יפהפיה

  2. איתי 21 נובמבר 2008 ב - 12:33 קישור ישיר

    את הסרט ראיתי השבוע.
    למרות ההתפתחות האיטית שלו, “שלושה קופים” מצליח לשמור על עניין לכל אורכו. באמצעות עשייה מינימליסטית וצילום סטטי, הסרט מרגיש כמו חוויה מציאותית נוקבת וחזקה. ברובו, המצלמה נחה באחת מפינות הלוקיישן, וכמו היינו כזבוב על הקיר, הצופים זוכים להיות עדים בהתרחשות עכשווית, קיימת. ההשהייה הזו, שגורמת לנו להרגיש חוסר נעימות, כמעט חרדה, היא שהופכת את “שלושה קופים” לדרמה מסויטת, חריפה. ומפעם לפעם, כדי לשבור את המציאות ולהזכיר לצופה שהוא עדיין נמצא בתוך סרט דמיוני, מופיעים מראות סוריאליסטים בדמות צללית של ילד קטן וחזיונית על התאבדות והקרבה. ‘שלושה קופים’ משחק בצופיו ורוצה לבחון, יחד איתם, את שאלת המציאות מול הדמיון.
    כמו- כן, ‘שלושה קופים’ מתפאר במשחק מצוין של כל משתתפיו. חדים, ישירים, כאילו הדמויות נשאבו מתוך עולם מציאותי מר ואכזר. עולם של דמויות מלאי רגשות וחוויות אינדיבידואליות.
    יופי של סרט.

  3. Geffstar 21 נובמבר 2008 ב - 17:45 קישור ישיר

    אכזבה כוללת מהסרט הזה.

    אולי אני לא מצליח לראות מה שכולכם רואים פה אבל הסרט היה שיעמומון מפוהק.

    שום דבר לא קורה בכל, לא על המסך וגם לא ממש מאחוריו.

    זה היה כל כך קיצוני בעבורי שבחלקים מהסרט התפללתי שמישהו כבר ימות, רק שיקרה משהו.

    פשוט ביזבוז של שעתיים מהחיים.
    אם רק היה לי שכל לקום ולצאת באמצע. או אולי לא להיכנס בכלל.

    שי

  4. דן 21 נובמבר 2008 ב - 18:03 קישור ישיר

    אופטופיק –
    חזרתי עכשיו מ”גוף השקרים” בסינמה סיטי. אני לא מבין גדול בסאונד, אבל אני יודע שבשלושת הסרטיםה אחרונים שראיתי בקולנוע היו כל הזמן נפילות סאונד איומות, או שפתאום היתה קפיצה מטורפת שגרמה לי לשים לב שהסרט מוקרן עם סאונד לא נכון. אמרתי משהו לסדרנים , כלום לא השתנה. מישהו יודע למה הדבריםה אלה קורים ואיך בדיוק אמור להישמע סרט באולם קולנוע נורמלי וחדש?

    הסרט עצמו לא יותר מסביר. עוד אחד מסרטי מירוק המצפון האמריקאי עם סוף מגוחך להפליא וראסל קרואו שנראה כמו הגרסה השמנה של ארי גולד מ”הפמלייה”.

  5. רם 21 נובמבר 2008 ב - 18:15 קישור ישיר

    אני חושב שהבעיה בסרט היא שהוא לא החליט האם הוא קולנוע פיוטי או מלודרמה משפחתית.
    ואז מה שנוצר בעיניי הוא קונפליקט שכול הזמן זורק את הצופה מהסרט.
    פעם אתה מתרכז בשוט פיוטי שהמלודרמה מפריעה לו,
    ופעם אתה מרוכז במלודרמה שמופרעת על ידי הפיוט.
    בקולנוע של טרקובסקי הפיוט הוא העיקר הוא הסרט.
    לכן הסרט מאכזב מבחינתי
    מה שכן הצילום מדהים
    שדרך אגב צולם ב במצלמת סוני f-35
    http://pro.sony.com/bbsc/ssr/product-F35/
    מה שמעניין זה הגרייניות שנראת מאוד אורגנית ולא דיגיטלית

  6. A-Z 13 מאי 2009 ב - 19:18 קישור ישיר

    חבל שלא מביאים לארץ יותר סרטים כאלה.
    הייתי רוצה לראות עוד סרטים של הבמאי הזה.
    http://a-2da-z.blogspot.com/2009/05/see-no-evil-hear-no-evil-speak-no-evil.html


השאירו תגובה